דייוויד סיגל הוא אותו חוקר-דיפלומט בכיר שעסק בחמש השנים האחרונות בניסיון ליישום שיטה חדשה, של שיתוף פעולה מקומי. הוא לקח את הקערה והפך אותה על פיה: ישראל שמגיעה תמיד בבקשה, בציפייה או בדרישה שיתמכו בה (למה? ככה) מגיעה כשותפה מלאה שהצד מנגד חושק בה, ועושה ככל יכולתו לזכות בתשומת ליבה ואחר כך בה כולה. ישראל החדשה מגיעה כאישה נחשקת, המכירה בכל כישרונותיה וחמוקיה, בעוד המחזרים מהופנטים ומתחרים בינם לבין עצמם, מי יתעלה על רעהו, בניסיון נואש למצוא חן בעיניה. קל להבין שכשאישה כה אטרקטיבית שהצליחה לשבות את לב המחזרים (והם ברקיע השביעי, כמו בחלום מהלכים) נמצאת תחת מתקפה, יקומו המחזרים אחד-אחד ובאומץ רב ומתוך כוונה שלמה יצאו להגנתה. הם מוכנים יהיו להקריב עצמם, כמו יתושים או זבובים המתרסקים מול מנורה חמה, נעלמים בקול צלייה המרטיט את הלב, אחד אחרי השני, צבא גדול מאוד. איזה עולם נפלא יהיה זה, בו מושא חלומותינו עוסקת בעיקר - שמירה על גזרתה הנאה, טיפוח יופייה והקרנת כל הטוב הפנימי שבה (שכן בנוסף ליופי חיצוני היא גם ניחנה ביופי פנימי מיוחד), בעוד העולם הוזה, חולם בהקיץ, מדמיין את היותו חלק ממנה, יחד איתה, גוף אחד בלתי נפרד, כמו זוג לנצח. ודאי שכל רשרוש שעלול להפר את השלווה הדמיונית הזו מיד יחזיר את העולם למציאות, והוא, העולם, יסתער במרץ על כל מי שהעז כך לעשות!

האם עוסקים אנו בחקלאות ובחריש עמוק של השטח, או האם פנינו לאהבה ראשונה, אהבה מסנוורת שגורמת לאהוב לעשות הכל, כולל דברים טיפשיים בעליל, כדי להגן על אהובתו ולמצוא חן בעיניה? גם בזה וגם בזה! מדע הוא דבר ממושך, מייגע, מתסכל לפעמים, כך שצריך להוסיף אלמנט נוסף לסיפור, כך שיהיה פיקנטי: צריך גם לאהוב, להתנהג כמו נער בן טיפש-עשרה. היהודים בארץ הקודש במאה שעברה הפריחו את השממה. בעמק הירדן, בנגב, בגולן ובגליל ניתן לראות גידולים נפלאים ביותר, פירות וירקות המיועדים לייצוא, שגודלם, יופיים, טיבם, ריחם וטעמם יוצאי דופן בעולם כולו. גידולים עמידים, המסוגלים להיעזר במי קולחין, לעמוד בפני מזיקים, להניב באופן קבוע יבול גדול יותר מהממוצע. מדוע לא נוכל לעשות את הבלתי אפשרי גם עכשיו? הלא כל שדרוש הוא להיות חדורי רצון ואמונה, לרכז את כל תשומת הלב והיכולות שלנו ולשעוט קדימה. מה עלינו לעשות? לייצא את היכולות הישראליות כך שהעולם יחשוק בנו. בעיר כמו ווסט הוליווד, מחקר מתקדם ופתרונות ל-HIV מעניינים את התושבים במאוד מאוד. בלוס אנג׳לס (העיר והאזור) צמאים למים ולא יודעים איך להתמודד עם בצורת מתמשכת, מחסור כרוני ועלויות שלא היו רגילים אליהם. בבוורלי הילס, כמו בכל רחבי ארה״ב, דואגים לתת מענה לארועי חרום, כמו לדוגמה רעידת אדמה מסיבית שתשאיר את התושבים ברשות עצמם ללא מענה חיצוני. ובאזור כולו מודאגים מהתקפות סייבר שחודרות לכל רקמה בגוף ומאיימות לשתק אותנו לחלוטין. באינגלווד ילדים ובני נוער צריכים להתמודד עם ירי ואלימות, ואין בידיהם הכלים (הפסיכולוגים) הנאותים, והנה בארץ נאלצים להתמודד עם אינתיפאדה אחרי אינתיפאדה או מרגמות וטילים משך שנים מעברו השני של הגבול וההשפעות של אלו על האוכלוסייה (לדוגמה חרדה כרונית אצל ילדים או פחד אצל מבוגרים מפני חפירת מנהרות מוות). עתה הרשו לי לספר לכם על מה שקורה במעבדה המקומית, היא לוס אנג׳לס רבתי והמדינות הסמוכות לקליפורניה, ואיך ניתן להפוך את העולם לאותו מאהב שיגן על אהובתו. הנה פעילות שהתרחשה בשטח, אותה