בשידור חי

הדוד ברני, אחד משני המתחרים המובילים של המפלגה הדמוקרטית למרוץ נובמבר 2016 לנשיאות ארה״ב, מבטיח ״חינוך חינם״, לקחת כסף מהעשירים או מאלו שעובדים כך שהכל יהיה חינם. דמות של סבא אהוב, אותו ה״דוד״ ברני״, שאנשים צעירים, בסוף העשור השני לחייהם, כמו גם אלו בעשור השלישי ואפילו הרביעי, נוהרים אחריו כמו אחרי סנטה קלאוס. כל שצריך לעשות הוא לחשוב שמגיע, והדוד ברני כבר ידאג שנקבל זאת ועוד! מלבד העיסוק האובססיבי והבלתי פוסק בפוליטיקה, יש מבחר מדהים של תוכניות בזמני השידור העיקריים (קרי, אין צורך להישאר ערים עד שתיים או שלוש לפנות בוקר, שמונה, תשע או עשר בערב הן שעות נוחות הרבה יותר!). פרק בסדרת טלוויזיה בארה״ב, באחת משלוש הרשתות העיקריות, תיאר הוצאה להורג, כשככל שמספר הצופים באינטרנט גדל, כך מואץ קצב התהליך. ישנה סדרה נוספת עם אונס או התעללות בשידור חי, אך נראה שהנטייה היא דווקא לסוגים שונים של מוות. יחידות מיוחדות הנלחמות בפשע באינטרנט, בפשעים חמורים מאוד או אפילו לובשי המדים הכחולים עושים כל שביכולתם לפתור את התעלומות בזמן אמת. לפעמים הם מצליחים, אך לא תמיד. לעיתים הפשעים צוברים תאוצה, כמו רוצח סדרתי שמשאיר אחריו שדות שתולים בעשרות גופות של נערות צעירות שביתר את גופותיהן לאחר שהתעלל בהן, לעיתים אחרות הגופות נזרקות ללב ים (אך מתגלות פה ושם), אך לרוב יש ״סוף טוב״, שכן אנחנו בכל זאת צריכים להירדם באותו לילה, בידיעה שכל הגיבורים שלנו יחזרו בשבוע הבא לפתור תעלומה חדשה. ״סוף טוב״ עם פלפל, שכן רמת ההתעניינות שלנו צריכה להיות בשיא, כך שנמתין בקוצר רוח שיחלוף לו שבוע עד הפרק החדש בסדרה. נראה שהכל כבר נוסה, ולצופה מתחיל להיות משעמם קמעה. כבר ניסרו את גופותיהם של עשרות חבר'ה צעירים בטיול באירופה המזרחית, ניקרו את עיניהם, צלבו אותם בהיותם מרותקים לשרשראות ברזל או קצרו את איבריהם, וכל זאת כמובן בעודם בחיים. (בעבר היה המקצוע העתיק בעולם, היום הכל בתשלום לאלו שמאוד נהנים להשתתף במשחק ״קצב ליום״, כשהחיות שבויות ובחיים, אלא שבמקום חיות, אלו הם בחורים ובחורות צעירים.) בסדרות אחדות צללנו לעומקה של הרשת, למקומות בהם ניתן לקנות ולמכור כל מה שלא עולה על הדעת (דברים שכולם אסורים, בין אם לפי חוק, ובין אם לפי עצם היותנו בני אדם שנבראו בצלם הבורא ואנחנו מצווים לא לרצוח; ביניהם, לדוגמה, איברים פנימיים לזקוקים להשתלות, נשים כשפחות מין, ילדים כעבדים, נערות בתולות וכו׳). היו מי שנהנו לטגן ולאכול מטעמים (מוח שנקצר מאנשים חיים), ולא רק בסרט של ג׳ק ניקולסון בו הוא מסיים במשפט ״יש לי חבר לארוחת ערב״, שהשאיר אותנו