דוד קרון - אישיות של קצוות

דוד קרון נולד בפלך גרודנו (שהיה אז בשליטת האימפריה הרוסית, כיום בלארוס) בשנת 1916 וגדל בקהילה יהודית בת 25 אלף נפש שרבים בין צעיריה רצו לעלות לארץ-ישראל. הוא למד בבית ספר "תרבות", שם ספג את השפה העברית ותרבותה ואת רעיון הציונות והצטרף בגיל צעיר לתנועת "השומר הצעיר". בגיל 16 עלה לארץ-ישראל, השלים לימודיו במקווה ישראל וגויס "להגנה". באמצע שנות השלושים הצטרף לגרעין "השומר הצעיר" ("כרית") שישב במושבה "הדר" והכין עצמו להתיישבות.

בשנת 1936 הצטרפו אנשי רוח ליבראלים ושמאליים מהעולם כולו וביניהם סופרים ומשוררים לבריגאדה הבינלאומית שלחמה בספרד לצד הרפובליקה כנגד הגנרל פרנקו שהסתייע בהיטלר והצבא הגרמני. כ-40 אלף צעירים התגייסו מאירופה ומיבשות אחרות מתוכם כ-8000 יהודים. ההערכה היא שבין 500-250 צעירים הגיעו מארץ ישראל ורבים מהם נותרו חללים על אדמת ספרד. המאבק בספרד נתפס בקרב צעירי החלוצים מהשמאל כמלחמה לחיים ולמוות בין הרודנות והפאשיזם לבין החרות והדמוקרטיה. בספטמבר 1937 החליטו דוד קרון ודוד דגני ( שהיו בגרעין במושבה "הדר") להצטרף לבריגאדה הבינלאומית וזאת בניגוד לעמדת הנהגת הקיבוץ שבדרך, בניגוד למנהיגי "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי" - מאיר יערי ויעקב חזן. נוכח "המאורעות" שפרצו באותה עת בארץ ומול הסיסמה ששלטה בקרב היישוב המאורגן - "חניתה לפני מדריד", נתפסה ההתגייסות לבריגאדה כמהלך של בריחה מאחריות להגן על היישוב המותקף בארץ. הביקורת על צעדם של השניים ובמיוחד על קרון הייתה קשה במיוחד משום שדווקא מממנו לא ציפו זאת, כמי שמכיר היטב את השפה ואורח החיים הבדואי ונחשב על-ידי חבריו כמי שיכול למצוא הבנה ובסיס לדו-קיום עם השכנים גם בימי מתח ביטחוני וסכסוכים לאומיים. בעלון "ההכשרה" נכתב תוך ביקורת כלפי השניים שהם "עזבו" את הקיבוץ אך בשנת 1939, כששבו חיים מהמערכה, התקבלו כגיבורים. קרון שב וקבע כי מטרתו היחידה בספרד הייתה - לעצור את היטלר. בשנת 1942, כבעל ניסיון צבאי נרכש וכמי שמצוי באורחות חיי הבדואים גויס דוד קרון לש"י.

אל המושבה "הדר" הגיע גרעין "אמריקה ב'" וכולם המתינו לעלייה על הקרקע בדרום. הסוכנות כיוונה אותם לשטח כפר מנחם שעבר כמה גלגולים. בשנת 1935 הוקם שם מושב על-ידי "ארגון מנחם" מרחובות שנהרס בפרעות 1936. בקיץ 1937 הוקם במקום ישוב "חומה ומגדל" אך גם הוא לא החזיק מעמד. בדצמבר 1939 הוקם באתר קיבוץ כפר מנחם של תנועת "השומר הצעיר, על-ידי גרעין "אמריקה-כרית". הם עיבדו 2000 דונם וקרון היה בין ראשוני החורשים. השיח' השכן, אל-עזי, גילה אהדה לצעירים והראה להם את גבולות הקרקע המיועדת להם. כפר מנחם שכן באזור שהיה בהשפעת "כנופיות השלום" שהיוו אופוזיציה למופתי ולכן נהנו משקט יחסי. מהר מאוד למד קרון את השפה הערבית שעשה בה שימוש (ללא מבטא זר) במגעו עם השכנים. השפה ולימוד אורחות חיי הבדואים השכנים היו לכלי חשוב ביותר עבורו ועבור קהילת המודיעין בארץ-ישראל ולאחר מכן במדינה הצעירה.

