ללא צורך בתפאורה כמעט, ורק קופסאות בגדלים שונים כרמז למיקום הסצינות; עם המון עוצמה בטקסטים שכל שחקן אילתר על יסוד המקור השייכספירי הידוע; עם קיצור כדי להתגבר על הסרבול - שעה וחצי עברו כהרף עין. דבר נדיר בהחלט הוא, שאת ההצגה מחברים מחדש בכזו הצלחה השחקנים עצמם, כשאחד מהם - עמית אולמן בעזרת יפתח ליבוביץ' (שמשחק את דנקן ועוד 3 תפקידים) מביים את עצמו - כמקבת, את דנה ידלין המדהימה ביופיה ובאישיותה הכובשת כליידי מקבת, את דניאל שפירא כבנקו, רוס ומשרת, את עומר הברון כמלקולם, נער ומשרת, ואת יוסף אלבלק כמקדאף וגם כבנו, וכשליחה. הייחודיות של ההפקה הזו היא בראש ובראשונה השפה הייחודית הכה פיוטית מצד אחד, אך קצרה ותמציתית מצד שני, שיש בה את הערכים שקיבלנו בילדות מאברהם שלונסקי, הכוונה לחידודי הלשון המקסימים והכה חכמים, ובהמשך - הורגלנו לכאלה בתרגומיהם של דן אלמגור, אהוד מנור, דורי פרנס ואלי ביז'אווי. השפה המשובחת הטובלת ב"חוכמות", עקיצות ומהתלות, ולעיתים גורמת לנו לפרצי צחוק בלתי פוסקים. עצם פתיחת המחזה תוך אזהרה, שמאז שעלה לראשונה - קורים רק דברים רעים למי שקשור אליו דהיינו, שמקבת - זו קללה, כבר מכניסה אותך לקצב הדינמי של הצגה שבדרך כלל מבוססת על מונולוגים ארוכים וכבדים. אין סיכוי שהצגה זו לא תצליח, כי היא פצצה. כל דרך בימויו של עמית אולמן כה מבריקה, רעננה וברוח המאה ה21, שאי-אפשר להיות שווה נפש אליה. זוהי חוויה בלתי רגילה, שכל התשבוחות שנעטיר עליה, אין בהם די. ואני ראיתי כה הרבה הפקות של מקבת, החל מזו בלונדון עם הלן מירן כליידי מקבת בצעירותה, ועד הפקת הקאמרי לאחרונה, כך שקנה המידה שלי רחב ומבוסס דיו. מכאן ההתפעלות ממשחקם הכה משובח של כל השחקנים, כולם ביותר מתפקיד אחד, מלבד אולמן כמקבת, כך שניתן להעריך את יכולתם המגוונת והרגישות שלהם לכל סוג שונה של תפקיד. ההצגה אינה לוקה בחסר בשל עובדה זו, אלא להפך. מעשירה את הצופים ביכולת להעריך נכונה את כשרונות הצעירים הללו, שכבר משחקים כמה שנים בתיאטרון הצעיר והבועט הזה, שעל הצגות קודמות שלו כבר דיווחנו בעבר. גם מבחינה פסיכולוגית של ניתוח אופי הדמויות, יש בגישה של ההצגה הזו מבט מרענן ומשכנע. את מקבת איננו שונאים, חרף הרצח היחיד שביצע שלא בעת קרב. גם את רעיתו, שדמותה נחקקה תמיד כמכשפה, ואשמה בהיותה הזרז העיקרי לרצח המלך, כדי שבעלה יהיה המלך החדש - גם כלפיה אין שנאה מצד הצופים. היא מלאה אנושיות, חום ורגש, אך שולטת בהם היטב, ויודעת לשחק ברגשות קורבנותיה לעתיד תוך שכנוע מלא. דנה ידלין, היחידה מבין הצוות שאינה בוגרת ניסן נתיב ירושלים, אלא של בית צבי - בלטה עוד בהיותה סטודנטית שם בהופעתה ובעיניה הגדולות שמבטן חודר עד לשורה האחרונה באולם. גם עומר הברון אינו תוצרת ניסן נתיב, אך הביא עמו ללהקה את נסיונו בקצב, בראפ, ובסצינה בסגנון זה יצק תכנים חדשים לשייכספיר הזקן והטוב, שהעשירו את החוויה. הרעיון להחליף את שלושת המכשפות המנבאות למקבת שיהיה אלוף קודור, מלך, ושמותו לא יבוא מידי ילוד אישה - ולהציב במקומם שלושה נערים - משתלב בצורה נפלאה בהפקה זו. גם הוא מרענן ומחדש הצגה זו לעומת כל ההפקות הקודמות. גם אם הוא מפחית מהמיסטיקה במעט, הוא מגביר את תחושת הריאליה והאמונה בנבואה. המוזיקה המושמעת בכלים שבנו חברי הלהקה בעצמם, כמו נגינה בכלי קשת על שני מיתרים, נוסכת נימה מאוד מיסטית בנושא הכמעט אגדי. התאורה המצוינת שעיצב זכי קוואסמי, התלבושות המפתיעות של אודליה ליברמן, במיוחד השימוש בברדסים, שכיום מאפיינים פושעים למיניהם, ומעצימים את תחושת המתח והאקשן שבהצגה, וכן בנית הקופסאות שהפכו לחלקי תפאורה משתנה של אשר פרל - כולם התמזגו יפה עם הבימוי הכה משובח והמשחק המגוון והמרגש של כל השחקנים. הצגה כה שונה ממה שאתם תהיו מסוגלים לדמיין לעצמכם. אך רצוי להכיר את הסיפור המקורי, כדי לגלות אותו מתוך קטעי המשפטים הרצים ברצף עם הפיוט, ההומור המושחז והחכמה שבטקסט של מחזה חדשני ובועט זה. חוויה שאין שניה לה, שמי שיראה את ההצגה - זכה.