במתח רב ובכליון עיניים לסרט ההמשך, גם בהוואי חמש-אפס (שם זה הלב על גחלים, פשוט, מעדן מיוחד שמחזק את האוכל אותו ומעניק לו כוחות מיוחדים). בסדרה אחרת, העוסקת דווקא בנעשה בלאס-וגאס, אנשים עשירים מאוד מהמרים על תוצאות של תחרות (גם בה ישנם כאלו שנהרגים, הכל חלק מהאצת קצב הלב מסוג ״הנה המתחרה שלי שרד״, כאילו שמדובר במרוץ סוסים, הדרבי של תחילת מאי בקנטקי). מי שאוהב שנכנסים לבתים, חוטפים, מענים ואונסים את היושבים בהם, ואז מוציאים להורג ילדים בפני הוריהם, אישה בפני בעלה או בעל בפני אשתו, כמובן שגם זה נוסה פעמים רבות בטלוויזיה. לשרוף אנשים חיים, מסיבות שונות ומשונות? כמובן! פלא שהפשע בארה״ב חוגג? את כל אלו - ועוד - רואים בטלוויזיה ברשתות הרגילות (שלא לדבר על עשר תחנות של ערוץ כבלים מסוג זה, ועוד עשר מסוג אחר, ועוד ועוד, מאות תחנות שכל עיקרן רצח, אונס וכו׳). הכל, מסתבר, מותר. הכל נגיש. ואם למישהו חסרים רעיונות, הרי ״ראיתי את זה בטלוויזיה!״, אפילו לא צריך להתאמץ לחפש. רק להתרשם מספיק ולהחליט לחקות ולהתעלות על אותו שחקן, שכן במציאות הכל מלהיב יותר ואנחנו חכמים ומשוכללים הרבה יותר! המצב באינטרנט גרוע בהרבה. שם מקיימים יחסי מין עם בעלי חיים, מבוגרים עם ילדים, ועוד דברים שכנראה מרתקים מספיק - שכן יש להם דרישה וצפייה ברמה של מאות אלפי ומיליוני צפיות. גם כאן, כמו בטלוויזיה, הגישה מיידית, קלה ובחינם. ריגושים וסיפוקים בשפע, ויותר מכל: חינוך! מצאי מדהים ומלאי בשפע! פלא שדאעש וסרטוניהם (מאותו סוג שתיארתי עד כה, לדוגמה להצית טייס חי בכלוב מתכת עד שהוא מת בעינויים רבים) זוכים לכזו התעניינות בכל העולם ולכל כך הרבה מתנדבים שפשוט יוצאים מגדרם להצטרף לשורות הארגון?

בארץ נשמעים קולות שהיום אין יותר צורך בצנזורה. הלא הכל מועלה מיד לאינטרנט, ובכלל אין צורך לשמור על ביטחון שדה. תמיד ניתן לטעון ש״מקורות זרים מדווחים...״. בנוסף, יש גם הדלפות מכוונות, בין אם זה מהדרג המדיני או הפוליטי, לפעמים של דברים שיפה להם השתיקה, אך קיימת מגמתיות ברורה בהדלפה. עיתונאים זרים בארץ חתומים על הצהרה לצנזורה, דבר שלא מיישמים ביום-יום, ורק יפעילו נגדם אם וכאשר יגיעו מים עד נפש וייגרם נזק כה גדול למדינה, שמיד יחל ציד מכשפות וצריך יהיה למצוא שעיר לעזאזל להעלות על המוקד ולשורפו חי. אז ייזכר מי שייזכר שבנקודה מסוימת אותה כתבת זרה חתמה על הצהרה, וזו תועלה מנבכי התיקים בלשכת העיתונות הממשלתית לשמש כראיה, והנאשמת מיד תימצא אשמה וראויה לתלייה. אחד גורלה - קפד ראשה! כיוון שהיום הכל נגיש בזמן אמת ובדיוק מוחלט, הרי שצנזורה צריכה להתבטא באופן