כבר איני יודע איך הדבר נעשה בארץ, שכן אין דין היות יהודי בארץ כדין היות יהודי בגלות. בארץ להיות יהודי הוא תוצאה ישירה של היותנו ישראלים בארצנו. בחו״ל יש להתאמץ, להיות יהודי אינו דבר מובן מאליו.
הדבר מורגש במיוחד ביום כיפורים, עת המונים יוצאים מבית הכנסת היושב לו על הכביש הראשי, והתנועה סואנת כמו כל יום אחר. הדבר גם מורגש כשאנשים יוצאים מבית הכנסת באותו יום ממש ונכנסים למכוניותיהם, שכן המרחק מבית הכנסת לבתיהם גדול מכדי ללכת ברגל (ראו, פשוט לא הערכנו נכונה את העובדה שבארץ כמעט בכל רחוב יש בית כנסת, ואם לא ברחוב הבא כי אם בסמוך לו - ודאי באותה שכונה).
כך גם בפסח: כל המסעדות פתוחות, ובפיצריה בה אנו קונים פיצה הביתה מדי שבוע בשבועו, התנועה לא פוסקת וכוללת לא מעט יהודים. העובדים - כולם נוצרים אדוקים - תמיד מספרים לי על כך בתדהמה: ״חשבנו שאתם לא אוכלים בצק אפוי משך כל השבוע״, הם אומרים לי בפליאה, ואני מנסה לנסח את התשובה הנכונה. אלו אושיות האמונה עבורם, ואנו מזלזלים הן בדת והן בתרבות וכנראה גם בקב״ה.
במהלך פסח כולו מגישים בחומוסיות הישראליות - הנמצאות כאן למכביר - פיתות ולאפות ובירה (לבנה ושחורה). ובעוד אנחנו לא כל-כך מתרגשים, דווקא הזרים נוהגים כלפינו מנהג יפה, המזכיר לי את מאפיית אבולעפיה ביפו.
במסעדה לבנונית בבעלות נוצרית-דרוזית מגישים למי שרוצה מצות. כך גם במסעדה פרסית שאינה בבעלות יהודית. הנה הם מכבדים אותנו, בעוד אנחנו לא מכבדים את עצמנו באותה מידה (אכן, קשה להתאפק ולא לאכול חמץ משך שבוע שלם! איך ייתכן בלי פיצה, פיתה או דבר מאפה אחר?).
לא רק שאנחנו מיעוט המוקף נוצרים, אנחנו מקלים על עצמנו כראות עינינו, והגדילו לעשות הרפורמים יותר מהקונסרביטיבים, שכן אצלם ישנם תת-זרמים שכל קשר בינם לבין היהדות הוא מקרי בהחלט - לקחו ובנו להם מחדש את שנראה להם.
מתוך ערימת לבנים של בית מפואר שפעם היה ״היהדות האורטודוקסית", לקחו להם הבונים-החדשים לבנה פה ולבנה שם, וכך החזות נראת לנו מוכרת. אך התוכן, דומה יותר לנצרות או לבליל זה או אחר.
ישנם רבים שיזדעקו ויגידו: ״לפחות אנחנו שומרים על קשר עם היהדות״. ובחימה אדירה יכריזו: ״אתה מלעיז עלינו. אנחנו יהודים טובים!״. הכך הוא, או שמא פולחן אחר, ורק הכסות מכריזה על עצמה: "גם אני יהודי!", ומיד מוסיפה: ״אוי לכם, הישראלים ומדינת ישראל, אם תעזו שלא להענות לדרישותנו המפורטות ביותר לגבי תפילה ליד הכותל. דמכם בראשכם. גם אנחנו יהודים. הכותל הוא גם שלנו! כל השנים תרמנו, עזרנו, עמדנו לצדכם, איך מעזים אתם לנשלנו?!?״
לא רק הרפורמים בנו מחדש. כמותם גם המוסלמים - ולכן טועים אנחנו שדת האיסלאם היא המשך של יהדות ונצרות. לא רק שאין זה המשך (למעט על ציר הזמן), למרות אותן לבנים המזכירות לנו נשכחות, כי אם גם אל אחר, לא האלוהים שלנו ושל הנוצרים, כי אם אל הירח - ודאי לא אלוהיו של אברהם אבינו, כל כמה שהם מנסים לשדל אותנו שכך הוא.
החג ממשמש ובא
ההכנות לחג מורגשות באויר. בשש וחצי בערב, כשאני תקוע בתנועה איומה המסרבת לזוז, נע ונד בין זעם לבין אין אונים, ברור לי שאין מצב זה שונה מכל יום אחר. זו לא התנועה כי אם הנהג - אני פשוט לא יוצא בד״כ בשעות אלו החוצה. אך בעוד אני מתלונן בטלפון, התגובה אחידה כמעט: ״כל היהודים בדרכם להכנות לחג!״
אני צוחק יחד עם האומרים ומגיב: ״נכון שאנחנו - היהודים - שולטים בכל, אך בטוח אני שאין כל קשר בין החג המתקרב ובא לבין התנועה האיומה״. הלא כאן בלוס אנג׳לס רק מיליון מאתנו, מהם כשליש ישראלים ושני שלישים יהודים, ואין אנו מונים אפילו שמינית מכלל האוכלוסייה בעיר רבתי. אך טוב כמובן להאשים את היהודים, ואם לא את היהודים, אז את מדינת ישראל (לפחות במקרה זה, אנחנו צוחקים על עצמנו, וזה מותר).
