עיצוב דגם יישובי חדש בנגב

תפיסתו היישובית של מיכה טלמון עוצבה בתחנות חייו. נולד בירושלים בשנת 1922 בגיל 16 הצטרף להכשרה שעמדה להקים את קיבוץ הנוער העובד, "אלומות". בשנת 1940, כחבר משק, היה לשומר שדות והביא ידיעות חשובות שהשיג מהשכנים לש"י. במלחמת השחרור נפצע קשה בקרב על משמר הירדן ונותר שוכב 16 שעות בשטח כשהוא משים עצמו כמת וכך ניצל. בשנת 1949 הגיע לבאר-שבע והיה לעוזרו של מנהל חבל הנגב. תוך כמה שנים גילה בקיאות ויכולת ביצוע כמו גם כושר הדברות ושכנוע והיה למנהל החבל. בשנות השישים היה למנהל מחוז הדרום של משרד השיכון ועסק בפיתוח העירוני של באר שבע וערי הפיתוח בדרום. בשנים 1976-1977 היה למהל מינהל מקרקעי ישראל. טלמון פיתח את שיטת שיווק הבתים והקרקע שכונתה "בנה ביתך" ויישם אותה לראשונה בבאר-שבע ובעומר. בשנת 1977 ניהל את פרויקט "דרך הנשיאים" שהיום קרוי "שדרות רגר". החל משנת 1988 היה למבקר האוניברסיטה לתקופה ארוכה ואף היה חבר בוועדת הבנייה באקדמיה. באר שבע גמלה לו בהעניקה לו את "אות יקיר העיר" בשנת 1999 ולאחר מותו, נקרא פארק בדרום העיר על שמו.

בתחילת 1952 גברה הביקורת כלפי מפעל ההתיישבות בכלל והנגב בפרט. מפלגות שלא היה להן חלק בהתיישבות ביקשו מעל במת הכנסת למנוע (לבזבז) את כספי המדינה על אזורי הספר ולבסס את ההתיישבות החדשה בקרבת המושבות הקיימות. יו"ר המרכז החקלאי אברהם הרצפלד יצא חוצץ כנגד דברי הימין שהתבטאו בניסוחים כמו "ירידת הקיבוץ" "ונפילת הקבוצה" וקרא להם לרדת לנגב ולהיווכח במו עיניהם בבינוי הנקודות החדשות שאך קמו: תקומה, סעד, משאבים (משאבי שדה) ונבטים. יישובים אלה הדגיש הרצפלד מבצרים את הגבולות ולכן חובה על המוסדות להדריכם ולהקצות תקציב שיאפשר הקמת 50 נקודות חקלאיות נוספות לאורך הגבול. "ענף הפלחה", היה לגידול החקלאי "המודרך ביותר" והישגיו הדהימו את המומחים החקלאיים המנוסים. הישגים אלה נבעו מהתבססות החקלאים על הניסיונות החקלאיים שבוצעו בנגב בשנת 1943 ובשנת 1946. עיקרם היה: עיבוד אלפי דונם בשיטות חדישות ובאמצעות כלי עיבוד מודרניים (בעיקר מארה"ב) תוך ניצול נכון של תכונות קרקע הלס ויכולתה לשמר רטיבות בשכבה העליונה. יתר על כן, צורת עיבוד זו, אפשרה למדינה להשתלט במהירות על שטחים פתוחים שנעזבו לאחר המלחמה ועל שטחים חדשים שנפלו לידיה לאחר פינוי השבטים (שהייתה פעולה שנויה במחלוקת) לאזור "הסיג" במזרח הנגב. יבולי השעורה והחיטה (שהיו גבוהים בעשרות מונים מהממוצעים שהיו מקובלים בנגב בתקופות הקודמות) חסכו כסף זר למשק הישראלי ואפשרו הכנת מלאים לשעת חרום. יתרון נוסף לגידולים אלה היה שהם לא הותנו בקצב הבאת מי הצפון לנגב ולא הוצרכו להכנת תשתית קרקעית יקרה. "ענף הפלחה" (שהשתרע על פני למעלה ממאה אלף דונם) היה למלך החקלאי החדש של הנגב וראשי ההתיישבות החקלאית הציגו את חשיבותו הממלכתית במדינה הצעירה.

