השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הסתובב בסוף השבוע כחתן בחופתו אחרי שעלה בידו למחות את חרפת המינוי של תת-אלוף (מיל.) גל הירש, שהיה מועמדו לתפקיד מפכ"ל המשטרה. העובדה שארדן ואחריו בנימין נתניהו שיבחו את הירש, תיארו אותו כאדם ערכי ואמרו שהוא ראוי לכהן כמפכ"ל, ורק הבדיקה הממושכת יצרה סחבת בלתי נסבלת, לא המתיקו את הגלולה וחשפה את ארדן כשלפן פזיז שפעל על גבול חוסר האחריות. ברגע האחרון נשלפה מועמדותו של סגן ראש השב"כ, רוני אלשיך, שלגבי כשירותו לתפקיד לא היה הרהור שני, בעיקר משום ששמו היה חסוי לאורך שנים. ארדן רצה לנכס לעצמו את המינוי המוצלח, אך הדלפה מוקדמת של המינוי המפתיע ל-News1 טרפה את קלפיו, והוא נותר רק עם רבע תאוותו בידו. לאמיתו של דבר אלשיך סירב לאורך זמן לפנייה של ארדן ורצה להמשיך להיות מועמד כמעט ודאי להחליף את ראש השב"כ הנוכחי, יורם כהן, בחודש מאי הקרוב. רק לחץ מאסיבי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהיה מלווה בהבטחה שלטונית שמועמדתו לראשות השירות תועלה בפעם הבאה, הביא אותו להסכים להתמנות למפכ"ל. לאמיתו של דבר, המניות של השר ארדן צנחו באופן חופשי מאז שראש הממשלה כפה עליו לקבל את האחריות המשרד לביטחון פנים, שהוא לא חפץ בו. בעת ובעונה אחת ביטל נתניהו, שמחזיק כיום בתיק התקשורת, את הרפורמה ברשות השידור, שארדן שקד עליה תקופה ממושכת כאשר עמד בראש המשרד. דוגמה בולטת לעליבותו של ארדן באה לידי ביטוי בהסכמתו של ארדן לאפשר לנתניהו, שאמור להיחקר משטרתית, להיות מעורב בבחירת המפכ"ל החדש, הרבה מעבר לנדרש. אומ"ץ פנתה בשעתו בעניין זה אל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שנטה חסד מיוחד לנתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, והפנתה את תשומת ליבו לכך שנתניהו ראיין את שלושת הניצבים שהוזכרו כמועמדים לתפקיד. אומ"ץ טענה שנתניהו לא היסס לפסול את הניצב המועמד שהוצע לו על-ידי ארדן, ובכך דחק אותו לחפש מועמד חיצוני. התרענו על כך שהתערבות מעין זו הינה פסולה, משום שתלויה ועומדת חקירה שקשורה בראש הממשלה ורעייתו, מה גם שעד כה על-פי הנוהל הקיים נבחרו המועמדים על-ידי השרים לביטחון פנים וקיבלו רק אישור פורמלי של ראשי הממשלה. וינשטיין לא הגיב, אבל השר ארדן, שהיה מכותב לפנייתנו, לא אהב כמובן את גילוי ערוותו המיניסטריאלית ברבים וטען בתגובה לפניית אומ"ץ שהוא רק התייעץ עם ראש הממשלה, אבל המילה האחרונה היא שלו. אם עובדה זו נכונה, ארדן חייב להסביר מדוע הוא הודיע בפומבי בראשית התהליך שהמפכ"ל הבא יבוא מתוך שורות המשטרה, ואילו במקביל פורסם שנתניהו והוא מחפשים מועמד חיצוני. הציבור חדל מזמן להיות סומא בארובה. ראוי לציין ששומר הסף המרכזי למניעת המשך ההתדרדרות המוסרית של המשטרה הוא חבר המועצה הציבורית שליד אומ"ץ, עורך הדין פנחס (פיני) פישלר, שמנהל במשך