חלוקת פרס ברנר היא מסורת בת שנים, והנה אנו מתקרבים לקיום הפסוק "ואם בגבורות 70 שנה". שבעה עשורים של חלוקת הפרס היוקרתי על שם חיים יוסף ברנר. מי שיעקוב אחרי רשימת הזוכים לאורך שנים, יגלה את מיטב סופרי ישראל, השורה הראשונה של הספרות העברית.
במשך שנים הייתה משפחת האפט התורמת שעמדה מאחורי הפרס היוקרתי ביותר של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. לאחרונה עבר הלפיד למשפחת ינאי. משנת 2012 מחולק הפרס על-פי תקנון חדש, גובה הפרס 50 אלף שקלים. הפרס מחולק לספר פרוזה ופעם בשלוש שנים מחולקים שני פרסים, הן לפרוזה והן לשירה - סך הכול מאה אלף שקלים. שנה שעברה חולקו פרסים לפרוזה ולשירה.
השנה זכו בפרס ברנר לספרות - שני ספרי פרוזה: ספרו של יוסי סוכרי "בנגזי - ברגן בלזן" וספרה של אסתי ג' חיים "אנשי פינות". בטקס נכח קהל רב, סופרים ומשוררים, אוהבי ספרות, חברים בהנהלת אגודת הסופרים העברים, מנכ"ל האגודה ארנון פורת, מרכז הפרס מטעם האגודה מאיר עוזיאל - וכן בני משפחת ברנר.
ביטוי מטפורי
שלושת שופטי הפרס - פרופסור מירון איזקסון, הדסה וולמן, ד"ר צבי מלאכי. בנימוקים להענקת הפרס לאסתי ג' חיים אמר פרופסור מירון איזקסון:
"אנשי פינות" הוא ביטוי מטפורי למי שעומד בצד, בפינה. למי שדוחקים אותו לפינה, או מענישִים אותו בכך ששולחים אותו לפינה. אבל באותה עת מסתבר שאין בית ולא פינות. כמו משולש שמחויב במפגש בין צלעותיו, כך בית לא מחזיק את קירותיו ללא פינות. ולפתע מסתברות להיות הפינות, אותו אלמנט יסודי האוחז בבית, בבחינת "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". כך גיבוריה של אסתי מסתברים להיות בעלי אישיות משמעותיות ומכוננת.
בספר זה אסתי ג. חיים מתבטאת שוב כמספרת מיומנת, רגישה, רצינית. בעלת מלאכה משובחת הערנית לרגשות הכמוסים של גיבוריה. היא מצליחה להכין במעין "מי מנוחות" פצצות רגשיות של ממש, וראו כדוגמה את המסע "הפשוט" המתוכנן לכינרת - ובהקשרו כל אחד מהגיבורים מעורר את תהומותיו". ציטוט מתוך נאומו.
בנימוקי הענקת הפרס ליוסי סוכרי אמרה הדסה וולמן:
"יוסי סוכרי מספר את הסיפור של קהילת יהודי לוב דרך עיניה של סילבנה חג'ג', בת למשפחה מבוססת וכובשת לב מבנגזי. ואף שהספר מבוסס על תחקיר מקיף, ראיונות רבים, גם בתוך המשפחה של סוכרי עצמו, התחקיר אינו גובר על הרומן, אלא מעצים אותו. המעשה הספרותי גובר על התשתית ההיסטורית הסוערת והעשירה בפרטים: המעשה הספרותי מכיל את ההיסטורי, וגם מכיל על הסיפור ההיסטורי את חוקי הרומן".
גוף ראשון רבים
וכן בהמשך:
"בניגוד אולי לרוב הסופרים שכותבים היום בעולם המודרני העכשווי, יוסי סוכרי כותב כמעט בגוף ראשון רבים, מתוך מחויבות ואחריות, גם שליחות. לא אני-אני-אני, אלא אנחנו. הוא בונה מחדש ברומן שלו עולם שלם שנחרב. שהיה לו מקום משלו, ושפה משלו, ומפה אנושית ייחודית לו. ומשרטט בעומק באומץ וברגישות את דרכו של השבט המפואר הזה לאבדון".
בדברי הפתיחה שלי ברכתי את הזוכים כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים, ובתחילת הדברים התייחסתי לנסיבות המיוחדות - קיום הטקס בימים של מלחמה, בימים שמוכרזות אזהרות של 'צבע אדום'.
"ערב טוב לכולם. ימים לא קלים עוברים, ובאנו לשאוב כוח מן הספרות העברית.
שמענו את להקת הזמר שרה על צער השתיקה, ובאמצעות הספרות נשאב כוח להתגבר על צער השתיקה, על צער הזמן. הספרות העברית ידעה תמיד להקים חיים מתוך השבָרים, לדעת לְאן.