הערכת ראשי תנובה והמרכז החקלאי קבעה כי בשנת 1952 תהיה הצריכה השנתית הארצית בחיטה מעל ל-235 אלף טון. אולם, המגדלים (בעיקר הנגב) לא יוכלו לייצר אלא 24% מהתצרוכת. כלומר ישראל תצטרך לייבא רוב הגרעינים מארה"ב ותדרש לשלם בדולרים עבור זאת, שאין בידה. נדרשה איפה תוכנית חרום חדשה. מדריכי מפעל הנגב עברו מיישוב לישוב ודרבנו את החקלאים להגדיל את שטחי הפלחה עד כמה שאפשר ומוכנים היו לספק לחקלאים חומרי ריסוס, דישון וביקורת מזיקים. המדריכים בחבל הבינו כי שיטת אחסון החיטה במרכז הארץ נכשלה (פחת גדול, הוצאות תחבורה גדולות) ולכן ביקשו לחקות את מנהגי הבדואים שנהגו לאחסן את הגרעינים במטמורות (בורות עמוקים חצובים ומחופים). הצלחת שדות הפלחה במושבי האימרות (לאורך כביש הרעב) הובילו את המדריכים למסקנה שהבעיות בגידול הגרעינים אינן מקצועיות אלא חברתיות-ארגוניות ובהתאם לכך הוחלט להצמיד כל מושב חדש ליישוב וותיק בצפון. הללו לימדו את מושבי הנגב את כל הקשור בגידולי הדגן החל מהפעלת כלים מכאניים כבדים, עובר דרך שיטות זריעה וקציר וגומר במלחמה במזיקים ושיווק התוצרת.

בקיץ 1953, במסגרת תוכנית "שבע השנים", הכריזה הסוכנות היהודית על תוכניתה להקמת 50 יישובים חדשים בנגב והוספת מיליון דונם קרקע מעובדת. בעיית הובלת המים לשטחים המרוחקים נותרה עדיין לא פתורה. עקב לחצה של הסוכנות מוכנה הממשלה הייתה לתקצב כמה אלפי יחידות דיור חדשות בבאר שבע ובעיירות הפיתוח ולהקצות כ-40 מיליון ללפריסת רשת השקיה. המדריכים בחבל, על-אף שהסכימו עקרונית לתכנון "המדרג היישובי" כפי שתוכנן בשנות החמישים על-ידי אברהם שרון ואליעזר ברוצקוס ונתמך בידי ראשי מפא"י - למדו להכיר את המתיישבים של אמצע שנות החמישים ועברו לתכנון בנוסח "גושית-אזורית" כך לגבי מושבי השובלים וכך לגבי מושבי השריעות. הוויכוח בין התיאוריה שביקשה לפזר את היישובים בנגב ולהכפיפם לתוכנית תפקודית-חקלאית לבין הפרקטיקה שביקשה לצמצם את הרווחים בין היישובים ובכך לחזק את תחושת הביטחון והסיוע ההדדי - הוכרע. בנגב - יידחה התכנון המדורג. יתר על כן טלמון העיז ויצא פומבית כנגד עמדתו של ויץ הוותיק בדבר מכסת הקרקע שיקבל העולה בנגב. ויץ קבע כי החקלאי יקבל רק 25 דונם והמושב כולו, לא יותר מ-2800 דונם. על יותר מכך לא יצליחו העולים להשתלט. טלמון יצא בלהט להגן על עמדתו שקבעה כי משפחת העולה חייבת ביחידה של 40 דונם כולל רישות וטיוב. פחות מכך - לא תמצא פרנסה לחקלאי. לאלה שטענו כנגדו שחלוקה זו "תבזבז" קרקע השיב טלמון כי הקרקע העודפת תעובד בשנים הקרובות על-ידי הקיבוצים או חברות קבלניות לעיבוד קרקע ובבוא השעה, שהחקלאי המושבי יעמוד על רגליו, תוחזרנה הקרקעות וישמר השוויון בין שתי צורות התיישבות זו.

בד בבד עם הצלחת משק הפלחה בנגב הלך והתפתח ענף המטעים והפליא את המומחים בטיב התוצרת ובמיעוט המזיקים בשל מזג האוויר היבש בנגב. בתשי"ג התבצעה נטיעה רחבה של עצי פרי לאור מסקנת המדריכים שלאחר ענף הפלחה יהיה זה מטע הפירות שעליו תתבסס משפחת החקלאי. תוכנית הנטיעה לתשי"ד ביקשה להגדיל את כרמי המאכל בעוד 200 דונם; לשטח כרמי היין להוסיף עוד 1100 דונם; לענף השזיפים להוסיף עוד 100 דונם ולענף הזיתים יתווספו עוד 50 דונם. כל תוספת כזו חייבה רכישת ציוד חקלאי מתקדם המותאם לגידול, העמקת הידע של החקלאי באופן הגידול והקמת רשת אריזה ושיווק שתאפשר את משלוח הפרי למרכז הארץ טרי וראוי לאכילה. בענף הירקות הציגו המדריכים תוכנית שעיקרה ירידה בכמויות הגידול המגוון והתמחות בגידול אחד או שניים. היבול בירקות לא עלה על ממוצע של טון לדונם וההוצאות היו מרובות. החקלאים קיימו "משק גזל" ולא דישנו את האדמה במשך 4 שנים. חלה עלייה תלולה במחיר המים והתשומות האחרות רק עלו ועלו. מדריכי חבל הנגב החליטו על "שינוי כיוון" והמליצו לחקלאים לעבור לגידולי תעשיה כמו כותנה, אגבות ואחרים שהתאמו לקרקע הלס ולאקלים הנגב הצפוני-מערבי.