עצמאי או מובנה. אפרט: חברי כנסת בוועדות חשובות בהן נדונים נושאים רגישים מאוד צריכים לצנזר בעצמם, לשלוט באותו רצון עז לרוץ עוד לפני שהישיבה הסתיימה ולדווח לעולם מה נאמר להם, מה דובר (מי אמר מה, כך שניתן יהיה להפנות אצבע מאשימה) ומה הוחלט (כך שידע העולם עוד לפני שידעו הרשויות המוסמכות). אלופי צה״ל וקצינים זוטרים יותר אוהבים לשמוע את עצמם מתבטאים בפומבי. חלקם חושבים על קריירה פוליטית בהמשך, אחרים שכחו שבכורח היותם בצה״ל, אין להם זכות להתבטא מחוץ למסגרת הצבאית. יפה יהיה אם ישאירו את ה״דוברות״ לדובר צה״ל או לרמטכ״ל. גם לאלו האחרונים, צריך להזכיר שהם כפופים לדרג המדיני, ודווקא שר הביטחון הוא זה שצריך להתנהל בפומבי, לא הרמטכ״ל וודאי לא דובר צה״ל. בכלל, טרם נדבר על צנזורה עצמית, אולי כדאי ללמד את האלף-בית של ביטחון שדה, דבר שבצה״ל שכחו מזמן. מאז ש״הומצא״ הטלפון הנייד, התרגלנו לשמוע את החיים הפרטיים מתנהלים ברכבות ובאוטובוסים, שם מרובים החיילים. קצינים יושבים ברכבת הממוזגת בין תל אביב לחיפה, ונותנים הוראות - פה בחיל-האוויר, שם בחיל הים, ואפילו בירוקים. רוצים לדעת את פרטי הפעילות המבצעית ב״שטחים״? אין בעיה, פשוט שבו באחד הקווים מירושלים ביום חמישי, כשהם יוצאים לסוף שבוע. אין להאשים את החיילים. זו לא שאלה של נוחות, זמינות והכרחיות: האם הצבא יפסיק לתפקד אם הם לא יתנו הוראות בטלפון, יתעדכנו בקורה בזמן אמת או יספרו חוויות? הם פשוט לא יודעים אחרת. הנה, מי זוכר את ענת קם? חיילת חריפה, מוכשרת ונלהבת. רצתה לשנות עולם, להגן על כך וכך, והוציאה דיסקטים עם אלפי מסמכים מסווגים אותם היא מסרה לכתב. אותו כתב, בשלב כלשהו, ברח מהארץ, אך עד מהרה הוסדרה חזרתו. נזכור, ישנו חיסיון עיתונאי על מקורות, וישנו חופש העיתונות (להדפיס כל מה שעולה על הדעת, באמת, בלי מעצורים, הקוראים דורשים זאת ומצפים לכך!). ישנו גם חופש דיבור ואני משוכנע שניתן למצוא מספר טיעוני הגנה נוספים. בקיצור, אין מעצורים, ניתן לעשות ככל העולה על הדעת. גם העונש על כך אינו נורא כלל ועיקר. מעצר בית. לטיפה על היד. אולי גם התנצלות. כל הכוונות טהורות, מישהו אחר ישלם את החשבון! (ממש כמו הדוד ברני, גם ענת קם היא ידידה טובה, טובת לב ואצילה.) מי מדבר על ״בגידה״? חס וחלילה, בסך-הכל היו לה כוונות טובות. ומה אם היא הייתה גורמת לנזק בלתי הפיך למדינת ישראל? הנה, יש דוגמאות נוספות של ״מדליפים״ למיניהם. אחד היושב ברוסיה, וממשיך להדליף מיליוני מסמכים שהעולם כולו מצפה בשקיקה ובדאגה כאחת לקרוא. המילה ״ויקיליקס״ התווספה למילון המילים המדוברות, וכל זאטוט מכיר אותה. ועכשיו