בימי שהותה בבאר-שבע התפקד בן-גוריון (שהיה אז בשדה בוקר) לסניף מפא"י בעיר. מה רבה הייתה ההפתעה שבבחירות לסניף הוא הגיע רק במקום השני. בן-גוריון שכח ורות למדה, שהבחירות בסניף באותן שנים נערכו על-פי המוצא העדתי. חבר מפא"י וינר, גייס לסיעתו את הרומנים ועשה עסקות עם עדות אחרות (המרוקאים ועוד) וזכה במקום הראשון.
כששמעה זאת פולה הגיבה בקוץ'-מוץ' האופייני שלה לגבי סיכוייו של גדעון להיבחר לראשות המועצה וטענה שגדעון התחתן עם מצריה ("מזרחית") ולכן סיכוייו יותר מטובים. רות חיפשה עבודה כמעצבת. תחילה באזור לבסוף החלה לעבוד במפעל "חרסה" כעוזרת לאמן נחמיה עזז והתמחתה בעיטורי כדי חרס.
במפעל נפגשה עם תופעות "הביורוקרטיה" הישראלית, עם הגזענות וההתנשאות כלפי העולים החדשים והחליטה לסייע בפועל לעולים. היא הקימה עם חנה למדן וניהלה את מפעל "המשקם" שסיפק עבודה (5 שעות ביום) לנשים רוקמות בסגנון תימני וכן לגברים שארגו שטיחים פרסיים על הנול. העירייה העמידה לרשותה
מבנה מוזנח בקצה העיר (2 אולמות) על גבול המדבר. העובדות למדו לאט-לאט להעריכה "ומגברת גדעון" היא הפכה לרות. רק אז הבינה כי נוצר קשר של אמת בינה לבין 40 הפועלות במקום. התוצרת שווקה לחניות "ויצו" במרכז ובצפון שמכרו תוצרת הארץ בעיקר לתיירים. המעורבות במפעל ובחיי הפועלות כמעט עלתה לה בחייה.
בעת מאורעות ואדי סאליב בחיפה (1959) היו גם מספר מחאות אלימות בבאר-שבע. למפעל "המשקם" הגיעו בריונים שרצו להכותה ולעשות בה שפטים כנציגת "האשכנזים העשירים". למזלה, אחת העובדות, שבנה היה בין התוקפים, נעמדה בינם לבין רות והגנה עליה בגופה. הבריונים עזבו את המפעל ורות הוסיפה ללמוד על המתח הגואה ביחסי העבודה בארץ של מהגרים. רות אף פתחה בהמשך מפעל נוסף בדימונה אולם אז החליטה לשנות את קו חייה.