אהבה רבה אהבה אותי אימא, ומאחר שנתן בורא עולם קלסתר פניה בפניי מעשה מעתק מוחלט, ואף נתן אופיה הדינמי אל תוך מחזור הדם שלי, קשה הייתה עליה הפרידה ממני. לא ידעתי אותם ימים כי ישיבת "רגבים" הייתה פנימייה לכל דבר ועניין. אחת לכל שלוש שבתות היו תלמידיה מורשים לצאת אל בתיהם. יתרת הזמן בין חופשה זו, לחופשה שהייתה שלושה שבועות לאחר מכן, עשו הם בישיבת "רגבים". שימשה להם ישיבת "רגבים", אותה תקופה בת שלושת השבועות, קודם שיצאו לחופשה לבתיהם הם, אם ואחות, אב ואח, חבר מסור, רע לשיחת נפש וכל מה שנזקקו ונצרכו לו נערים בשלבי התבגרותם בגיל העשרה.
כמי שאיבדה אבא זמן קצר קודם לכן, לא רצתה להיפרד ממני ולהפקיד אותי בידיו של הרב זך וישר, שלא הרשים אותה כלל וכלל - זאת בלשון של המעטה בלבד. הבחינה היא בחושיה החדים והחייתים משהו, כי עניין לה במי שקונה אנשים במילות חנופה - ולרוב אין כיסוי אמיתי לדברים שאמר הוא. עם זאת, בדקה היא ומצאה כי ציבור מורי הישיבה היו מהמעולים שבמעולים, והרב זך וישר לא היה באותם ימים אלא בגדר של מגיד שיעור בלבד, אחת בשבוע, וגם זאת, אך ורק לתלמידים החדשים שבאו, זה לא מכבר, לישיבה.
ידעה אימא היטב כי היא מאבדת ותאבד אותי - כמי שהיה סמוך ומצוי אצלה, דרך קבע - לטובת הישיבה, ובכל זאת לא מנעה היא ממני הליכתי אל הישיבה. ביטלה אימא עצמה מפניי, כפי שביטלה עצמה, דרך כלל, בפני אחרים ונתנה טובתם שלהם בעדיפות, על פני טובתה שלה.
לאחר זמן זומנתי לפגישה עם הרב זך וישר, שנתן עיניו בתעודת הסיום של שנת הלימודים הקודמת שלי בבית ספרנו ובציוני השליש הראשון של שנת הלימודים הנוכחית בבית הספר. אז פנה הוא אלי ושאל: "למה, למה יש לך 'טעון תיקון' בהתנהגות בתעודת הסיום של כיתה ז'?", כשהוא מצביע על הציונים שקיבלתי בשליש הראשון ובשליש השני של כיתה ז'. "אבל, אבל ...", מחיתי באוזני הרב זך וישר, "בשליש השלישי קיבלתי ציון של 'מניח את הדעת' וציון כזה קיבלתי גם בשליש הראשון של כיתה ח'", תוך שהגנתי, בכל כוחותיי, על הישגיי הצנועים. ידעתי, גם ידעתי, אותו זמן, כי לציון של "ראוי לשבח" בהתנהגות אין יכול אני לצפות, כלל וכלל, שהרי התנהגותי ושבח עליה לא חברו בצוותא חדא. זה לזו וזו לזה.
עמל רב עמלתי עד שהצלחתי לשכנע את המורה זנבצקי כי אם ימשיך להעניק לי ציון של 'טעון תיקון' בהתנהגות - לא אתקבל לישיבת "רגבים" וסופי יהיה כסופם של מרבית חבריי, שעתידים היו להמשיך לימודיהם בבתי ספר חילוניים ולהסיר כיפותיהם מראשיהם. המורה זלצמן, ששמע על כך כי אלי בנו ימצא לו חבר בדמותי ואפילו מעט פרוע, העניק לי ציון של "מניח את הדעת" בהתנהגות, כל זאת בשל רצונו הטוב בלבד כמחנכי בשליש הראשון של כיתה ח'.