דברי יוסף חיים ברנר תמיד העניקו השראה לחיינו.
עמוד אש
יוסף חיים ברנר ידע לכתוב תולְדות ולצייר מציאות בדרך מיוחדת, ביכולת לגעת במחוזות כאֵב, בדרך שבה ידע לתת כבוד לסבל. שני הזוכים בפרס כותבים תולדות
ויודעים להאיר את הדמויות באור מיוחד, ויש תחושה שהלהבה של ברנר נוגעת בגֶחלים.
השם ברנר קשור בלהבה, וזה חיזק בי את התחושה, שברנר היה ונותר עמוד אש. תמיד לפני המחנה. ברנר תמיד שימש בעיניי דוגמה לסופר מנהיג. סופר מעצב דרך. גם כאשר העם היהודי לא עלה לארץ ישראל, הייתה תחושה חזקה, שהספרוּת העברית עלתה, פילסה נתיב וגם פרצה דרכים. ברנר ועמו גל של סופרים הלכו לפני המחנה.
היופי של ברנר היה - היותו שילוב של מנהיג וסופר, בונה כלים ומתלבט, מתייסר. ברנר היה איש מר ונוקב, איש של סתירות . היטיב לתארו יצחק למדן ביצירה "מסדה " . דבריו לברנר, הקרוי ביצירה המתפַּלש, הם חדים: "מֶה עתה משָׂא דברך אלינו/ אתה נְזיר מסדה, שחיזַקתנו ביגונך ובבוּזך".
שכבות תרבותיות
אני קורא בספריהם של הסופרים שזכו השנה בפרס ברנר, ספריהם של אסתי ג' חיים ושל יוסי סוכרי. הנראטיב של השואה מוצג באומץ בדרך אחרת מזו שהורגלנו לה.
ברכותיי לחתן הפרס יוסי סוכרי ולכלת הפרס אסתי ג' חיים.
יוסי סוכרי בחר לפתוח את סיפורו הכואב במדבר סהרה והוא מצייר בכישרון מציאות, שבה אנשים נלכּדים בעולם אכזר ללא מוצא:
"יותר מכל השתדלה שלא לחשוב על העתיד. היא ויתרה על כך כמעט כליל. כל אֵימת שהחלה מתרקמת מחשבה מטירת האסורים גדעה אותה בעודה באיבּה. היא כמו מתחָה את ההווה עד אינסוף, הפכה אותו למשך שאין לראות את קצותיו".
עמוד 165.
יוסי סוכרי סוחף אותנו לשכבות תרבותיות שלא הכרנו, לסיפור שכמו נשכח. כתיבה מרתקת, שובה את הלב.
כבוד לסובלים
תיעוד אנושי ספרותי נדיר אנו מוצאים בספרה של הזוכה אסתי ג' חיים:
דמויות ומחשבות ומכאובים, שנראים כאילו אינם בשום ספר היסטוריה, וזו גם הגדולה של הספר "אנשי פינות" של אסתי ג' חיים. הכתיבה הספרותית מנסה לתת כבוד לסובלים, להאיר את הרוח האנושית. כך מנסה אסתי ג' חיים לדובֵב את הסֵבל
בצורה רגישה:
"אני יודעת שלאנשים מהמשפחה שלנו היו ילדים לפני השואה, והם מתו, וכאן בארץ יש להם ילדים חדשים במקום המתים. זה הילד שלך בתמונה?
אסתר נייני שאפה מהסיגריה ואמרה, לא היו לי ילדים. זה הבן של אחותי דבורי'קה שלא הכרת.
מה קרה להם? ניסיתי למתוח את גבולות המידע הֶחבוי של משפחתנו.
קרה מה שקרה לכולם. לא הצלחתי לשנות את הגורל שלהם" - עמוד 257.
לשון הספרים שזכו השנה בפרס נוגעת באותם גבולות של כאב, של שפיות.
הנה דברים שכתב יוסף חיים ברנר, ויש בהם קרבה רוחנית לנשמת הספרים שזכו.
ואולי יש בהם לחן שמהדהד לימינו אלה:
"שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרוּמיםובראשיהם. אז קראה להם אופת-הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדולהיה גם בקוציהם גם בעמידָתם. על משמַרתם עמדו. על משמרת-החיים עמדו...נעֱטרי-הקוצים. החמה זָרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה. הוית-קוצים. כל החֶשבון עודלא נגמר".
פרס ברנר הוא מסורת בת 70 שנה, הממשיכה כיום בזכות רחל ומשה ינאי. בעיניי משפחת ינאי היא משפחת הכוהנים הממשיכה להבעיר בהתמדה את הלהבה, ובעיניי זו אש שאיננה נגמרת. אש התמיד. שלא תיגמר לעולם".