מהי אנתולוגיה נשית?
אנתולוגיה נשית קובצה על-ידי שתי משוררות שושנה ויג ומזי מלמד-כהן, שערכו את הספר הזה במהלך מבצע "צוק איתן". הן כנראה ראו את הפוטנציאל הטמון בכתיבה נשית בעת מלחמה וערכו את האסופה הזאת לספר שירים. המיית כאב הזועקת מתוך רחשי לבן של חמישים ושבע משוררות שהן רעיות, אימהות וחברות של לוחמים קרביים שלחמו במבצע "צוק איתן" קובצו אל הקובץ המיוחד הזה הזועק את "המיית הרחם".
כותרת הספר
כותרת הספר: "המיית הרחם" היא דו-משמעית: 1. זה קול מתמשך נמוך ושקט. 2. ספרותית (כמילה ראשונה בצירופי סמיכות) התרגשות, געגועים, השתוקקות. שני הפירושים לספר מתאימים, כי הם עוסקים בקולות הבאים מכתיבתן של נשים. קולות המביעים התרגשות, אהבה, געגועים והשתוקקות לסיום מצבים חרדתיים שהכניסו מדינה שלמה לסיר המבעבע של החיים. קשה לחיות בסיר לחץ כזה.
הרחם ממנו מגיח תינוק לעולם בקולות שמחה מדומה לאותו רחם אדמה הלוקח את התינוק שבגר והיה לבחור צעיר בעת מלחמה. האדמה יונקת את דמו ואוספת אותו אליה בטרם עת. האדמה מדומה בספרות העולם המיתולוגית ל"רחם" ממנה נולדים חיוכי פרחיה ותנובותיה. היא האימא הקדומה היולדת ובולעת אל תוכה כל מה שיצא ממנה. היא גם הבית, וכדי ליצור את הבית היציב והמוגן צריך לעבור מסע לבד ומסע אינטימי בשניים. בספר יש רישומים של הציירת אילנה גרף וציור העטיפה המיוחד של הציירת סמדר לומניץ. ציור עטיפה מאיר את נשיותה של אישה באשר היא אימא, רעיה וחברה של אותו לוחם בעזה.
העיקרון המארגן של הספר
באסופה זו נבדקו הקשרים בין אם לבנה, בין רעיה לבעלה, בין חברה לאהוב לבה לוחם קרבי. העיקרון המארגן של האסופה ליקט שירים שעסקו במרחב הרגשי בין נשיות למלחמה ובין אימהות למלחמה. מתוך הקשרים האלה יוצאים למסע אישי בתוך הספר הזה.
"בְּרַדְיוֹ מַשְׁמִיעִים לְלֹא הֶרֶף שִׁירִים / שֶׁמַּשְׁמִיעִים כְּשֶׁיְּלָדִים מֵתִים" (טל איפרגן, עמ' 11). "בַּלֵּדָה לֹא כּוֹאֵב כְּמוֹ בַּמִּלְחָמָה... כִי הַכֹּל מַתְחִיל מֵאִמָּהוּת וְנִגְמַר בְּאִמָּא אֲדָמָה "(אורית גלנטי, עמ' 14). ובשיר של אודרי פיינגולד בולטות הדאגה והחרדה שנולדות בעת מצוקה אישית ולאומית " הָאַחִים שֶׁלִּי בִּפְנִים / הָאַחִים שֶׁלִּי נִלְחָמִים/ הָאַחִים שֶׁלִּי מַקְרִיבִים אֶת הָאַחִים שֶׁלָּהֶם "...(עמ' 58). העיקרון המארגן של הספר עוסק בנפש האדם ובמורכבותה. חמישים ושבע משוררות כותבות בהבעה ספונטנית של רגשות ומצוקות את הגיגיי הקרב המתחולל בנפשן. אך זה לא רק קרב המתחולל בנפשן, אלא זה הקרב על הבית והקרב מלווה בטראומות סביבתיות. יש הכותבות, יש המציירות ויש המפסלות את פחדיהן, תפילותיהן וכמיהותיהן שהבעלים, הבנים והחברים ישובו בשלום.