הש"י - שירות הידיעות (המודיעין) של "ההגנה" היה למכשיר רב ערך עבור המוסדות הלאומיים במאבקם כנגד הבריטים והערבים. רשמית נוסד הש"י בשנת 1940 אך מחלקות לאיסוף חומר על האויב והריגול הנגדי (ר"ן) היו פעילות כבר בשנות השלושים. בשנת 1940 שובצה המחלקה הערבית בראשות עזרא דנין לש"י, וחבריה בנגב החלו להביא ידיעות על המתרחש בקרב הבריטים והבדואים בצורה שיטתית. בשנת 1943 השיג קרון אישור מקצין המחוז עארף אל-עארף להעביר את יבול הקציר מנפת עזה לשוקי מרכז הארץ. בכך סייע לקיבוצי הנגב הצפוני למכור את יבול שדות הפלחה חרף התקנות המנדטוריות שאסרו זאת. הצלחתו בהשגת האישור נבעה בזכות שליטתו בשפה הערבית המדוברת בנגב, מהיכרותו הקרובה של קצין המחוז ופקידיו ומהחלטתו לתת "שוחד" (נוהג לא מקובל בקרב הקיבוצים) לבכירים. כך למשל הוא דאג לקצור בקומביין (שהובא מגבעת ברנר) את שדות החיטה של קצין המחוז וזאת ללא תשלום. בתמורה זכה לגישה ישירה לפקידות הבריטית בעזה ולכבוד שרכו לו ראשי השבטים שנדהמו מהפלא המכני שראו לראשונה - הקומביין.

כפי שהוזכר, בשלהי שנות השלושים, שימש קרון בתפקיד "שומר שדות" ולמד ערבית ממשפחה מקומית שישבה בסמוך לתל א-צפי. בשל ידיעתו את השפה, הוא נבחר לבצע עם עוד כמה חברים לחרוש את "החריש הפוליטי" הראשון באדמת " קיבוץ דורות" (הוג'), קיבוץ רוחמה וקיבוץ ניר עם בשנים 1942 - 1943. בנגב פשטו שמועות כי קרון היה שותף פעיל בטקס הסולחה שניהל השומר הוותיק אברהם שפירא ושנועדה להרגיע את הרוחות ולמנוע נקמת דם לאחר שחבר כפר מנחם הרג בשגגה רועה בדואי. השמועות הללו חיזקו מעמדו וכבודו באזור. קרון התמחה במשא-ומתן עם הבדואים וניהל לצד יואב צוקרמן משא-ומתן לרכישת קרקעות מהמופתי בעזה (כיום קרקעות קיבוץ ניר-עוז). בשנת 1943 שימש "כמוכתר" כפר מנחם וייצג את קיבוץ בפני הבריטים ובפני הבדואים ועבודתו זכתה לשבחים רבים. בעת שהדריך את גרעין הפלמ"ח הראשון של "השומר הצעיר", לימד את חניכיו על אודות אורחות חייהם של הבדואים השכנים. קרון הרחיק לכת ואף שיתף את החניכים באבטחת פעולותיה הסודיות של הקק"ל לאיתור חלקות קרקע וכן בהשגת נשק בלתי חוקי. קרון שילב בשנים אלה השקפה אותה למד בתנועת הנוער שעיקרה "דו-קיום" עם יושבי הארץ הערבים וזאת מבלי לגלות חולשה בפני האלימים שביניהם. לא פעם אף הקפיד להעניש את אלה שהיו ראויים לכך.