יותר, לאחרונה, כל חשבונות הבנק בפנמה. אני משוכנע שבעלי החשבונות אובדי עצות, הנה חרפתם התגלתה קבל עולם ומלואו, ושם מיליארדים כה רבים - איזו עוצמה, איזה תענוג! מדוע המסמכים כל כך מעניינים? מסתבר שהמציאות מרתקת יותר מיד הדמיון הפורה ביותר. דברים שאפילו לא דמיינו שהם אפשריים, קרו וממשיכים לקרות. חכו עד שהקובץ הבא יוצא לרשות הרבים! בדיוק כמו צריכת תוכניות הטלוויזיה, כך גם הגילויים למיניהם של הדלפת מסמכים. אנחנו מצפים בכליון עיניים לעוד ועוד. ראו מה הממסד האמריקני באמת חושב על ישראל. וֹמה כוחות הריגול הגרמני עושים בבירות העולם. ניחא, אני כבר חושב על מעללי המוסד שלנו, אך אין צורך ב״חלומות רטובים״. כבר נכתבו הספרים, וכבר סופר ודובר בכל המעללים. אצלנו כאמור אין צנזורה וגם אין ביטחון שדה - רק איני זוכר אם בנוסף לצילומים ממצלמתו של וענונו, והסיור הווירטואלי בכור ובכל קומותיו (אלו שמבקרים זכו להיות בהן, ואלו הנסתרות) בטלוויזיה ובאינטרנט, האם גם נכתב הספר, שכן חובת כל העולם לדעת! אני רק זוכר בבירור תאים ובהם תלמידים ופרופסורים באוניברסיטת בן-גוריון שם בנגב, עבורם וענונו הוא גיבור עד היום, ואולי לא רק שם, כי אם גם באוניברסיטאות אחרות, שכן פוסט ציונות, ערכים ואידיאלים ניתן למצוא היום בכל האוניברסיטאות הישראליות ״בתחומי הקו הירוק״. וענונו עשה את שעשה כי הוא מאמין ששירת את האנושות כולה. כך גם חגית ב״שלום עכשיו״, שמזה שנים מצלמת דרך קבע מחנות צה״ל ומעלה את האינפורמציה מיד לרשת, שכל העולם ידע ויבין את כל העוולות של מדינת ישראל. היא עושה זאת ומודעת היא לחוק, שאוסר עליה לעשות זאת. היא גם מגיעה לאזורים ביהודה ושומרון (״פלשתין״) שם לישראלים אסור להיות לפי החוק הישראלי. ובנוסף, היא עוזרת להעביר ברכבה אנשים (ואיני יודע מה עוד) שוודאי שאסור, דבר המהווה סכנה ביטחונית. אך ״שלום עכשיו״, כמו גם ארגונים נוספים של השמאל והשמאל הקיצוני, עושים עבודה כה חשובה ומועילה, שצנזורה וחוק בטלים לחלוטין. המטרה מקדשת את כל האמצעים. והעולם ממתין בשקיקה לעוד ועוד תגליות, לדיווח נוסף של חגית והישראלים יפי הנפש הדואגים לאחיהם ה״פלשתינים״! החוקים קיימים, אך קל לרשויות לעצום עין (ולפיכך לחגית ורעיה להתעלם מהחוק). כל זמן שאין אכיפה, וקיימת התגרות תמידית, הולכת ומאתגרת, מותחת את החבל עוד ועוד, עוברת קו אדום אחר קו אדום, יש להפנות אצבע מאשימה לאחראים שאינם אוכפים את החוקים הקיימים. כך בצנזורה, כך בביטחון שדה, כך גם עם ארגוני השמאל מתנגדי הכיבוש ומקדמי החרם. אין צורך להיפטר מהצנזורה, היא כל כך לא אפקטיבית שבעצמה חרצה את גורלה.