תקופה ממושכת מלחמת חורמה נגד השחיתות הגואה במשטרת ישראל. פישלר צידד במועמד חיצוני שיבער את הנגע ולא יהיה חייב לחונטה במטה הארצי. אומ"ץ יצאה חוצץ גם נגד ניסיון ההתערבות של "מועדון המפכ"לים והניצבים בדימוס", שפעלו כדי למנוע מינוי מועמד חיצוני לתפקיד המפכ"ל מחשש שיאבדו את השפעתם מאחורי הקלעים. למרבה האירוניה בראש הזועקים והמתראיינים בתקשורת היה המפכ"ל לשעבר, רב-ניצב (בדימוס) משה קראדי, שלמעשה הודח בשעתו מהמשטרה בגלל התנהלותו בפרשת האחים פרנאיין. (קראדי מועסק כיום, איך לא, אצל איל הגז יצחק תשובה). אומ"ץ פנתה אל השופט (בדימוס), יעקב טירקל, יו"ר הוועדה שאמורה לאשר את המינוי, בדרישה שלא יקבל את נציג המועדון שביקש לסכל את מועמדותו של הירש. למען האמת העובדתית, המעורבות של אומ"ץ בהליך המינוי של המפכ"ל החדש החלה למעשה לפני כשנה, עוד בתקופת כהונתו של השר לביטחון פנים לשעבר, יצחק אהרונוביץ. מבקר המדינה לשעבר, השופט (בדימוס), מיכה לינדנשטראוס, שעומד בראש הפורום המשותף "עידן חדש" שהוקם ביוזמת אומ"ץ, ומאגד במסגרתו שורה של ארגונים שפועלים למען טוהר המידות במדינה, היפנה את תשומת ליבו של אהרונוביץ לתהליך הציבורי הפגום של בחירת המפכ"ל. הצענו לבצע הליך תקין ושקוף כדי להבטיח שהמפכ"ל החדש של המשטרה ייבחר על יסוד נורמות ברורות וסדורות ומעוגנות שיבטאו באופן שקוף ומאוזן, ככל הניתן, את הערכים. בתגובה לכך קיבלנו תשובה מאהרונוביץ, שבה הוא מביע הסכמה שיש צורך בהגברת האמון במערכת השלטון ובעומדים בראשה בכל הנוגע למינוי המפכ"ל, והוא מתכוון ליזום הליך שונה כפי שהיה בעבר. כעבור זמן מה הוחלט על הקדמת הבחירות. אהרונוביץ הופרש, כידוע, מהחיים הפוליטיים על-ידי אביגדור ליברמן, הדיקטטור של מפלגת "ישראל ביתנו". ערב הקמת הממשלה הנוכחית היה צורך להאריך פעם נוספת את תקופת כהונתו של המפכ"ל לשעבר, יוחנן דנינו, בציפייה שהשר לביטחון פנים החדש יבצע מינוי הולם, אבל ארדן החל להסתבך במינוי המפכ"ל. אחת הסיבות לכך קשורה, כנראה, בההצטננות שחלה ביחסיו עם נתניהו שאינם כבעבר, אולי משום שארדן הידק את יחסיו עם שר הפנים לשעבר, גדעון סער, שפרש מתפקידו והפך לשנוא נפשו של נתניהו, מאחר שהוא היחיד כיום שמהווה איום ממשי על שלטונו בליכוד. כך או אחרת, אומ"ץ פנתה אל ארדן והפנתה את תשומת ליבו לחליפת המכתבים עם קודמו בתפקיד, אבל היה ברור לנו שהרכבת של מינוי המפכ"ל יצאה מהתחנה ליעד בלתי ידוע. בימים האחרונים פנינו אל מבקר המדינה בבקשה שיפעל כדי שהנורמות הללו יישמרו בבחירתו הקרובה של נציב השב"ס החדש. בשלב זה קיים חשש סביר שצפויה תקלה בבחירת נציב השב"ס, אם השר ארדן יחליט למנות קצין בכיר בשב"ס תוך התעלמות ממידע מחשיד שהבאנו לידיעתו. אם היה צורך בעובדה נוספת שתעיד על ערעור מעמדו הפוליטי של ארדן, בא העימות שלו עם שר התחבורה, ישראל כ"ץ, שנחשב לאיש החזק בממשלה, והמחיש זאת. ארדן ניסה לעכב את תחילת עבודות הרכבת הקלה בתל אביב, בבת עיניו של כ"ץ, כאשר טען שלא נעשו כל הסידורים המוקדמים לצמצם את הנזק התחבורתי והסביבתי. "השר לביטחון פנים צריך לוודא שהמשטרה תבצע את המטלות שנטלה על עצמה", אמר כ"ץ בתגובה סרקסטית, וסתם את הגולל על יוזמתו של ארדן.