בשלהי 1944 יצר דוד קרון קשר עם הפועלים הבדואים שעבדו כשכירי יום בבניה בבסיסי הצבא הבריטי באזור. הוא קנה מהם בחשאיות ובתחכום תת-מקלעים (מדגם שמייסר), שהובאו אז לארץ עם החיילים האוסטרלים וקצת מהכלים הוברחו על-ידי השבטים ממצריים. קיבוץ כפר מנחם הפך "לבסיס" של ההגנה לצורך גניבות נשק ממחסני ואדי סארר. לא פעם, סיפר קרון, הובאו אליו בדרך לא דרך, מוקשים ופגזים 2 ליטראות בשקים של זבל כימי. המוקשים והפגזים פורקו בשדות הקיבוץ - חומר הנפץ שהוצא מהם (ט.נ.ט. וקורדיט) נמסר לתעש לצורך מילוי רימוני יד וכדורי 9 מ"מ עבור הסטנים, שהוחל בייצורם. המוקשים והפגזים המרוקנים נקברו בשדות הקיבוץ. קרון החל להעביר ידיעות חשובות ובעלות ערך צבאי למטה "ההגנה" בדבר כלי נשק המצויים בשבטים, השפעת "האחים המוסלמים" הקיצוניים על תושבי עזה וסביבתה ועל שבטים בדואים ששיתפו פעולה עם המופתי.

אט אט התבלט דוד קרון ביכולתו להביא ידיעות שנשאבו מהשבטים. לקראת הגשמת תוכנית "קו המים" ביקש בן-גוריון ממזכירות כפר מנחם לשחרר את חברם לתפקיד שעיקרו הגנה על הקו. בשנת 1947 גויס דוד קרון על-ידי עזרא דנין "למקורות" וזו מינתה אותו לנהל את השמירה על קו המים. הוא הפך לבן בית במשטרות המדבר וארגן שם "מודיעים" משלו שהביאו פרטים על קרקעות שניתן לרכוש בנגב. הקו נבנה קטעים קטעים עקב התנגדות אלימה של השבטים. קטעי החיבור הרגישים נעשו נעשו עקב כך בפיקודו של מפקד הש"י בנגב קרון שהתקשר קודם לכן עם בדואי "מטרוד" (אסיר בורח), שנרדף על-ידי השלטונות. תמורת סיועו של "המטרוד" בחיבור הקו, במסירת הודעות על תכנון פגיעות בקו ובמניעת אלימות, זכה הבדואי הבורח להגנה של הש"י. קרון מינה מוכתרים, ראשי כפרים ושבטים לאחראים על קטעי הצינור שעובר בתחומם. כתצורה הופקדה בידם הזכות לחלוקת המים מהצינור בקרב השבט ואף קיבלו שכר עבור זאת. כך הצליח קרון לצמצם את כוחו של שבט התיהא שהושפע "מהאחים המוסלמים" שהגיעו ממצרים, ולחזק כנגדם את מעמדו של השיח' אל-הוזייל (שהתגורר בקרבת שובל), ולהפכו לבן ברית. קרון קשר קשרים אמיצים עם המוכתרים העבריים בנגב ובמיוחד עם שומר השדות יצחק אורון מבארות יצחק, ששנים רבות לאחר מכן, היה נציג דיפלומטי בשגרירות ישראל במצרים. מייסדי "קדמה" שהייתה אחת מ-11 הנקודות שהוקמו במוצאי כיפור 1946, יצאו בליל ההקמה מכפר מנחם והסתייעו בקרון בכל הנוגע להקמת הנקודה ואופי היחסים עם השכנים הבדואים. קרון אימן את "שומרי השדות" ומוכתרי הנגב היהודיים בכל הקשור למנהגים ואורחות חיים של השבטים ואף מימן את הקפה שהיה מוגש באוהל האורחים - המאדפה. במאי 1948, שעה שהמתח הביטחוני הגיע לשיאו, הצליח קרון בזכות קשריו, להשיג "שקט" לתקופת קציר החיטים, דבר שאפשר ליישובים הבודדים להכין מלאי גרעינים לקראת המלחמה הקרבה והולכת. בהפוגה השנייה נצטווה קרון לעזוב את תפקידו בנגב והוא גויס לחיל המודיעין של צה"ל.

