בספטמבר 1953 קיבל שמעיה מלגה בשיתוף משרד החוץ ללימודי השפה האיטלקית ומדעי המדינה באוניברסיטה בפירנצה באיטליה. רעייתו חנה מספרת לי, כי את לימודיו מימן אסטוריה מאייר, יהודי איטלקי יליד מילנו, תעשיין בתחום הנייר, באישור משרד החוץ (הדבר היה מקובל אז, אומרת לי חנה סמילן שעבדה אף היא במשרד החוץ).
ב-2 בנובמבר 1953 נפטר אביו דוד סמילנסקי ושמעיה הגיע במיוחד מאיטליה להלווית אביו ולאחריה שב לפירנצה להמשך לימודיו. שמעיה עבד במסגרת משרד החוץ קרוב ל-35 שנה וכיהן בשורה ארוכה של תפקידים בארץ ובחו"ל, בין השאר כיהן שמעיה בשנים 1961-1658 כקונסול ישראל הראשון במילאנו.
היה מזכיר המועצה להשכלה גבוהה
בשנת 1962 הושאל למשרד החינוך למשך שנה לשמש מזכיר המועצה להשכלה גבוהה. כעבור שנה בינואר 1963 חזר למשרד החוץ וכיהן כעוזר ראשי במחלקת אמריקה הלטינית בראשותו של מנהל המחלקה דאז יואל ברומי. בשנים 1968-1966 כיהן בתפקיד יועץ מדיני בשגרירות ישראל בדנמרק בקופנהגן בראשה עמדה השגרירה אסתר הרליץ.
בנובמבר 1965 נפטרה רעייתו רות שפירא ממחלה. כעבור כשנתיים בספטמבר 1967 נישא בשנית לחנה כהן עובדת משרד החוץ. בשנים 1981-1976 כיהן כיועץ לענייני תרבות ומדע בשגרירות ישראל ברומא. בתפקיד זה טיפל שמעיה בהקמת הביתן הישראלי בביניאלה בוונציה הקמת התערוכה הגדולה בשם "התנ"ך במוזיקה" ועוד. באוגוסט 1981 סיים תפקידו ברומא ושב עם משפחתו לירושלים ומונה לתפקיד סגן מנהל המחלקה לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ. ב-1984 פרש לגמלאות.
לאחר פרישתו לגמלאות עסק בתרגום מאיטלקית לעברית. בין השאר תרגם את הספרים: "העור" מאת קורציו מלפרטה (הוצאת זמורה ביתן 1988), "זיכרונותיו של יהודי בר מזל" מאת דן ויטוריו סגרה (הוצאת שוקן 1990) "אהבת" מאת דינו בוצאטי (הוצאת זמורה ביתן 1993).
כתב ערכים באנציקלופדיה העברית
סמילן כתב מספר ערכים באנציקלופדיה העברית בנושא מדינאים איטלקיים. כמו-כן, היה חבר מטעם משרד החוץ בוועדה מיוחדת שהוקמה לשם לחיבור מילון למונחי הדיפלומטיה בהוצאת האקדמיה ללשון העברית ירושלים. ב-23 ביולי 2013 נפטר שמעיה רחביה והוא בן 94. הותיר אחריו אישה חנה, שתי בנות. ניבי ומרים ובן, דויד, נכדים ונינים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין גבעת שאול בירושלים. במלאת שנה למותו נערך בספריית בית אריאלה בתל אביב ערב מרגש לזכרו, בהשתתפות בני המשפחה ומכריו. אלמנתו חנה סמילן, סיפרה על שמעיה האדם ואיש המשפחה וכך אמרה "שמעיה היה איש ללא אגו... תמיד תהיתי איך הצליח לספר סיפור או מעשה כלשהו מבלי לערב את "האני" שלו. הוא לא נהג לדבר על דברים אישיים, אלא על-פי רוב על דברים כלליים. אצלו למטבע החיים היו יותר משני צדדים לפיכך לא נהג לשפוט אנשים לא נהג לבקר מעשיהם לא דיבר סרה באיש לא הלך רכיל לא ביקש עזרה או טובת הנאה לעצמו או למי מילדיו, על-אף שנמנָה עם משפחת המייסדים הוותיקה של הארץ, נלחם עם הבריגדה באיטליה, והיה איש "ההגנה".
חנה סמילן אמרה עוד: "מעולם לא חשב לבקש העלאה בדרגה, למשל, עד שזו הוענקה לו. שמעיה לא נהה אחר הצרכנות האופנתית והראוותנית, ולא היה מודע מתי אופנה זו או אחרת התחלפה. הדברים שעניינו אותו בחיים היו בדברים היפים, שראוי לחיות למענם, ואכן אותם הוא מיצה עד תום. אהבת המוזיקה הקלאסית ובראשה מוצרט, תפסה חלק ניכר מזמנו, ותרמה רבות לחייו.
הספרות: כדי שיוכל לקרוא את "מלחמה ושלום" במקור החל ללמוד את השפה הרוסית (שנאסרה עליו בבית-הוריו - "עברי, דבר עברית!" ציוו עליו).
אהבת האמנות: ובראשה הרנסנס האיטלקי. בגיל 16 החליט לפסל מבלי ללמוד פיסול, והצליח.
אהבת הקולנוע, ההיסטוריה ואחרון חביב הכדורגל שהיה לא רק חובב גדול של משחק זה, אלא גם שיחק בצעירותו, והכיר לפניי ולפנים את ההיסטוריה של הכדורגל, את תאריכי המשחקים, את שמותיהם של שחקנים גדולים, ניצחונות במונדיאלים, ועוד. למרות זאת, כששיחק בעצמו לא חשוב היה לו אם קבוצתו תנצח או תפסיד - העיקר עבורו היה איך שיחקו, ומה הייתה מידת הדיוק של המסירות ומידת יופיין.
לימים, כאשר לחצו עליו חברים ובני משפחה לכתוב, לא עשה זאת והעדיף לפנות לתרגום (ייתכן שסופר אחד גדול במשפחה הספיק לו). על סירוב זה היו שאמרו עליו שנהג בענווה יתרה מדי.
שמעיה אומנם ראה הכל והבחין בכל, אך לא נהג להגיב; לפיכך היו כאלה שחשבו שהוא תמוי, על כך הוא אמר לא פעם שתמים מי שחושב שהוא תמים שמעיה בחר לעסוק בדברים היפים המוצעים לנו בחיים, וכדברי אונסקו מה שנותר לנו לעשות הוא להתבונן על העולם מן הצד בהומור, וזה מה ששמעיה עשה. יהי זכרו ברוך.