מי שהתגלה מחדש במלוא עליבותו בפרשת מינוי המפכ"ל החדש הוא היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, העומד לסיים את תפקידו בסוף ינואר הקרוב. השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הודיע לווינשטיין ברגע האחרון על כוונתו למנות את הירש לתפקיד המפכ"ל החדש, העמיד אותו בפני עובדה קיימת וביקש את אישורו, ובכך הפגין כלפיו זלזול. וינשטיין נאלץ לתמרן בין הפניות השונות אליו, שרובן נועדו לסכל את מינויו של הירש, בין קטעי מידע חדשים ומחשידים נגדו שנחשפו בתקשורת לבין נחישותו להמשיך ולהיות מועמד, כשהוא נהנה מתמיכה פומבית של קציני צה"ל בכירים עבר ובהווה. לבסוף הודיע היועץ, כי לא יעמוד בלוח הזמנים הצפוף, ולמעשה קבע שיש לחפש מועמד חדש. את פרשת מינוי המפכ"ל החדש אפשר לצרף לרשימת המחדלים של וינשטיין לאורך חצי תריסר שנות כהונתו, והיא מהווה עדות נוספת לתפקודו הלקוי והשקוף של היועץ. וינשטיין התמנה לתפקידו בעיתוי גורלי, שבו מערכת המשפט מחויבת להילחם מלחמת חורמה למיגור השחיתות השלטונית שהגיעה לממדים מפלצתיים, אך במקום זאת הוא הפך את שלטון החוק לצחוק. וינשטיין, שכיהן בעבר לאורך שנים כסניגור פלילי מוערך, ממשיך לסנגר גם בתפקידו הנוכחי על עבריינים פוליטיים כבדים שהשחיתו כמעט את כל החלקות הטובות במדינה. על רשימה זו נמנים, בין השאר, למרבה הבושה, ראשי ממשלות לשעבר, שרים בהווה ובעבר, ראשי ערים ועובדי ציבור בכירים. גם הגשת עתירות לבג"ץ על-ידי אומ"ץ על כמה הכרעות שנויות במחלוקת שקיבל היועץ, לא הועילו. בג"ץ אינו נוטה להתערב, ברוב המכריע של המקרים, בהכרעותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ומעדיף בימים טרופים ומטורפים השוררים במערכת המשפט להטיל הוצאות כבדות על עותרים ציבוריים. אין ספק שהחלטתו של וינשטיין לסגור את תיק החקירה הגדול נגד אביגדור ליברמן הייתה אומללה וגולת הכותרת של הכרעותיו השנויות במחלוקת. בפרשת ליברמן החליט וינשטיין למעשה נגד עצמו, מאחר שכאשר החליט להגיש את כתב האישום המצומק נגד ליברמן, הוא הביע בפומבי את ביטחונו שליברמן יורשע בתיק זה - ואז החליט שלא לערער על זיכויו. היטיב להגדיר את התנהלותו של וינשטיין ברוך קרא, הפרשן המשפטי של ערוץ 10: "זה היה אקורד סיום מביך לסימפוניה של זיופים, פרי יצירתו של התובע הכללי, היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. הזיוף הוא לא בעצם ההחלטה שלא לערער. זו החלטה משפטית לגיטימית לפי כל קנה מידה. הזיוף הוא בחוסר הקוהרנטיות, בבלבול, בנרפות הנוראה לאורך הפרשה