46,847 חסרי בית בלוס אנג׳לס לפי סקר 2016, אנשים בודדים, משפחות ובני נוער. מתוכם, 34,527 ללא קורת גג. ראש העיר היהודי של לוס אנג׳לס, אריק גרסטי, כלל בתקציב שהציע 138 מיליון דולר להרחיב את השירותים לחסרי הבית, לבנות דירות בנות-השגה ולעבוד עם השותפים באזור להילחם בבעיית בריאות הנפש ולתת מענה. היום הוכרז ששלושה ארגונים יתרמו 16 מיליון דולר למענקים והלוואות לזירוז פתרונות דיור לחסרי בית. ראש העיר גרסטי הכריז שכמעט עשרת אלפים חסרי בית ב-2015 הוכנסו לפתרונות דיור קבע, מתוכם 2,668 ששירתו בעבר בצבא ארה״ב ו-2,846 חסרי-בית-תמידיים. אין ספק שכל עזרה מוגשת וכל פתרון מוצע שהופך למציאות תורמים להקלה. אך כמעט 50,000 חסרי בית באחת הערים הגדולות והעשירות בארה״ב בשנת 2016? בושה זו לא מילה מספיקה. באופן קבוע שומעים על אחוזים גבוהים ביותר של ילדים ובני נוער בארץ הרעבים ללחם. כך גם על חיילים שבאים מבתים בהם אין מה לאכול. אני מתייחס לטענות אלו בכובד ראש, ומתעלם מבקשות חיילים שטוענים ש״קר בלילות״ או שהם זקוקים לנעלי טיפוס הרים או מעילי ספורט מיוחדים - אך ורק ממותגים מסוימים. (למה דומה הדבר? ל״פליטים״ המוסלמים הדורשים רק אזור מסוים ולא אחר, רק מדינה אירופית כזו ועוד רשימה ארוכה ארוכה של דברים.) נשאלת השאלה: הייתכן שממדי הבעיה בארץ - של למעלה ממחצית הילדים במדינה רעבים ללחם - הם מדדים של מגיפה אמיתית? דבר אחד אין רואים בארץ, כמו שרואים פה: חסרי בית. חלקם חולי נפש. חלקם משתמשים בסמים. אך ישנם ביניהם גם אנשים שאיתרע מזלם, וכן גם משפחות שנאלצות לחיות במכוניות. מדי בוקר, כשאני הולך ברחובות העיר בשעות מוקדמות, אני רואה את חסרי הבית ישנים על המדרכות הקרות, בפתחי בתי עסק סגורים ובכוכים המאפשרים מגן חלקי. בעיר התחתית רחובות שלמים ובהם אוהלים אוהלים של חסרי בית, תושבי קבע של אותם רחובות. הם וכל רכושם איתם - סמרטוטים, פלסטיקים ועוד סמרטוטים. אכן, זוהי מגיפה, ומסתבר שהזרמת כספים אינה מספקת. מאות מיליונים שמצטברים למיליארדים רבים, והתופעה הולכת ומתפשטת, הולכת ואוחזת בנו בכל עיר, בכל אזור. שתי ערים ארגנו מושב על תופעה זו. לא אשכח את האישה שישבה לה שם בכניסה ואכלה ״ארוחת ערב״. ממול, שלושת בנייני מרכז העיצוב של הפסיפיק - בניין כחול, ירוק ואדום. ביחוד בבניין האדום (החדש מבין השלושה) קומות שלמות ריקות.