על קבלת ציון של "ראוי לשבח" לא היה על מה לדבר עם המורה זלצמן, שכן לדבריו "זה לא היה שייך". ואכן - אכן, כן - התנהגותי שלי והיות התנהגות זו ראויה לשבח, לא היו שייכות זו לזו, כמאמר לומדי בבלי ולא היה התנהגותי שלי ושבח לה, קרובים זו לזה וזה לזו, כלל וכלל.
הביט בי הרב זך וישר, פלט אנחה כבדה מבית חזהו ואמר: "נו טוב. נקבל אותך כתלמיד בישיבת 'רגבים', אבל אתה חייב להתחזק". אז עוד לא ידעתי למה התכוון הרב זך וישר בביטוי לפיו חייב אני להתחזק. חשבתי לתומי כי מדובר בתרגולי ובתרגילי ספורט על-מנת לחזק שרירי גופי. רק משיצאתי לגלויות - דבר ומעשה של שגרה - עם תחילת לימודיי בישיבת "רגבים", לישיבות גבוהות ואפילו גדלה תכיפותן של גלויות, עד שהפכו הן, לדידי אני, מעשה של שני וחמישי הבנתי - בגופי ממש - התחזקות זו, מהי.
הרב זך וישר ישב אצל שולחנו, בראיון עמי כשהוא חובש לראשו כיפה סרוגה. דומה עליי כי הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי וחזיתי בכיפה סרוגה, עין בעין. הכיפה הסרוגה שחבש הרב זך וישר לראשו לא צדה עיניי, עת ראיתי אותו - לראשונה - בשבת שהייתה שבת אורחים בישיבת "רגבים" וכן נכונים ואמורים היו דברים, בעת ראיון הקבלה, שראיין הוא אותי. עוד קודם לפרוץ מלחמת ששת הימים, במסגרת מאמצי השיווק והשכנוע של מנהלי הישיבות התיכוניות להביא בוגרי בתי ספר דתיים, בערים וביישובים השונים אל מוסדות הלימוד שלהם, הנהיגו הם שבת אירוח בישיבות תיכוניות שלהם. הורי התלמידים ובנם המיועד ללמוד בישיבה תיכונית, זו וגם/או אחרת, הוזמנו לעשות השבת, באותה ישיבה תיכונית, למען יראו, עין בעין ויתרשמו, מכלי ראשון, המקום בו יבלה בנם, בארבע השנים הקרובות ומה יהיו תנאי חייו במקום זה.
באותה שבת אורחים הוגשו אל שולחן שבת מיטב מעדני מטבחי אותן ישיבות תיכוניות. לפי הרב זך וישר - שהורה שלא לקמץ בתקציבי מאכלים, האמורים להירכש ולהיות מוגשים בשבת אורחים - היו מונחים על שולחן שבת, בישיבת "רגבים" מיטב ומירב מעדני ארץ. קציצות הדגים עשויות היו מבשר דגים משובחים וחפות ונקיות מכל תוספת לחם, אל תוכן. הטשונלט היה סמיך, מעובה והכיל בתוכו חתיכות בשר הרבה, בשונה משבתות ישיבה רגילות בהן דחקו בולבוסין, שעועית ושאר מיני חיטה מקומו של בשר בסירים. השתייה הייתה מסוגים שונים ומרובה הייתה, כאשר תוספות מזון - מכל מין וסוג שהוא - ניתנו והוגשו אל שולחנות, בידי תורני השבת, ללא כל שהות שהיא וכיד המלך.
