ניתן לתאר את מפגש הלימוד בין השניים כך: עלמה כהת צמה וסמוקת לחיים, שכולה חן ורעננות טבעית, כבת 19 ישבה ליד שולחן כבד מידות כשהיא מלמדת עברית איש צנום, גבוה וחיוור פנים, בעל עיניים בוערות ויפות שקועות בחוריהן, כבן 40. השנה היא 1922, שם העלמה פועה בן-טובים ושם האיש פרנץ קפקא. הוא למד עברית מספר בשם "שפת עמנו" וקרא ממנו כבר 45 פרקים ואף יכול היה לשוחח בעברית קלה. קפקא נהג לקחת עמו את ספר הלימוד כל עת שיצא להחלמה לברלין או להרים.
מפעם לפעם היה האיש משתעל עמוקות ושם ידו על חזהו אך לא פסק מלימודו. הוא היה ממתין לפועה, יושב כולו מתוח ודרוך, והתנהג "כאינדיבידואליסט קיצוני". קפקא פחד מאביו וכיבד את אמו המשכילה. לפני שהכיר את פועה התארס קפקא לשלוש נשים שונות: מילנה, פיליציה באור וגרטה בלוך. בזיכרונותיה סיפרה מנצ'ל כי מפעם לפעם הייתה נכנסת לחדר אמו הדואגת ורומזת לפועה לצאת או לעשות אתנחתה קלה בהוראה. השיעורים נערכו אז בסלון המשפחתי של הוריו, שם התגורר קפקא החולה.
קפקא נהג לרשום את השיעורים בפנקסים ומטרתו הייתה להגיע "לשליטה בעברית מדוברת". אט אט הם התקרבו וקפקא היה מחמיא מדי פעם לפועה בנוסח - "כמה את נחמדה היום" או "יש לך שמלה יפה" ועוד. הוא ביקש לשמוע על ירושלים עוד ועוד והחל לחלום על ביקור שם, על-אף התנאים הקשים הצפויים לו, בסיועה של פועה. לשאלתה הישירה של העיתונאית הדה בושס האם הייתה פרשת אהבים ביניהם, השיבה פועה כי לא היה דבר כזה.
קפקא מוכן היה להתלות בכל מי שסייע לו אבל הפרש הגילים, חוסר המשיכה ביניהם והחשש לטפל באדם חולה מנע מפועה אפשרות להתאהב בקפקא. לאחר החורף בו התמידה ללמדו, חשה פועה אבודה מבחינה חברתית בפראג והחליטה, מבלי לומר לקפקא, שהיא עוזבת לגרמניה להשתלם בחינוך פדגוגי-סוציאלי. היא נמנעה מלשתף בצעד זה את קפקא מחשש שיתמוטט ולכן נעלמה ולא שבה.