שבת, שבע בבוקר, שמש, יום חם, כמעט קיצי. בשדרות סנסט בלוס אנג׳לס, בצומת למרגלות בניין גילדת הבמאים של אמריקה, יושבים חבר'ה צעירים עם מצלמות משוכללות. כל כך מוזר לראות מצלמות כאלו - שכן היום כולנו משתמשים בטלפונים חכמים - שאני נעצר ומביט סביב. כל העדשות מופנות לפינה אחת של הרחוב, ומיד אני שם לב שבשלוש הפינות יושבים או עומדים חבר'ה צעירים וכולם ממתינים המתנה דרוכה. בפינה הצפון-מערבית בניין עם גג שטוח, ומתחתיו מבנה אלכסוני, והנה אני חושב על מסלול, ממנו אפשר להמריא אל-על ולנחות-לגלוש במדרון עד למדרכה. מסתבר שהרעיון קסם למישהו - נער על סקייטבורד, והוא מחליק הלוך-חזור על הגג השטוח, כל פעם נעצר לפני שפת הבניין בהיסוס. נראה שהוא מתחמם (לרעיון), שכן מה שנראה פשוט וקל מאוד מרחוק, כנראה מפחיד אותו מאוד שם, למעלה. כיוון שמוקדם עדיין מספיק, התנועה דלילה ביותר ומגיעה בפולסים, כמו זרימת דם מחדרי הלב: פעימה, פעימה, פעימה. מגיעה קבוצת מכוניות, שעצרה קודם לכן ברמזור פינת שדרות פרפייקס המרוחק בלוק אחד מהפינה המדוברת, עוברת, והרחוב מתרוקן. ישנו ״פקח נחיתה״ שיוצא לכביש ומסמן בשתי ידיו, ממש כמו למטוס שנחת ומתקרב לשער. אלא שהנער עדיין חושש, חוכך בדעתו, מתחמם. איני יודע. בינתיים, הורים וילדיהם שמגיעים לאכול פנקייק בבית קפה ממול לרחוב גם הם מתמקדים במה שעומד לקרות, כולם שולפים את הטלפונים שלהם, ולאט-לאט מתחיל להתהוות ים אנשים מכל הגילאים עם הידיים מושטות למעלה, כולם בהמתנה לרגע המיוחל. כולם מתרגשים. עוברים ושבים (משלושה סוגים - אנשים עם מודעות גבוהה לפעילות גופנית שנמצאים בחוץ בשעה כזו, חסרי בית שקוראים לאזור ״ביתם״, כמו גם רמאים למיניהם שפרנסתם גניבה או מרמה) מתווספים גם הם. אני ניגש ושואל את אחד הנערים עם מצלמה ששווה הרבה משכורות חודשיות: ״זה דבר קבוע כאן, הקפיצות מגג הבניין?״ והוא מסתכל, אולי בחשש, ואומר: ״לא, זו הפעם הראשונה שהוא מנסה זאת במקום זה!״. בני נוער שבדרך כלל ישנים בשעה כזו (בעיקר לאחר בילוי לילי עד השעות הקטנות של הלילה), ושאין ידם משגת להוציא כספים על דברים רבים, נמצאים ערים וערניים לגמרי, מצוידים במיטב ציוד הצילום המשוכלל ביותר, ממתינים להנציח את רגע הקפיצה (ומה שאחריו) ולהעלות מיד את התוצאות לרשת. מסתבר שהם כולם מרושתים באחת מהרשתות החברתיות, ולכן ידעו מה עומד לקרות, היכן ומתי להתייצב. אני נזכר מיד בבליל תוכניות הטלוויזיה שגם בהן מדובר בכל מיני דברים מרתקים - אונס, רצח, חטיפה; הכל בשידור חי - המושכים ומגרים קבוצה של מכורים לדבר, כמו סם שגורם להם ״היי״. כאן מדובר רק בנער שעומד להחליק בקלות רבה מגג לעבר מבנה בטון, ומה כבר יכול לקרות? חלק ויפה, ישר להעלות לרשת! למה דומה הדבר? לקופץ ממקפצה גבוהה במיוחד. מלמטה, ליושבים מסביב לבריכה, הדבר נראה פשוט