ייתכן כי בשל העובדה שכיפה סרוגה לא הייתה אז בגדר חזון נפרץ, לא נתתי דעתי לעניין היות כלל תלמידי ישיבת "רגבים" חובשים כיפות סרוגות לראשם. מאי שם שלף, מי ששלף, כיפה סרוגה שהייתה מונחת, בידו האחת ובידו השנייה תלש כובע הבארט האפור-בהיר עמו באתי לשבת האורחים. עוד לא הספקתי להתאושש מחטיפת הבארט וסילוקו מראשי והנה דחק, מי שדחק, סיכת ראש לכיפה הסרוגה שאחז בידו ובהינף יד הצמיד כיפה סרוגה זו, בעזרת סיכת הראש, לראשי שלי. כך מצאתי עצמי מסתובב, משך שבת תמימה בישיבת "רגבים" כשכיפה סרוגה מונחת על שערות ראשי ומוצמדת להם, בעזרת סיכת ראש. בתום ההבדלה דחפתי כובע בארט שהיה חלק בלתי נפרד ממני, אל תוך מזוודתי ומאז ואילך, נותרתי כשכיפה סרוגה לראשי, עד שחדלתי לכסות ראשי, כליל.
עכשיו, לאחר שהיינו מצויים בתקופה, כשמלחמת ששת הימים מאחורינו, נתרבו חובשי הכיפות הסרוגות בקרבנו. לבית הספר "ביל"ו" נכנסה לה הכיפה הסרוגה בשקט יחסי. לא זכרתי מי מחבריי חבש כיפה סרוגה לראשו, במהלך שנות לימודיי בבית ספר זה. זכרתי רק, כי ביום ראשון, לאחר שנסתיימה שבת אורחים, בישיבת "רגבים", סילקתי כובע בארט מראשתי והתחלתי מתהלך בבית-ספר שלי, כשכיפה סרוגה מונחת לה על ראשי. רק שנים רבות לאחר מכן, כשסידרתי אלבום התמונות שלי מבית הספר היסודי, גיליתי - להפתעתי כי רבה - כי לאחר מלחמת ששת הימים נשתנו שני שינויים עיקריים בתמונות שהיו סדורות באלבום התמונות שלי. האחד: תמונות המחזור של חבריי ללימודים לאחר המלחמה, צולמו בצבע ולא בתצלום שחור-לבן; והשני - שלושה מחבריי, כולל, אני עצמי, חבשנו לראשינו כיפות סרוגות.
בלטו הכיפות הסרוגות בצילום הצבעוני, שכן היו הן מונחות, במעין רישול חינני בצד הראש, ספק שמוטות להן, ספק מונחות אל צד ראשו של מי שחבש אותן. הייתה בכיפות סרוגות אלה, מין שובבות כזו שלא הייתה בכיפות הבד וגם/או בכובעי בארט שחבשו אחרים. קופצנות ועצמאות משלה הייתה לה, לכיפה הסרוגה, וכאילו קראה היא תיגר על הסדר הקיים. אותם ימים, כשכיפות סרוגות לא היו עוד בגדר של חזון נפרץ, לא ראיתי, כלל וכלל, כיפות סרוגות מונחות על ראשם של אלה שעברו גיל הארבעים. אלה נחשבו, אז, בעיניי אז כקשישים מופלגים. כיפות סרוגות, ככל שצצו ועלו על שערות ראש - עלו על שערות ראשם של צעירי צעירים בלבד. היו הן משתלשלות להן בחינניות מתוך שפעת תלתלים וגם/או כאביזר קישוט וכאביזר לוואי לשיער עלומים פרוע הצועק אל העולם - צעיר אני, תנו דעתכם עלי. אני מצוי כאן.
כשבאתי לכתוב דברים אלה שאלתי עצמי מתי בעצם נולדה הכיפה הסרוגה ומתי באה היא אל עולמנו. יגיעות רבות נתייגעתי בשאלה סבוכה, מסקרנת ומרתקת זו, עד שהחלטתי כי אעשה מעשה ואבוא בשעריה של "ישיבת כפר הרא"ה", שראשונה הייתה לישיבות התיכוניות שהוקמו בארצנו הקדושה על-ידי הרב משה צבי נריה, שאינו עוד עמנו ואשר אף כונה הוא בכינוי ובשם:
"אבי הישיבות התיכוניות".