לא נוכל שלא להזכיר את חלקו של קרון במשפט השדה והוצאתו להורג של טוביאנסקי. העובדת הן: סרן מאיר טוביאנסקי, מפקד מחנה שנלר ומפקד ש"ת ירושלים שימש גם כפקיד בכיר בחברת החשמל הירושלמית - נחשד בהעברת ידיעות לשלטון הבריטי. על-פי החשד הבריטים העבירו מידע זה ללגיון הבריטי דבר שסייע להם להפגיז מתקנים חיוניים בעיר. בכיר הש"י בצה"ל הקימו בית דין שדה, אשר שפט את טוביאנסקי בבית הספר הנטוש של בית ג'יז והרשיעו בגזר דין של מוות. ההוצאה להורג בוצעה מיידית וזאת ללא הגנה של עורך דין, ללא זכות ערעור ובפחות מ-24 שעות. הוצאתו להורג בוצעה במבנה דו קומתי נטוש ("בית העמודים") בכפר בית 'גיז שנעזב, כיום, מזרחית לקיבוץ הראל. חמישה חודשים לאחר מכן כתבה אלמנתו לבן-גוריון והתלוננה על הענין ובן-גוריון הורה על פתיחת חקירה. הוברר שטוביאנסקי לא היה אשם כלל "וההליך המשפטי" לא עמד בשום אמת מידה חוקית-משפטית. שלושת השופטים בנימין ג'יבלי, דוד קרון ואברהם קדרון בהנהגתו של ראש הש"י איסר בארי הסתירו את פרטי האירוע ממפקד ירושלים האלוף שאלתיאל. לשאלה על-פי איזה עקרון פעלו ענה דוד קרון כי הוא סמך על בארי ועל העדויות שהציג בפניהם בנימין ג'יבלי ראש הש"י מירושלים וראש הרכב חבר השופטים. כשנה לאחר האירועים פרסם אלתרמן שיר ב"דבר" בו הוקיע את הפזיזות בשפיטה ואת גדולתו של בן-גוריון שהודה בטעות וחיזק את רמתו המוסרית של צה"ל:.... "תזכר בו מהות המשפט המהיר/ זה שמו הנורא שניתן לו!/ שם סותר את עצמו שם ריקן ומהיר!/ שם שאין משמעות ומובן לו." .... שנים רבות לאחר מכן, כשהתבקש קרון להגיב על הפרשה, טען קרון כי הקרירה של אף אחד משלושת השופטים לא נקטעה בשל הפרשה. אדרבה כולם קודמו לדרגות בכירות ותרמו את חלקם לצה"ל ולמדינה.

דוד קרון מונה לקצין הש"י במטה של נחום שריג שהחל לפעול מדצמבר 1947 והוקם בסמוך למבנים של חברת "מקורות" בקיבוץ ניר-עם. במטה החטיבה היו גם קצין המודיעין החטיבתי דוד ניב (ביבי רבינוביץ') שהחל בהקמת קורס סיירים ראשון בגבים. הוא אף ארגן סיורים קרקעיים בעומק הנגב וסיורים אוויריים. אבי זכאי נתמנה לקצין הסיור החטיבתי. באותה עת הוחל בהקמת מערך האזנה גם לתקשורת הבריטית וגם למכשירי הקשר שהיו בידי הערבים. העדר מודיעין מסודר, פגע ביכולת של החטיבה אז ליזום ולתכנן פעולות מבצעיות. דוד קרון (יצר בשנת 1949 את תפקיד הקת"מ, קצין לתפקידים מיוחדים) היה אחראי לקשר עם "מודיעים" ערביים ועם ראשי השבטים והשיח'ים בנגב. חשיבות קשר זו הוכחה עת הושגה רשימת השבויים מגוש-עציון שנלקחו לבית ג'וברין ושמותיהם נמסרו לקרון על-ידי אל עזי. בפגישה עם בן-גוריון בפברואר 1948 אמר דוד קרון "ערביי הדרום והנגב להוטים פחות מאחרים למלחמה ומהומות. אין זאת אומרת שיש יחסי שכנות טובים או שאפשרית 'ברית שלום'". באותו החודש נפוצו שמועות על פלישה מצרית מתוכננת בנגב. דוד בדק זאת בעזרת המודיע שלו ואישר זאת. עוד השיג ידיעה על עבדאללה מלך ירדן מבקש להגיע להסכם נפרד עם הסוכנות. בפני הממונים עליו התלונן שלא נוצר שלטון אזרחי יעיל בנגב אלא עוסקים רק בגירוש, הרג והשמדת רכוש. במהלך 1949 פיקד על יחידת "מודיעין 10" ופיקד על שבעה בסיסי מודיעין מהצפון עד לנגב. קרון השתחרר בדרגת רב סרן ובדצמבר 1949 חזר לכפר מנחם.