כולה". מינויו של וינשטיין לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה עורר בשעתו ספקות לגבי כישוריו לתפקיד זה, וחששות מוצדקים לגבי שיקול דעתו המקצועי ומידת עצמאותו האישית. למרבה הצער, המציאות העגומה המחישה את התחזית המוקדמת. כסניגור ותיק ומוערך ייצג וינשטיין בעבר שורה של אישי ציבור מושחתים וברמות שונות, שהבולט בהם היה ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, והיה מנוע מלטפל בתיקיהם הפליליים. וינשטיין הומלץ לתפקידו על-ידי שר המשפטים לשעבר, פרופ' יעקב נאמן, על דעתו של ליברמן, שהבין כנראה כבר אז מה שאנחנו הבנו מאוחר יותר. המעורבות חסרת טביעות האצבעות של ליברמן במינויו של וינשטיין נעשתה במסגרת ההסכם הקואליציוני בממשלה הקודמת. בנימין נתניהו, שהתקשה להתמודד מול ליברמן שמטיל עליו אימה מחדש בכל הזדמנות, הסכים בלית ברירה להפקיד בידיו של ליברמן את המינויים הבכירים במערכת אכיפת החוק, זאת למרות שהיה נגדו תיק פלילי ונערכו חקירות לגיבוש תיק פלילי נוסף. כך דאג ליברמן למנות את נאמן, פרקליטו לשעבר, לשר המשפטים המופקד על הפרקליטות, ואת יצחק אהרונוביץ' כשר לביטחון הפנים הממונה על המשטרה. תעתועי המינויים הללו באו לידי ביטוי בשטח: נאמן אומנם הקפיד שלא להתבטא בפומבי בענייניו הפליליים של ליברמן, אך נחלץ לסייע לחברו הטוב אולמרט, ואף שימש עד הגנה באחד ממשפטיו הפליליים, תופעה שאין לה אח ורע במדינה מתוקנת. המציאות העגומה מלמדת שווינשטיין גילה למעשה כבר בראשית תקופת כהונתו התנהלות רפויה ורופסת, כאשר החליט לסגור סופית את תיק החקירה נגד משפחת שרון המושחתת, שהיה פתוח קרוב לעשר שנים. בהחלטה זו הפך וינשטיין את שלטון החוק לצחוק, אחרי שקבע, כי בניו של ראש הממשלה לשעבר שרון, גלעד ועמרי, לא יועמדו לדין על-אף מעללי המשפחה החמורים. השוחד ניתן, על-פי ממצאי החקירה המשטרתית, לגלעד שרון תמורת ייעוץ כביכול בהקמת קולחוזים ברוסיה על-ידי איל ההון היהודי-אוסטרי מרטין שלאף, שהשחית במרוצת השנים שורה של אישים פוליטיים בכירים במדינה, שהבולט ביניהם היה האב אריאל שרון. אחיו עמרי סייע לו על-פי החשד בקשירת הקשרים ובהסדרת התשלומים. החלטה מוזרה זו של וינשטיין שיקפה היטב את הרפיון שפקד את לשכת היועץ המשפטי לממשלה בתחום הגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור שסרחו. תהליך זה צבר תאוצה אחרי זיכויו המפוקפק של אולמרט מסעיפי אישום חמורים, והתחיל לתת את פירותיו הבאושים. על מידת עליבותו של היועץ המשפטי לממשלה ניתן לשפוט, בין השאר, באופי טיפולו בתיק הרפז שהיה בו ליקוי מאורות. וינשטיין העביר באיחור רב לחקירת המשטרה חשד להיבטים פליליים בפרשת הרפז, שנחשבת לאחת הפרשות החמורות ביותר בתולדות המדינה. המדובר היה בחשד לביצוע מעשיים פליליים שנעשו בלשכותיהם של שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, במהלכם