סיבוב ועוד סיבוב וכמעט מכונית מתחככת ברעותה החונה ועוד סיבוב אחרון והגענו.
הגענו?
לאן?
לרחוב הולדתי, לבית הולדתי, לשכונת הולדתי, לנחם שכנים שגרו דלת מול דלת, במות אחד האחים של משפחת לוי, שהתגוררו בדירת הקרקע, מעליהם בדירת האבלים אביגיל ויחזקאל לוי שנפטר ובבית הסמוך ציפורה הבת של גב' לוי ובני ביתה יבד"ל.
עשרות מנחמים התגודדו בדירה המורחבת, בקומה 2 ברחוב די רוסי 17, בקריית שלום. חלקם חרדים בני חרדים, שלוחות של ילדיהם ונכדיהם של משפחת לוי, והאחות ציפורה, שטרחה להכיר לנו את כולם ולספר לכל המטה אוזנו שוב ושוב, הוי, כמה היו יפות כשהיו קטנות (אחותי ואנכי), איך אימא שלה (שלי) חזרה מבית החולים והייתה שמנה ולא יכלה להיניק ובקשה ממני (מציפורה) להחזיק את התינוקת (אותי) כדי להאכיל אותי.
ואני - מתמוגגת.
הרי זה כמו לחזור הביתה, אל אנשים שמכירים אותך לפני שידעת מי את, שהכירו אותך בגיל חודשים ספורים ולי אין אף תמונה אחת שצלמו אותי.
התמונה הראשונה בחיי צולמה בהיותי בת שנתיים. חיבוק ענק, הומה, אופף, לוטף כתף ופנים ומלמולי חיבה, היית תינוקת יפהפייה ונשארת יפהפייה. ואחותי שקבלה לא מעט מחמאות גם היא (והיא הבוגרת יותר), הפשירו אותי לדרגת מרשמלו נוטף, דמעות שעלו ובאו לבקר ובתקיפות דחסתין פנימה ודלת ביתי שהשקיפה עלי מבעד לדלתם הפתוחה והעלתה בי נזכרות.
המרחק בין שתי הדירות שהצטמצם לטווח אמה, כשבילדותי היה נראה כרחוק ת"ק פרסה, הרחוב שהיה ארוך עד אין סוף וכיום עיני בחנה אותו ביעף, השביל בין הבתים בו פסענו וכתפי שהתחככו בגדר החיה שבשני צדיו, המדרגות בגוון האפור שבזמנו היו בלתי נגמרות ועדיין באפרוריותן, הפעילו שרירים מבוגרים יותר, הדלת של השכנה מתחתי, שאת ידיתה קשרתי עם חברי יהודה לידית הדלת ממול בחבל, כדי לשגעה, ובקבוקי החלב שאמי נפצה בשגגה ביוצאה מפתח ביתנו עם ערימת כבסים רטובים בידיה ועוד והלב מכיל וסופח וטועם ומטמיע ומתרחב ואינו מתפוצץ, כי טוב לו כך.
וביושבנו עם האנשים החמים והחביבים האלו, המלאים רצון לרצותנו, במיוחד הכלות של הכלות של הבנים, שמתרוצצות הלוך ושוב ומביאות "ג'זיקי" (שמו הכורדי המקורי), ופשטידות ובורקסים חמים, תה וזיתים ומטעמים שאיימו לזלוג מעל פני השולחן העמוס לעייפה, כל שהיה חסר לי שם הייתה אמי, ילדותי ועולמי שאז היה מושלם.