שם ורק שם, סברתי, אוכל למצוא תשובה ומענה לשאלה שטרדה אותי והמשיכה להטריד אותי, כשבאתי לספר תולדותיי ותולדות חיבורי אז אל הכיפה הסרוגה. לא ידעתי מתי פרח השתיל הראשון של כיפה סרוגה זו בערוגתם של סרוגי הכיפות, שהפכו לימים לסרוגי הקסדות, וסופם של דברים - המירו כיפותיהם הסרוגות בכיפות בוכריות גדולות שתחום מחייתן הינו ממפגש אוזן ימין אל מפגש אוזן שמאל. אלמלא שתי אוזניים אלה, שקבע ישתבח שמו, משני צידי ראש, שבלמו כיפות בוכריות אלה שלא יעברו על מידותיהן - היו מכסות הן אף עיניים והופכות החובשים אותן לסומים מפאת גודלן. אכן מה רבו מעשיך השם, שנתת בנו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ואף גבול הצבת בעזרתן לכיפות הבוכריות, שלא יסיגו גבול ראייה וגבול שמיעה, שלא לצורך ומעבר למידת הצורך.
באחד מהימים שאחר חולו של מועד חג הסוכות, ביום ראשון שלאחר השבת, כשבאו תלמידי "ישיבת כפר הרא"ה" בשעריה מחופשתם, שמתי פעמיי אל "ישיבת כפר הרא"ה". יורד הייתי מן הכביש המהיר המגיע לחיפה ועושה דרכי בכביש הישן אל כיוון חדרה. נהניתי, אגב כך, הנאה יתרה משמש חייכנית של תחילת סתיו שלא קפחה על ראשי, יתר על המידה והביאה חינו של עולם עליי. בשל מיעוט המכוניות בכביש זה יכול הייתי להבחין בצבע הירוק של היישובים שהתמקמו בשולי הכביש ונתנו טעם וצבע במסלול נסיעתי. טעם וצבע זה לא הייתי רגיל ומורגל בו בנסיעותיי בכביש המהיר לחיפה, אשר למעט תמרורים - תמרורים ופעם נוספת, תמרורים, בני תמרורים וכביש אספלט הדומה לנחש שאין לו סוף - לא ראיתי בו דברים נוספים מעבר לכך.
סגורה ומסוגרת על מנעול ובריח הייתה "ישיבת כפר הרא"ה" באותו בוקרו הזיווני של יום ראשון, שעה שבשל חופשת חג הסוכות - הגם שהייתה כבר בסופה - טרם באו תלמידים בשעריה. לאחר מאמצים מרובים מצאתי מי שמצאתי. הלה פתח בפניי שער הברזל שסגר על הישיבה ומנע כניסת אורחים בלתי רצויים אל תוכה. משנכנסתי אל תוככי קריית הישיבה פגשתי באחד מסרוגי הכיפות, שזקן ששיבה כבר זורקה בו עיטר פניו וירד לו, מטה מטה, עד לחזהו. כיפה סרוגה ענקית שהייתה על ראשו וכיסתה כל שערות ראשו, העידה עליו שאין מניח הוא לשערותיו - ככל הנראה בשל צניעות יתרה - להיות גלויות בשל דבר שבערווה. כך מנע הוא משערות ראשו מלהגיח אל אוויר העולם, לשזוף חמה שנתן הקדוש ברוך הוא בעולמנו אנו, בלא שיהיה עולה של כיפה סרוגה זו מונח על כל שערה ושערה משערות ראשו. למעט פאותיו, שחברו אל זקנו גדל המידות, כיסתה הכיפה הסרוגה שחבש הוא על ראשו כל שערותיו. לא נבדלו, לעניין זה, שערות השיבה שזורקו בשערו, משערותיו השחורות שטרם קנתה להן שיבה מקום של קבע בהן.
