17% ממשתתפי המחקר של היימן ואולניק-שמש דיווחו כי לקחו בעצמם חלק בהטרדה באינטרנט, מחצית מכמות המטרידים שהצהירו כי השתתפו בהטרדה פנים-אל-פנים. גם כאן – הבנים דומיננטיים יותר. הממצא המדאיג ביותר היה: כמעט מחצית (46%) מהנשאלים סיפרו כי היו עדים לבריונות ולמעשי אלימות כלפי מישהו אחר ברשת. אחד הנתונים המפתיעים במחקר מעיד עד כמה מושרש השימוש המתוחכם ברשת כבר מגיל צעיר: רוב הנפגעים מאלימות באינטרנט מבין קבוצת הנחקרים היו דווקא תלמידי בית ספר יסודי. במילים אחרות: בריוני הרשת לומדים כיצד לעשות שימוש לרעה באינטרנט כבר מגיל צעיר מאוד.
"אני קרימינולוגית בהכשרה המקורית שלי, כך שחקרתי תופעות של התנהגות אגרסיבית בעבר, גם מצד התוקפים וגם מצד הקרבנות", מציינת ד"ר אולניק-שמש. "עניין אותי לנסות ולאבחן מה דומה ומה שונה בין אלימות רשתית לבין אלימות פא"פ: מה היקף התופעה, האם יש ילדים פגיעים יותר ופגיעים פחות, כיצד מגיבים ההורים ומה ההשלכות של הבריונות ברשת על הלימודים.
"כיום, המחקר בנושא האלימות ברשת, על אפיוניה והשפעותיה, מעסיק חוקרים רבים ברחבי העולם. כחלק מהתעניינות זו הוקמה קבוצה שבה חברות 27 מדינות מהאיחוד האירופי. ייצגנו את ישראל בשנים 2012-2008. אחת ממסקנות קבוצת המחקר הייתה שמדובר באפיק נוסף של אלימות ובריונות מוכרת באמצעים חדשים, ולאו-דווקא מופע חדש לחלוטין".
ד"ר היימן: "יש כמה מאפיינים של אלימות ברשת שמאתגרים את החוקרים. קודם כל הוויראליות, ההתפשטות המהירה של האמירות הבריוניות. תוך דקות ספורות ילד יכול להפוך לקורבן של המונים. ברשת האמירות נשארות זמן רב. הבריונות יכולה להישאר צרובה ברשת זמן רב מאוד. אמירות משפילות או מעליבות נשארות על המסכים. הצלקת נותרת להרבה מאוד זמן".
ד"ר אולניק-שמש: "בשאלונים ביקשנו מהילדים שיפרטו וייתנו דוגמאות להשפלות שחוו או שנתקלו בהן כמתבוננים מהצד ברשתות החברתיות השונות. המגוון היה עצום: החל בקללות כמו 'אתה אפס' או 'אתה לא שווה', דרך גידופים, וכלה בהשפלות וחרמות שפגיעתם יכולה להיות קשה וממושכת יותר. אם מישהו לא מוזמן לקבוצה, אז בפועל הוא גם לא מוזמן למסיבה אחר כך, כלומר הנידוי החברתי מתחיל מהרשת ועובר למציאות. זה תהליך שעלול לשאת השלכות חברתיות ורגשיות בעלות משמעות רבה" (ראו הרחבה המפרטת דוגמאות לבריונות שנתנו תלמידים אשר השתתפו במחקר).
כפי שאפשר היה אולי לצפות, החוקרות מצאו מתאם בין מצב חברתי-רגשי של נער או נערה לבין רמת הבריונות והאלימות הרשתית שחוו: ככל שהתלמידים דיווחו על רווחה אישית נמוכה יותר, כך נפגעו יותר מאלימות ברשת. במחקר אחר הוכח קשר בין חשיפה לבריונות ברשת לבין תחושות של בדידות ותופעות של דיכאון. לצורך מחקרן זה תשאלו היימן ואולניק-שמש 242 מתבגרים בני 16-13, אשר מתוכם דיווחו 16.5% כי היו קרבנות של בריונות ברשת, ו-32.5% הכירו באופן אישי מישהו שהיה קורבן לבריונות מסוג זה.
ממצאי המחקר הוכיחו כי קיים קשר ישיר בין חשיפה לבריונות רשתית לבין מצב נפשי ירוד של המתבגר. קרבנות של בריונות כזאת דיווחו על "בדידות רגשית" ו"בדידות חברתית" באופן משמעותי יותר מאשר נערים ונערות שלא סבלו מבריונות רשתית. קרבנות אלה גם הפגינו רמה גבוהה יותר של תחושות דיכאון. את החיבור הזה נוכל להסביר בכך שלצעירים הנוטים לתחושות של בדידות או דיכאון עשוי להיות קושי גדול יותר ליצור רשתות חברתיות רחבות, ומשום כך הם פגיעים יותר לאלימות, השפלה או נידוי חברתי באמצעות הרשת.
עם זאת, המחקר מעלה שאלות של "סיבה ומסובב": ייתכן שהקושי לייצר קשרים חברתיים באופן מסורתי, דוחף צעירים בודדים או דיכאוניים להגביר את השימוש ברשתות החברתיות באינטרנט, מה שעלול להפוך אותם לפגיעים יותר גם לבריונות ברשת. החוקרות מציינות כי תופעה זו יכולה להפוך למעגל קסמים אכזרי. "אחת השאלות שעלו הייתה האם מצב הרוח הרע בא מהרשת, או שהנער/ה היו מלכתחילה חברתיים פחות ונהגו פחות להתרועע עם בני גילם – ואז גם זה תרם לפגיעה הרשתית", מסבירה ד"ר היימן. "אבל כך או כך יש מובהקות סטטיסטית, וקיים קשר ברור בין השניים".
על ספקטרום הדיכאון שעלול להיווצר אצל קורבן מתמשך לבריונות רגשית, נמצא גם את תופעת ההתאבדויות הנובעות בין היתר מחשיפה להשפלות ואלימות באמצעות האינטרנט. בישראל אירעו כמה מקרים שבהם צעירים התאבדו אחרי שחוו פגיעה ברשת. המקרה המוכר ביותר הוא של דוידאל מזרחי, נער נמוך קומה בן 15 שסבל ממום בלבו. לאחר שעבר לבית ספר חדש באזור ירושלים, ספג השמצות והקנטות בלתי פוסקות בפייסבוק. אחד הנערים כתב לו "כלב, הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים תנו לחיות לחיות, אז לא נהרוג אותך". נער אחר הפנה אותו אל אתר האינטרנט (הבדוי כמובן) co.il.גמדים, ודוידאל המושפל התאבד בתלייה.
במקרה מזעזע אחר שהתרחש בפלורידה, התאבדה רבקה סדוויק בת ה-12 לאחר שחוותה במשך תקופה ארוכה התעללות באמצעות הפייסבוק. אחת המציקות כתבה לאחר מותה "היא הרגה את עצמה ואני לא שמה ז...", ונעצרה מיד על-ידי המשטרה. היימן ואולניק-שמש מדגישות כי גם כאשר נער או נערה מתאבדים בעקבות חשיפה לבריונות רשתית, לא תמיד הרשת היא הזרז היחיד או אפילו העיקרי. "צריך להיזהר מלייחס את המקור למעשה רק בעקבות האלימות ברשת", מסבירה אולניק-שמש. "מובן שהתופעה מדאיגה מאוד".