סריקה, כמלאכה תומכת-מדע, ליוותה את פיסיקת החלקיקים מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר במאיצי חלקיקים החלו להשתמש בכלי חדש: תא בועות. בתאים אלה התבצעו ניסויים, שצולמו בשלוש מצלמות וייצרו סרטונים תלת-ממדיים. גלילי פילם צילום ענקיים נשלחו למכון, שם בחנו אותם נשים אלה - תמונה אחר תמונה. פרופ' גדעון יקותיאלי מהמכון כתב בשנת 1963: "נוף המעבדה השתנה. נעלמו המיקרוסקופים ולוחות הצילום. במקומם הופיעו שולחנות הסריקה, המכשיר למדידת תמונות, גלילי סרטי הראינוע וכרטיסי ניקוב למחשב האלקטרוני".
הסריקה התבצעה בחדר חשוך. הסורקות בחנו את תצלומי הפילם על שולחנות מיוחדים, ובהמשך, על מסכים. שלושה ימי ניסוי בתא בועות יצרו בין 60,000 ל-100,000 תצלומים. ההספק הממוצע של הסורקות היה 200 תצלומים ביום. המשמעות הייתה - עבודה שנמשכה ימים רבים. הפעלת המערכת חייבה הרבה קואורדינציה, כיוון שהייתה כרוכה בשימוש בדוושות לרגליים ובידיות מיוחדות. בתוך פחות משנייה קבעה סורקת מיומנת האם מופיעים בתמונה חלקיקים ראויים לציון, או לא, ואז עברה לתמונה הבאה. גם כיום, בחלוף עשרות שנים, הסורקות עדיין שומעות את הרעשים שבקעו מהמכונה כאשר עברו מתצלום לתצלום.
בסריקות שהתבצעו במכון הבחינו הסורקות בחלקיקים כמו פיונים, קאונים, ועוד. כל זה קרה בתקופה שבה התחיל
פרופ' אורי קרשון, מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה, את הקריירה המדעית שלו. "ללא עבודתן של הסורקות", אומר פרופ' קרשון, "לא הייתי מסוגל להשלים את עבודת הדוקטורט שלי".