"שלום עליכם", פנה אליי הלה במאור פנים ובה בנשימה המשיך הוא ושאל: "ומה רצון מר?". משועשע קמעה הבטתי באותו אדם שעבר כבר מחצית חייו והשבתי לו, כי מעוניין אני לראות צילומי המחזורים הראשונים של התלמידים שהוציאה הישיבה מתוכה. "ומה שמו של מר?", המשיך ושאל אותו אדם. "דוד בן ישי", השיבותי לו, "דוד הוא שמי וישי הוא שם אבי". נתחייך האיש על תשובתי, הכיר בי כי יודע אני כיצד קוראים אדם לתורה והניח לי, לרגע קל, מחקירתו אותי. "תמונות תלמידי הישיבה במחזורים הראשונים", אמר הוא לי, "תוכל למצוא בבניין המרכזי, אבל הוא סגור. אם יתמזל מזלך אולי תפגוש ברב אמציה שרגאי והוא יוכל להראות לך היכן תלויות התמונות, אם עדיין תלויות הן על קירות הישיבה". הודיתי לו ומתוך סקרנות שאלתיו מתי נוסדה הישיבה. "בשנת תש", השיב הוא לי בלשון יהודית.
מאחר שהליכותיי ונוהגי עמו היו על-פי דרך ולשון יהודית, ענה הוא לי, גם בלשון יהודית. (בדיעבד ולאחר מעשה נתברר ונסתבר לי, כי בין אם פתחתי אני והמשכתי דבור עמי, בלשון יהודית ובין אם לאו, נוקט היה לשון יהודית, מיוזמתו שלו, שכן כך נוהגו הוא, כך היא גם צורת התנהלותו, מעשה של דבר שבשגרה). רק משדחקתי בו לומר לי דברים, כלשונם, בלשונם ועל-פי ספירתם הם, נתרצה הוא לי וקיבל על עצמו, בדלית ברירה וכמי שכפאו שד, אורחותיהם, נוהגיהם וספירה - שסופרים הם ולא הוא - להבדילו - הבדל של ממש - מהם, מנוהגם ומאורחותיהם. "ומתי נוסדה הישיבה לפי ספירתם?", המשכתי ושאלתיו. מיידית וללא כל בלבול שהוא ירה התשובה: "בשנת 1939", ללמדני שידע הוא גם ידע שנת יסודה של הישיבה, גם על-פי ספירתם.
נתמזל מזלי ופגשתי בתוך קריית הישיבה ברב אמציה שרגאי, מי שיכול היה לספר לי תולדותיה וגלגוליה של הכיפה הסרוגה. פניתי בדברים אל הרב אמציה שרגאי, ולאחר שהצגתי עצמי בפניו כמי שמבקש לדעת סוד צמיחתה של הכיפה הסרוגה, השיב הוא לי כי ככל הנראה מדובר בצמיחה שראשית תחילה בשבט איתנים של "בני עקיבא". "מיהו ומהו שבט איתנים זה של 'בני עקיבא'?", המשכתי ושאלתי הרב אמציה שרגאי. הלה, שלא ידע מקורותיי ומוצאותיי, הסביר לי כי כמו שיש גדוד בתנועת "הצופים", הרי קיים שבט בתנועת "בני עקיבא". "כן, אני יודע", השבתי לו, "אבל אותי מעניין מתי - בדיוק - נוסד והוקם שבט איתנים זה של 'בני עקיבא'", תוך שהמשכתי בדבריי ודחקתי מעט ברב זה. בתגובה אמר הוא לי: "אני לא יודע בדיוק מהי השנה המדויקת, אבל אנסה לבדוק". שמעתי הדברים וביקשתי ממנו, כי אם יוכל לברר דברים, עוד קודם כניסת השבת, הרי אשמח דעת תשובתו לשאלתי זו, מהר ככל האפשר שכן דחוק אני, דחיקות יתר בשל סקרנות שפיעמה בי. הפעם הרגשתי כי קרבתי, קרבת אמת, אל מקום ומקור הפתרון לחידת הולדתה של הכיפה הסרוגה.
