כמות נתרן הנדרשת לתפקוד תקין היא 500-200 מ"ג ליום, אך בפועל צריכת הנתרן באוכלוסייה גבוהה בהרבה. גוף האדם זקוק ל-2.5 גרם נתרן ביום ומשרד הבריאות ממליץ לא לצרוך יותר מ-6 גרם מלח ליום. רוב האוכלוסייה צורכת הרבה יותר מלח ממה שהגוף דורש.
עם תחילת שימור המזון (הסינים היו הראשונים לשמר מזון בעזרת מלח), ולפני עידן המקררים (שבו פחת הצורך בשימור בעזרת מלח) המלח שימש לשימור בשר, ירקות וגבינות מריקבון, מאז ועד היום מרבית השימושים במלח בעולם הם לצורכי שימור אוכל. חשוב לציין, שעדיין 75%-80% מהמלח הנצרך בתזונתנו, מגיע מתעשיית המזון.
תווית המזון בתעשיה "מחביאות" את המלח המוסף בצורות רבות: סודיום ניטרט, סודיום גלוטמט, מונוסודיום גלוטמט, סודה לשתייה ואבקת אפייה שבקיצור כולם שם נרדף למלחים. המלח המוסף מתחבא כמעט בכל סוג מזון שנמצא על מדפי רשתות השיווק, מחטיפים, גבינות, בשר, ירקות קפואים ואפילו בשתייה ממותקת.
מזונות עתירים בנתרן הינם בדרך-כלל המזונות המעובדים, הרטבים המוכנים, השימורים, הלחם, הנקניקים, אבקות תיבול מוכנות, מנות מוכנות או קפואות, עוגות, שקדי מרק, גבינות מלוחות וכמובן הבשר המוכשר.
בתזונה המערבית, רק 10% מהמלח מגיע באופן טבעי מהמזון. כיום הטכנולוגיה לא מחייבת את תעשיית המזון להשתמש בכמויות גבוהות של מלח, והשימוש הגבוה נעשה בשביל תוספת טעם לפי דרישת הצרכן.