וקל. אך שם למעלה, הלב מפרפר, גם אם זה לא נראה מבחוץ, והאדם מתרגש עד מאוד. לפחות עד שהוא מתגבר על הפחד הראשוני. כל הקפיצה כולה לוקחת מספר שניות, עד שהאדם נבלע במים ומיד צף חזרה לשאוף אוויר מלוא ריאותיו. אך בבריכה יש מציל, והבריכה מלאה מים. כאן, ה״מדריך״ האחראי לכיוון התנועה יורד לו לכביש בחוסר תשומת לב (״שהנהגים בכלי הרכב יסעו בזהירות, אנחנו באמצע אירוע מרתק; עדיפות לצלמים!״). אין מים כי אם מבנה בטון, ונחיתה לא נכונה יכולה לשלוח את אותו נער לבית חולים, ואולי אפילו לגרום לו לשיתוק לכל החיים. ישנה גם שאלה של אחריות, שכן בעלי העסק שהם בעלי הבניין ודאי לא נתנו רשותם לתעלולים על גג הבניין וממנו. הם אפילו לא יודעים על הנעשה, שכן המקום (בו מנקים מכוניות) לא נפתח עדיין. הקהל משולהב, מרותק, ועכשיו כבר מאתגר את הנער לקפוץ כבר. הזמן עובר, ולא התקבצנו לשעשועים כי אם לראות קפיצה מרשימה, ואולי עוד אחת. החלקה עם סלטה באוויר, או סיבוב מיוחד, דבר שירשים את הצופים כאן ובעולם. איש לא חשב שזה מסוכן, אסור והרה אסון. איש לא טרח לחשוב על הרגע שאחרי, כי כרגע, יש את דינמיקת הקהל, קהל ששורותיו הולכות ומתעבות, כולם עומדים על קצות האצבעות ובחוסר סבלנות ממתינים ודורשים, ״נו כבר!״. אפילו ההורים עם ילדיהם לידם לא מצאו כל פסול בכך, למרות שברי לכולם שהקפיצה עצמה מסוכנת, לנער לא היו כל אמצעי הגנה (ברכיים, מרפקים, ראש), ושעצם ההתקהלות בשלוש הפינות סיכנה את זרימת התנועה (גם אם הייתה דלילה, מספיק היה בטעות לגרום לתאונת שרשרת באחד מה״פולסים״, אותן פעימות של זרם התנועה). ראו, כל הנוכחים היו מרוגשים, מלאי אנרגיה וציפייה. אם משהו היה קורה לנער, הם היו ממשיכים בדרכם, כל אחד לעיסוקיו, ואולי היו זוכים פעמיים - להנציח בזמן אמת את מה שקרה, ההתכוננות לפני, הקפיצה עצמה ומה שקרה אז. כל תוספת אפשרית תתקבל בברכה: דם, צוואר שהתעקם, מפרקת שנשברה, יד שיצאה ממקומה, גוף חבול, אמבולנס, משטרה - כמה שיותר צבע, כמה שיותר מחריד, כך יותר משתלם! ״ראו מה אנחנו ראינו ביום שבת בבוקר!״. הפכנו לחברה שצורכת דברים איומים, ושנזקקת ליותר ויותר, שכן אנחנו מסתגלים מהר מדי לכל רמת ריגוש ודורשים מיד רמה גבוהה יותר. למה דומה הדבר? לצריכת סם ולהתמכרות לו. אפילו הורים עם ילדיהם איתם לא מסוגלים להתנתק הם עצמם, ולפיכך גם לא לנתק את ילדיהם, כשבפני עיניהם נפרש היצע כה דשן, טרף כה קל, רק הזרק ומובטחת לך הנאה מושלמת; אפילו אם זו הנאה בת חלוף של רגע אחד. וכך חולפים לנו החיים, ממנת סם אחת למנת סם שאחריה. המסוממים היו נאלצים לגנוב כדי לממן את הסמים להם נזקקו בקצב הולך וגובר. היום הסם ניתן בחינם - בטלוויזיה או במכשירים החכמים. התרגלנו, וכבר אין אנו מבחינים בין טוב לבין רע, בין שפיות והיגיון בריא לבין חוסר שפיות מוחלט וסיכון נפשות.