עולם גלוי ועולם נסתר
מעבר למילים הגלויות עולים התכנים הסמויים מן העין בקריאה הראשונה. התכנים הסמויים מדליקים הבזקי תמונות שנחוו בתודעה הלאומית ובתודעה האישית. הרצון לסיים את הסכסוך רב השנים על האדמה ולקיים בה שתי מדינות לשני עמים עולה אפילו ממונולוג דמיוני המבקש שיחה בארבע עיניים עם אישה ערביה. מונולוג המעלה תהיות שמחשבות על החיים. בכך הופך מקבץ השירים הזה לספר הגותי העוסק בפילוסופיה על החיים ועל המוות באדמת מריבה:
"אִם הָיָה לִי יֶלֶד בַּמִּלְחָמָה / הָיִיתִי מֵתָה/שׁוֹכֶבֶת בִּמְקוֹמוֹ בָּאָרוֹן/ עֲטוּפָה בַּדֶּגֶל. / אִם בְּנֵךְ יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה/ הוּא הוֹפֵךְ שָׁהִיּד/ וְאַתְּ חַיָּה / צוֹעֶקֶת מִצַּעַר" (שושנה ויג, עמ' 17). מילת המפתח בשיר הזה היא מילת התנאי "אם" שחוזרת פעמיים בשני בתי השיר. בית לאם ישראלית ובית לאם ערבייה. כמו האדמה המקוננת בצד הישראלי והאדמה המקוננת בצד הפלשתיני. האם הישראלית מוכנה להקריב חייה ורק לאפשר לבנה החייל לחזור בשלום משדה הקרב, מוכנה להיות במקומו בארון הקבורה. מילת התנאי השנייה "אם" מתייחסת לאם הערבייה המתייחסת למות בנה בשלווה גמורה לעיני סביבתה, הוא מת כגיבור קדוש, אך כשהיא עם צערה היא בוכה בשקט "צועקת מצער". כל אימא והתייחסותה האחרת לחיים. השיר הזה במידה רבה מבטא את הלך הרוח של נשים רבות שהיו אימהות לילדים שלחמו במלחמה הראשונה שלהם להגן על הבית.
בספר מתוארים שלבי המלחמה מבחינה רגשית: הפחד מפני הנקישה בדלת " בְּנֵךְ הַחַיָּל/ נָפַל./ קְצִין הָעִיר,/ מְבַשֵּׂר, עַל רֶגַע שֶׁהִשְׁחִיר." (מרים סידי, עמ' 22). " אַתְּ מְבִיאָה יֶלֶד לְעוֹלָם / וְהָעוֹלָם עוֹשֶׂה בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ,/ לֹא כִּרְצוֹן הַיֶּלֶד/ לֹא כִּרְצוֹנֵךְ/ אוֹ כִּרְצוֹן אָבִיו" (יעל לוקסמבורג כהנא, עמ' 24). שותפות גורל בשכול בולט" וְעָמַדְנוּ פָּנִים מוּל פָּנִים / כָּל אַחַת וְאָבְדָנָהּ הָאִישִׁי "(נורית צדרבוים עמ' 36). " הַבֶּהָלָה גּוֹעֶשֶׁת בַּבֶּטֶן / סְעוּרַת פָּנִים / וְהַלֵּב נֶחְמַץ" (יהודית מליק-שירן עמ' 51).ובשיר אחר" הַמּוּזוֹת בּוֹכוֹת/ כְּשֶׁהָאִמָּהוֹת בּוֹכוֹת/ לְהָשִׁיב בַּנִּים מִמַּעְגַּל הָאֵימָה" (זוהר אביב עמ' 61).