של עימותי אגו חריפים ביניהם. וינשטיין עשה את המלאכה כמי שכפאו שד, וזאת רק אחרי שהפצ"ר (פרקליט צבאי ראשי), אלוף דני עפרוני, הבהיר ליועץ שבמהלך חקירת מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) התגלו ממצאים חמורים שאי-אפשר להתעלם מהם. החקירה של מצ"ח דחקה את היועץ המשפטי לפינה. אגב, מתחת לרדאר של וינשטיין מונה הפצ"ר לשעבר, אלוף (מיל.) אביחי מנדלבליט, לתפקיד מזכיר הממשלה חרף מעורבותו בפרשת הרפז. למרבה האירוניה מנדלבליט רוצה לרשת עכשיו את וינשטיין בתפקיד היועץ. אומ"ץ זיהתה מזמן את חומרת המעשים שנחשפו בבדיקה יסודית שערך משרד מבקר המדינה, ופנתה כמה פעמים לווינשטיין בבקשה שיורה על חקירת משטרה, אך נענתה בהתחמקות. הסתמכנו על מידע וחומרים שהועברו אלינו ממקורות שונים, שהצביעו על כך שאנחנו צועדים על גשר בטוח. לא יכולנו להתעלם גם מדבריו של מבקר המדינה לשעבר, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, שגילה לנו שווינשטיין התחייב בפניו שיגיש תוך פרק זמן קצר כתב אישום נגד גיבור הפרשה, בועז הרפז, באשמת זיוף מסמך ושיבוש הליכי חקירה, אך לא עמד בדיבורו עד היום. והמשכיל המשפטי לא יידום.

מי שגם יצא לא טוב מפרשת מינויו של המפכ"ל החדש הוא המו"ל של ידיעות אחרונות, ארנון מוזס, שפעל נמרצות למינוי מפכ"ל חזק שלא יעניק הנחות לבני משפחת נתניהו בחקירה המשטרתית שמתנהלת בימים אלה, בחשד שביצעו מעשים פליליים באחזקת בתיהם על חשבון הקופה הציבורית. נוני הפסיק כנראה ללקק את פצעיו מאז שנחל כישלונות קשים כאשר לא עלה בידו למנוע את בחירתו של נתניהו כראש הממשלה, וקודם לכן להביא לסגירתו של החינמון ישראל היום. הבחירה של רוני אלשיך לתפקיד המפכ"ל דחקה את מוזס לקרן זווית, אבל הוא ממשיך עדיין לבחוש במינויים בכירים אחרים במשטרה בתחום החקירות, במטרה לפגוע בנתניהו. כך נהג נוני חסר המעצורים לאורך שנים. בשנה החולפת ניהל ידיעות אחרונות בניצוחו של מוזס מסע צלב שלוח רסן נגד נתניהו, במטרה שקופה להפילו מהשלטון. למטרה זו הוכשרו כל האמצעים הלא-כשרים והוטחו בנתניהו האשמות כבדות כאיש שזרע הרס בכל אתר ואתר במדינה בתקופת שלטונו. לא חלף כמעט יום שבו לא נמרחה על פני העמוד הראשון של העיתון כותרת שלילית נוספת על נתניהו, שהגבירה את רוח הנכאים של אזרחי המדינה. נתניהו הסיר בשעתו באיחור רב את הכפפות, ותקף ישירות את מוזס, בגין מסע ההשתלחות חסר הרסן של עיתונו נגדו ונגד רעייתו שרה. בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו, בין השאר: "הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן: הגורם המרכזי שעומד מאחורי גל ההכפשות נגדי ונגד רעייתי הוא נוני מוזס, המוציא לאור של העיתון 'ידיעות אחרונות' ואתר האינטרנט ynet. הוא אינו בוחל באמצעים כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי, לסגור את עיתון 'ישראל היום' ולהשיב