הוביל קונסול ישראל דייוויד סיגל עם הצוות שלו: בעיר ווסט הוליווד: חתימה על מזכר שיתוף פעולה; מחקר ושת״פ לגבי איידס; ועתה העיר יוצאת בהצהרת כוונות נגד תנועת החרם. בעיר לוס אנג׳לס: חתימה על מזכר שיתוף פעולה; מיצג מגילות ים המלח שהביא מאות אלפים של אנשים; שת״פ בנושא המים; ציפייה שהעיר תצא בהצהרת כוונות נגד תנועת החרם בשבועות הקרובים. בעיר בוורלי הילס: חתימה על מזכר שיתוף פעולה; כנס בנושא המים; כנס מתוכנן בנושא סייבר סקיוריטי; העיר יוצאת בהצהרת כוונות נגד תנועת החרם וחברת המועצה ננסי קרזנה מוסיפה: ״לבי נכמר כשאני רואה מה קורה בקמפוסים של אוניברסיטת קליפורניה״ (היא בוגרת אחת האוניברסיטאות). קרזנה מנחה את צוות העירייה ״לצאת בהודעות לעיתונות - ובמיוחד ללוס אנג׳לס טיימס - שהעיר בוורלי הילס, ובמיוחד מועצת העיר הנוכחית, תומכת ללא סייג בישראל ועומדת איתנה לצידה!״. פעילות דומה מתחרשת עכשיו בעיר סן דייגו. כך גם מחוץ לקליפורניה, במדינות יוטה, קולורדו ואריזונה מתרחשות פעילויות דומות גם כן, אם כי ברמה של מושלי המדינות. עיר אחר עיר, מדינה אחר מדינה, פעילות חריש עמוק דרכה דייוויד סיגל, הדיפלומט (חוקר) הבכיר של מדינת ישראל (מעבדת המחקר של העולם) מדגים כיצד ניתן להפוך אזורים לשותפים מלאים שכתוצאה מהשותפות הסימביוזית יוצאים להגנתה של ישראל, שכן הם מכירים מי היא, מדוע היא חשובה להם ואיך ההתקפות נגדה חסרות שחר ומטעות.

אם היינו משכילים לייצא את כל היכולות שלנו, פתרונות מדעיים ורפואיים מתקדמים בדרך הנוגעת לכל אחד באופן אישי, והיינו מפתחים שותפויות מקומיות, הרי שהשותפים שלנו, כמו אותו בחור מאוהב או בעל שיעשה הכל להגן על אשתו ועל ילדיו, היו יוצאים להגנתנו כל עת שהיה משוגע חדש יוצא להתקיף אותנו. האהבה הייתה משמשת כמצפן, המחזיר את ההיגיון למקומו וגורם לתמונה להיות ברורה לחלוטין. האהבה הייתה משמשת כמגבים עת מבול יורד ואנחנו מתעקשים לנסוע (אולי מצורך וחוסר ברירה מאשר סתם לשם הנאה). האהוב היה מבין שכל הנזרק לעברנו שגוי ומוטעה ביסודו ויש להילחם בכל האמצעים האפשריים להגן עלינו מפני המטר הפוגע. כך, במקום שנבוא להתחנן, לנסות להסביר ולשכנע, אותו אהוב היה קופץ קדימה, מול הסכנה המתפשטת, מול האש הבוערת, וצועק: ״אני יוצא להגנתך!״ ראו איזו גישה נפלאה זו, שינוי תפישה מוחלט. ישראל מקיפה את עצמה בכיפת ברזל של מגינים מקומיים, המושקעים בישראל בשל השותפויות שפותחו העוזרות להם לראות בבהירות, בבירור, והגורמות להם לצאת להגן על השותף, שכן הם יודעים שהשותף יקר מפז, יהלום שחייבים לשמור - עבור עצמם, לא עבור אף אחד אחר. שכן אם היהלום ייפול וייעלם, לא רק שלא ניתן יהיה להיעזר בו יותר (לדוגמה לחיתוך), גם לא ניתן יהיה ליהנות ממנו וכל ההשקעה - כל הערך הרב של היהלום - ייעלם אחת ולתמיד. כמו זוג נשוי שניצב מול סכנה קיומית, וכל אחד מבני הזוג מוכן להקריב את חייו כדי להציל את השני. אם אכן הפיתוח הזה אפקטיבי, ואם ניתן יהיה ליישמו במקומות אחרים, ייתכן, רק ייתכן, שנוכל בעמל רב לראות שדות שלמים מניבים יבול, שדות שפעם היו אדמה חרוכה, יבשה, שאיש לא היה מעלה על דעתו שניתן יהיה לראות משהו ירוק צומח מתוכה, כל שכן מניב פירות לתפארת. כיוון שנכשלנו משך כמעט שבעה עשורים בהסברה, כדאי לנסות דרך חדשה. ההצלחה לא מובטחת, אך מהנסיונות הקליניים שנערכו עד כה, נראה - כך אנו מקווים ומתפללים - שהדרך נכונה. אולי התרופה הנכונה בידינו!