בקיץ 1953 התחולל עימות בין חיים גבתי, המנהל הכללי של משרד החקלאות לבין יוסף ויץ איש הקק"ל. גבתי כלל את הנגב כשטח שיש להפכו לחקלאי ולהזרים לשם מים ואפילו במחיר גבוהה. ויץ הציג גישה נוגדת שעיקריה: העדפת תוצרת חקלאית כמזון לאוכלוסייה על פני מספוא לבעלי חיים; רביזיה בשיטת "המשק המעורב" להופכו "למשק מתמחה" ולהוציא את בעלי החיים מתוכו; העדפת הייצור החקלאי לאלתר על פני תוכניות הממשלה לפיזור האוכלוסייה והגנה על הגבולות באמצעות התיישבות חקלאית; העדפת התיישבות אדמיניסטרטיבית גדולה (חוות, קבוצות התיישבות, קבוצות קבלניות) על פני החקלאות המושבית והקיבוצית. גבתי לא ויתר ויחד עם ראשי המשרד העבירו בממשלה את תוכניתם הרב שנתית. יתר על כן, גבתי העריך כי המדינה תוכל תוך 5 שנים להגיע לייצור של יותר מחמישים אחוז של הגרעינים הנדרשים לה. זאת יושג אם תושלם מערכת הנחת קווי מי הירקון ומי הירדן לנגב. שוב התלהט הויכוח על אורכו הרצוי של המושב כאשר צה"ל ניסה להגבילו ל-1250 מטר מבית ראשון עד אחרון ואילו הסוכנות והגורמים המיישבים ביקשו לתכנן את מושבי השובלים בשיטת "הגרעינים" כלומר, מוסדות הציבור ימוקמו במרכז ובתי המושב יקיפו בעיגול את המרכז החינוכי-דתי-צרכני-אדמיניסטרטיבי זה.

בשלהי 1953, בעוד הפוליטיקאים מתכתשים ביניהם על הדרך הנכונה לפתח את מושבי הנגב, גיבש מיכה טלמון וחבר עוזריו בחבל הנגב "הצעה מהפכנית": לדחות את תפקודו של המושב כיחידה עצמאית ולהפכו לתקופת מה לחווה חקלאית, המנוהלת באופן מקצועי מבחוץ והמשלמת שכר לעובדיה - חברי המושב. המדריכים/המנהלים יהיו שותפים לרווחים והמתיישבים יקבלו רק 2 דונם אותם יעבדו לאחר תום יום עבודתם בחווה. שיטה זו תבטיח ניצול רציונאלי של אמצעי הייצור ותפוקות מתקבלות על הדעת; הבטחת פרנסה קבועה למתיישבים הכשרה ארוכת טווח של המתיישבים לפני יציאתם לעצמאות מושבית. המועמדים למימוש מהפכה זו היו המושבים: פדויים, רנן, מסלול פטיש ומבטחים. ארגון החוות יעסוק בשיווק התוצרת ויספק את הכלים החקלאיים הדרושים. ההצעה התבססה על שלוש חוות קיימות באזור שהוכיחו תפוקה חקלאית טובה - חווה לגידול בוטנים, חווה לגידול גרעינים לתעשיה וחווה לגידול עצי הדר. ראשי חבל הנגב היו מקצוענים בתחום העיבוד החקלאי בנגב אך "תמימים" בכל הקשור לפוליטיקה היישובית. כל המפלגות אליהן היו קשורים המושבים המדוברים והמושבים בעתיד, התנגדו לרעיון מחשש לפגיעה בכוחן האלקטוראלי ומהפחתת התלות של חבר המושב במרכז הפוליטי של המפלגה בתל אביב.

"המהפכה", או ההצעה הנועזת של חבל הנגב נדחו וראשי המוסדות הישובים חזרו ודנו בשתי ההצעות ששוב עלו על סדר היום: האחת, "תוכנית שבע השנים" שביקשה לפתח טיפוסי משק שונים על-פי המיקום הגאוגרפי של היישוב וההצעה הנגדית של רענן ויץ, שכונתה "משק שדה" ועיקרה היה מסירת 38 דונם לידי החקלאי אשר כמה מהם ליד הבית והשאר, ירוכזו בחלקה אחת של המושב עבור גידולי שלחין במחזור חמש שנתי. לטלמון וחבריו לא נותר אלא לקבל את הכרעת המוסדות ולהמשיך וללוות באופן צמוד את המתיישב במושב ובקיבוץ עד שתיפול הכרעה מחייבת באשר למדיניות הפיתוח בנגב במחצית השנייה של העשור הראשון למדינה. בראשית שנות השישים, הסתיימו העבודות על קו המים "המוליך הארצי", ולנגב הגיעו כמויות מים בשפע ששינו לחלוטין את התפיסות היישוביות ועל כך - בפעם אחרת.