את השליטה הדורסנית של 'ידיעות אחרונות' בעיתונות הכתובה. "שתי במות אלה יוזמות ומתזמנות הכפשות מגוחכות, כוזבות ומגמתיות נגדי ונגד רעייתי כחלק ממסע תקשורתי להחלפת שלטון הליכוד בשלטון השמאל, ולהשתלטות מחדש של נוני מוזס על שוק התקשורת. מדובר באיש עסקים רב זרועות בתקשורת שמנהל מסע הכפשות שיטתי נגד ראש ממשלה מכהן, כדי להחליף שלטון בישראל, למען אינטרס עסקי מובהק ורווח כספי אישי. אני מביא את הדברים לידיעת הציבור כדי להבהיר: הליכוד ואני לא נירתע מהכפשות אלה. נמשיך להיאבק, נגד כל ההכפשות הזדוניות, למען בטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל. איש לא יעצור בעדנו. זהו רק קצה הקרחון". מוזס לא השיב בעצמו אש לעבר נתניהו. נוני לא עמד מעולם אישית בקו החזית הקדמי, והמושג "אחרי" זר לו. מוזס לא התראיין מעולם בעיתונות הכתובה או האלקטרונית כדי לתת הסבר על מעשיו הגלויים או על מעלליו העלומים - תופעה שאין לה אח ורע בכלי התקשורת בעולם. במקום זאת הוא העדיף לשלוח לתקשורת את הפרשן הבכיר של העיתון, נחום ברנע, שתקף את נתניהו במילים בוטות וטען, כי ראש הממשלה עצמו מוסר לציבור כזבים. "ראש הממשלה קם על צד שמאל. מדובר באיש שלפחות כל עוד הוא מחזיק בתפקידו, הוא האיש הכי חזק בישראל, ויכול להפעיל את השב"כ, הוא יכול להפעיל את המשטרה או לפטר שופטים שמחליטים מי יזכה בפרס ישראל לספרות - הוא מחליט הכל, או לפחות יש לו הכוח להחליט הכל. והאיש הזה רדוף פחדים". חבל היה לי להיווכח שידיעות אחרונות, העיתון שבו השקעתי את מיטב שנותי המקצועיות, הסתאב והתדרדר והפך להיות הראי של מוזס, האיש שלא שינן מעולם בעל-פה את סעיפי החוק והם לא היו נר לרגליו הדורסניות. כאיש אומ"ץ, כאב לי לראות כיצד העיתון רודף את ראשי מערכת אכיפת החוק, ביניהם מבקר המדינה לשעבר, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז, ופרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, בשירותם של אישים פוליטיים מושחתים שהם חשפו את קלונם. בד-בבד הפך ידיעות אחרונות במרוצת השנים לנמל הבית של אישים פוליטיים רמי דרג שנחשפו כמושחתים כבדים וחיפשו מסתור תקשורתי. על רשימה לא נכבדה זו נימנו, בין השאר: אריאל שרון, אהוד אולמרט, חיים רמון, אביגדור ליברמן אריה דרעי, דליה איציק, אלי לנדאו, צבי בר - כולם לקוחות ותיקים של אומ"ץ. נוני הוא גיבור גדול כאשר הוא מסתתר בחדרו בעיתון ומפעיל כמריונטות שרים, חברי כנסת, ראשי ערים ואישי ציבור, אשף ברקיחת תבשילים תוך טשטוש העקבות המוליכים אליו. מהיכרות אישית קרובה עם נוני, אני יכול לומר שבעימותים חזיתיים בארבע עיניים הוא גיבור קטן. למרות החרם שכלי התקשורת של קבוצת ידיעות אחרונות הטילו על אומ"ץ אחרי שחשפנו את מעלליו של הבוס, לא נחדל במאבקנו לטיהור האורוות השלטוניות המושחתות בכל המגזרים והתחומים. קבוצת ידיעות אחרונות כלולה ברשימה זו.