אבל זה עוד לא הכל.
עוד ועוד חיבורים בין אנשים שונים, תגובות חמות ואפילו תמונות התבשילים והמאפים - מתפרסמים מדי שעה בפייסבוק של בת גלים. עוד ועוד אנשים שמצטרפים ל'מטבח של גיל-עד' וכשהם מבשלים ואופים - הם זוכרים את גיל-עד. הם עושים משהו בשבילו. בשבילם. בשביל עם ישראל, שהם חלק אינטגרלי ממנו.
מה התחושות שעולות בך במסגרת העשייה הזו, או במסגרת דברים אחרים שאת עושה לזכרו של גיל-עד?
"נכנסתי לחודש הזה בתקופה מאוד קשה. ההכרה ש'הנער איננו איתי' - היכתה בי כל כך חזק, עד שלא ידעתי איך להכיל את זה. זה כאב מטורף. במשך זמן רב אופיר ואני חששנו מהיום הזה, יום ההולדת של גיל-עד. אבל כשהרעיון הזה עלה, הוא נתן לי המון כוח ומוטיבציה, שלא לדבר על הרגע שבו פרסמנו את הפרויקט וההיענות רק הלכה וגברה. תוך כמה שעות מפרסום הפוסט, כבר שיניתי את דעתי ואמרתי לאופיר שהפרויקט הזה הפך לי את היום הזה מ'לא לרצות שהוא יגיע', לציפייה בכיליון עיניים".
איך מתמודדים עם הקושי האדיר הזה של השכול, ומאיפה שואבים את החוזק הפנימי להחזיק מעמד?
"הקושי הוא דבר בלתי נמנע, ואני מתארת לעצמי שזה מצב שכל אם או אב שכולים חווים אותו. איך מתמודדים? לומדים את זה יום יום, שעה שעה. אני כל הזמן אומרת שאין דבר כזה להיות חזקים מול המוות. זה יומרני מדי להגיד שאתה חזק, כשהניסיון כל כך קשה. מאידך-גיסא, יש משהו בשכול ששואב אותך פנימה, ועשוי להכניס אותך לעצב מאוד גדול, ולכן אין לך הרבה אפשרויות: זה או שאתה מתרסק מול הכאב הזה, ובדרך סוחף איתך עוד כמה, או שאתה מחזיק מעמד, מגרד את הכוח יש מאין, וממשיך הלאה. ממשיך להתמודד. אין דרך אחרת. אז כן, יש ימים שאני עייפה, ואין לי כוחות להתמודד. אבל אחרי הימים האלה, אני אוספת את עצמי בכל הכוח, ופשוט בוחרת להתקדם קדימה.
"ברוך השם, השם זיכה אותנו בחמש בנות נוספות, אחיותיו של גיל-עד ז"ל, שאנחנו שואבים מהן המון כוחות להמשיך. כהורים, מטבע הדברים אנחנו גם רוצים את הכי טוב בשבילן, לזכות להוות את המשענת החזקה, שכל ילד זקוק לה ולגדל אותן בשמחה, עד כמה שניתן.
"מלבד זה, ברור לנו שזה היה רצון השם, שלא הייתה לנו יד בזה - ואנחנו מקבלים עלינו את הדין באהבה. אני לא אומרת שאין רגעי משבר, יש והרבה. אבל עם זאת, יש המון סיעתא דשמיא. אנחנו שואבים גם המון כוחות מעם ישראל - שהתמיכה שלו, החיבוק והאכפתיות - הם בלתי פוסקים".
מה את מאחלת לעצמך, לכבוד יום ההולדת של גיל-עד?
"כמשפחה, אני מקווה ומתפללת שנוכל לחזור לעצמנו ולחיות חיים - לא יודעת אם לקרוא להם נורמליים - אבל חיים שהכי מתקרבים להגדרה הזו. אני רוצה שהבנות יגדלו בשמחה, יתפתחו ויזכו לכל מה שהן ראויות לו.
"לנו כעם אני מאחלת שנמשיך בעשיית הטוב בלי לחכות חס ושלום לרגעי מצוקה. מטבח זה דבר שמאחד את כולם בתוכו, וזה הדבר המקסים שבכל השיתוף הזה. כשאתה מעניק למישהו מהתבשילים שעשית במו ידיך, אתה משתף אותו בחוויה שלך, ואתה יוצק אל הלב שלו את הטוב שמצטרף לאותה חוויה".
איך לדעתך גיל-עד היה מגיב אם היה פה, מה הוא היה מרגיש כלפי הדבר הזה אם היה נמצא איתנו היום?
"אני חושבת שהרעיון הזה היה מאוד משמח אותו. אני זוכרת שהוא היה מגיע בסופי שבוע - מפשיל שרוולים, ובלי להתעצל, נכנס למטבח. הוא היה מכין שייקים מיוחדים, עוגות ועוגיות. זה מדהים איך שהוא אהב את זה. היום, העשייה הזו נותנת לנו קצת ממנו".