ביום ובלילה נורו טילים מעזה לתוך שטחי ישראל והיינו לאומה אחת החרדה לגורל ילדיה בעורף ולגורל ילדיה בחזית " בְּיוֹם בּוֹ עֵרֶב רַב שֶׁל אֲנָשִׁים קָם לְהוֹרְגִי מֵרַרְתִּי בִּבֶכִי. / בְּיוֹם בּוֹ אֱלֹהֵי הַחֶמְלָה עָטָה עַל פָּנָיו מַסֵּכַת שָׂטָן....קוֹנַנְתִּי קִינָה" (רונית בכר שחר עמ' 63). השורות המצוטטות מביעות את רעד הגוף בקבלת הידיעה על אבדנו של חייל וזה לא משנה אם מאש כוחותינו או מאש אויב, התוצאה היא אותה תוצאה של פחד המאבן את הגוף מחד ומרעיד את הנפש מאידך." שָׁמַעְתִּי שֶׁקִּבְּלָה יְדִיעָה וְרָאֲתָה אֵיךְ עַצְמָהּ בּוֹכָה וְלֹא יָדְעָה אֶת נַפְשָׁהּ" (נעמה ארז, עמ' 78). נשים בקו העימות של הלב מטלטלות את סערת נפשן מצד לצד. המית הרחם נכתבת ומשחררת את הלחצים והמתחים מבעירה יומיומית שלנו ומהקשבה קבועה לחדשות היום.
שירת המחאה
שירה זו שהגיחה מבעד לקירות הפייסבוק, העידה על רחשי הלב הכורע תחת הנטל הלא שפוי של יירי טילים, על אבדן חיים ביירי פצמ"רים, על כמיהה לשלום שמתרסקת כל פעם מחדש לאחר שנחתמה.
האויב לא מעוניין בשלום, האויב מעוניין במלחמה. כמה שיותר להשמיד ציונים. בעבר נעשו ניסיונות של הדברות לשלום עם נשים הכותבות שירה מהעולם הערבי. מפגש אחד כזה, אני זוכרת שנערך בבית סוזאן דלל בנווה צדק. לכל המשתתפות חולקה סיכת יונה מוזהבת, חשבנו אז שהמשוררות הכותבות שירה, הן שגרירות העולם הערבי. אך קולן לא נשמע. קולן סורס תחת קולות מנהיגי עולמן.
בספר הזה בולטות המית הלב והתוגה היומית של העצב המשאיר אותנו עם חוויה של געגוע וערגה למי שאיננו בחיים אך מצוי היטב בתודעה הלאומית הצרובה בחיי האומה. המלחמה הזאת ליכדה חילוניים ודתיים, גיבשה דעות מנוגדות, ועטפה באהבה חיילים בודדים שהקריבו נפשם בארץ שאהבו. יש בשירים מגע אנושי מלכד עיניים דומעות. כל השירים שנאספו מביעים את חרדת הקיום, זיקות מנחמות בין בני אדם היודעים לחבק ולעטוף. הקשרים החזקים האלה בין בני האדם ליכדו אותנו בעת פרדה מחייל בודד.
האנתולוגיה מביעה שירת מחאה על הסכסוך המתמשך כבר 66 שנים. סכסוך שאין בו פתרון. האימהות נמצאת בפרדוקס קיומי, לכודה בין שיח המיליטריזם וההקרבה הפטריוטית לבין נורמטיביות אזרחית הכוללת גיוס חובה. קולות האימהות מהדהדים בתפילה לשלום בין הבריות, לשלום בין שני העמים, לשלום שיצמיח קולות של מציאות אחרת. מציאות שהיא כמיהה לא מושגת. נופים כואבים משורטטים בקולמוס שירת הלב. באמוציונאליות הקולקטיבית שמחת החיים מנצחת את הכאב וסוללת נתיבים של אור המאירים את החושך. ספר זה משמש כיומן מלחמה וחשוב בנושאים העולים ממנו הנותנים כוחות ריפוי לנפש שלנו.