יצאתי "ישיבת כפר הרא"ה" ושמתי פעמיי חזרה אל עירנו ואל מטלות שציפו לי לקראת השבוע הקרב ובא. כל הזמן זימזם בראשי יתוש הסקרנות שכמעט הרג אותי, כמו אותו יתוש שעשה מלאכתו בטיטוס הרשע עד תום וסופם של דברים הביא עליו מותו. גם אם לא ידעתי עד אז טיבה של סקרנות עזה מהי, הרי בא בי יתוש הסקרנות כשאין הוא שובת, לרגע קל, ממלאכתו ומטורדתנו, ניקר וניקר במוחי - תוך ששאלתי עצמי אם אומנם הפעם אמצא מענה לאתגר זה שהצבתי לי. כפי שנראו הדברים, אז, הרי לא הצבתי לי אתגר זה בטובתי ולטובתי שלי.
משעשיתי דרכי חזרה בכביש העמוס שאין כמעט עץ נראה בו כשחולפים ונחלפים מקומות אגב נסיעה בו, וסימני השאלה המנקרים טרם סיימו עשות מלאכתם בי, השמיע מכשיר הטלפון הנייד צלצולו העז והוציא אותי באחת מתוך שפעת סימני השאלה ונתן בי סימן של קריאה. "שלום", אמר הקול מבעד לפלאי הטכנולוגיה שבאה אליי מאי שם ישר אל תוככי מכוניתי, "מדבר אמציה שרגאי". כך, פשוט כך וללא כל הקדמת התואר רב לשמו, כך ממש הציג עצמו בפניי איש "ישיבת כפר הרא"ה". "שלום כבוד הרב", החזרתי שלום לאותו אדם חביב שהחיוך לא סר מתוך שתי עיניו הסקרניות. בעת שהיה לו שיג ושיח עמי ניכר היה בו ובשתי עיניו שננעצו בי עמוק עמוק וניסו לרדת עד עמקי מעמקי חקר שמבקש הוא להבין בי דבר מתוך דבר ועד שלא יבין זאת לא יניח הוא לי, כמו-גם לא ייתן הוא מנוח גם לעצמו. אפשר אולי לא יניח הוא לי עד שתושלם מלאכתו ויבוא בו מזור לסקרנותו, שהייתה סקרנות המביאה ברכה לבעליה בכך שבכל יום ויום מביאה היא אל תוכו של בעל סקרנות שכזו תובנות וידיעות חדשות.
"מצאתי אשר שאלת?", שאל הוא אותי והוסיף ואמר: "מדובר בשבט איתנים שפעל בשנים "תשיב עד תשיד". כדי לאפשר לי להבין באילו שנים מדובר אמר הוא לי, באופן מיידי ובאותו הדבק דברים: "מדובר בשנים 1950 עד 1952". נתחייכתי אל עצמי וחשבתי, כי בשל העובדה שאין הרב מצוי ככל הנראה מעשה של יום יום בספירתם, נתבלבלו עליו התאריכים, ואמרתי לו כי מדובר בשנים 1952 עד 1954. שמע הרב אשר אמרתי וסיים דבריו באלה המילים: "אם הייתי למועיל הרי שמח אני על כך". אכן, כן. כך הוא שיחם של רבנים שאין הם מגדילים עצמם על בני שיחם ועל הסובב אותם. אף על-פי שידע גם ידע הרב אמציה שרגאי שחשוב, חשוב עד למאוד היה עבורי המידע שמסר הוא לי - ואפילו לא יסולא הוא בפז, לדיד אני - מיעט הוא עצמו בפניי ואף לא הקדים תואר רבנות שיש לו לשמו,עת הציג עצמו בפניי בשיחת הטלפון שנתקיימה בינינו בדרכי חזרה אל עירנו.