בראשית שנות החמישים המשיך לתרום מניסיונו לקיבוצים חדשים שעלו להתיישבות בנגב. כך היה למדריכו הראשון של דודיק שושני מקיבוץ להב בכל הקשור ליחסי שכנים עם הבדואים. ב 1956 נשלח לאתיופיה כדי לבדוק אפשרות הקמת בסיס מודיעין שם במסגרת רעיון "הברית הפריפרית" (מבית מדרשו של בן-גוריון) שכללה את ישראל, טורקיה, אירן ואתיופיה. בתוך כך, שהה גם בפריז ושב ערב מלחמת קדש ארצה. בשנת 1957 נסע שוב לאתיופיה ודיווח על הקורה באזור באמצעות מכשיר קשר מאדיס אבבה. קרון הספיק לבצע גיחה לעדן ואז שב בשנת 1959 לכפר מנחם. בשנת 1966 יצא לטהרן ועמד בראש תחנת "המוסד" שם. הוא סייע לחיזוק הקשר בין ישראל לכורדים וב-1968 הגיע מנהיגם, מוסטפה בראזני לביקור בארץ. ב-1969 מונה לתפקיד בכיר "במוסד" וחזר שנית לכורדיסטן. בשנת 1976 פרש "מהמוסד" ושב למלא תפקידים חברתיים וכלכליים בקיבוצו. קרון נפטר בשנת 2001 ושמו הונצח במצפור על תל-צפית. הוא אף זכה בפרס על מפעל חיים מאת "עמותת מודיעין 10" והמרכז למורשת המודיעין.

בכותרת הכתבה שאלנו אם דוד קרון תרם "לדו-קיום" בנגב כמוכתרים אחרים בני זמנו. התשובה מורכבת כשם שאישיותו רבת הפנים הייתה מורכבת. מחד-גיסא, הוא למד את השפה והמנהגים, יצר קשרים וסייע רבות לקיבוצים בנגב הצפוני בצעדיהם הראשונים, מוקפים בשבטים בדואים. מאידך-גיסא, ככל שגבר מתח הביטחוני, הוא התרחק לא פעם מהאידיאולוגיה "השומרית" הקלאסית בדבר דו-קיום, כבוד ערך האדם ושוויון בין העמים והגיב בחומרה על פגיעת השכנים ברכוש, בקו המים, ביבול או בחלוצים עצמם. עם זאת הקפיד כי את תחושתו, שהנגב ויישוביו נמצאים בסכנה קיומית מצד הבדואים והקיצונים שהסיתו אותם, יש לנהל בחשאיות, תוך השגת ידיעות בעלות ערך צבאי/אסטרטגי ועל השגת ידיעות אלו יש לפעמים לשלם "מחיר" מוסרי/חברתי/אידיאולוגי כבד. בפרק השני של חייו, שירות מדינת ישראל כאיש "מוסד", עשה ללא דופי בנועזות ובמסירות ביודעו כי המדינה על מוסדותיה שלחוהו אל חזית זו. (אני מודה לד"ר זאב זיוון שסייע בהכנת הכתבה).