גם במשרד מרגישים הבדל בין היותנו בחו״ל לבין מי שחי בארץ. פה מישהו רוצה לבוא לקחת משהו, שם חבילה אמורה להגיע, כאן שיחת ועידה ופה ביקור צפוי. ולכולם אני עונה, ״טוב שיש לנו גוי של שבת וחג ומועד, שכן המשרד סגור - אנחנו לא עובדים! הכל יכול להמתין עד לאחר החג״, וכבר מנצל אני את ההזדמנות ומתחיל לספר על החג הספציפי, שורשיו ומנהגיו.
בארץ כולם בעצרת-שבתון. לא עובדים. המשרדים סגורים. הילדים בבית. כן, ניתן לנסוע לים או לראות משחק כדורגל, ורבים מבלים בחו״ל, אך בארץ חג הוא חג ואין כמו יום השבת ויום השישי המקדים אותו!
אני זוכר את תדהמתי שמשרדים רשמיים כאן בחו״ל של חברות ישראליות מאוד ידועות פתוחים בחגים כמו היום האחרון של סוכות או פסח, או אפילו היום השני של ראש השנה. דווקא הם צריכים להקפיד, יותר מכולם, על חזות. כלפי חוץ המסר חד וחלק: היהודים לא מכבדים אפילו את עצמם ואת דתם!
עצם קיום
כאן בארה״ב, חגי תשרי הם הזמן בו בתי הכנסת בתפוסה מלאה והקופה מתמלאת. ברוב בתי הכנסת לא ניתן להיכנס ללא כרטיס-מקום, והעלות היא למעשה של חברות שנתית (והמהדרין מוסיפים מחיר דווקא לימים מסוימים - ראש השנה, יום כיפור, סוכות ויזכור).
אם לא הייתה תקופת הימים הנפלאים והנוראים האלו, ספק אם רוב בתי הכנסת הקהילתיים היו ממשיכים להתקיים. גם כך מרגישים ירידה חדה ומתמשכת בחברות בבתי הכנסת. כך בית הכנסת הקונסרבטיבי המרכזי באזור הואלי בלוס אנג׳לס חש נפילה משמעותית בחברות - ״אלו לא אותם ימים״, אמר אחד מבכירי ואלי בית שלום, ״אנחנו מרגישים זאת היטב על בשרנו, ועוד כמה שנים מצבנו יהיה רע ונמהר״.
את הרב מרק בורוביץ, רב ״בית תשובה״, ארגון גמילה העוסק גם בשיקום, לא ניתן להאשים שהוא קרוב ליהדות האורטודוקסית כהוא זה. מספר הרב מרק באחד מספריו על שנותיו כבחור צעיר בניו-יורק. שם הוא אפילו לא היה קרוב אל היהדות, כי אם פוחז ופרחח ואפילו עסק בגניבה. כך או אחרת, הוא הגיע לבית הכנסת ״שלו״ ליום כיפורים, וזרקו אותו משם בבושת פנים שכן לא היה לו כרטיס, קרי לא שילם דמי חברות ודמי השתתפות - גם לא היה מסוגל (והנה דווקא נפלאות דרכי האלוהים, ואותו נער הוסמך לרב ואף עוזר לרבים הנזקקים לגמילה ולשיקום).
נחרט הדבר בזכרונו, כמו גם בזכרון הקורא, ואני משוכנע שאיש לא חוזר כלאומת שבא אם הוא מגיע לבית תשובה.
בבית הכנסת האורטודוקסי בבורלי הילס, בית-יעקב (בית-ג׳ייקוב), נהגו הישראלים משך עשרות שנים להתקבץ, בעיקר ביום כיפורים. המילה להתקבץ נכונה, שכן ממש היינו כמו קבצנים בפתח. אך בבית הכנסת הס - אף לא מילה. כולם היו ישובים במקומותיהם המסומנים, ואנחנו עומדים היינו, עד שהיה מישהו מורה ואומר, ״הנה מקום פנוי, אתה מוזמן לשבת לידי״.
שם, בבית-ג׳ייקוב, הרגשנו הכי בבית, שכן טעם היה לתפילה כאילו אנחנו עדיין בארץ. ואנשי המקום נהגו בנו באדיבות, למרות שידעו שאנחנו נטע זר, לא משלהם, לא יהודים-אמריקנים.
הבית, בית התפילה, היה מלא וגדוש, ולא רק באולם המרכזי כי אם גם באולמות המשנה, ולמרות זאת דלתותיו אף פעם לא נחסמו בפני מי שרצה ובא. כך היה בעבר. היום פנוי, כבר אין בעיות, וגם אין כל כך ישראלים. התפזרו להם, הקימו קהילות משלהם, התעשרו וכבר משלמים הם טבין ותקילין בכדי להתפלל בבתי כנסת כאוות נפשם.
אסיר תודה אני לבית ג׳ייקוב, רבו והאנשים החברים בו, שתמיד נהגו בנו מנהג של הכנסת אורחים, מנהג של חסד, מנהג שנוהגים בקרובי משפחה שלא הכירו מעולם.
בבתי כנסת אחרים, בלי כרטיס אין כניסה. לכאורה בשל בטיחות, אך למעשה, כי כך מנפים את החברים-ששילמו וכל השאר שאינם מוזמנים עד שישלמו כנדרש.
וכך חוזר אני לשאלה הפתיחה: מה המצב בארץ? האם ירצה מי להגיע לבית כנסת בערב ראש השנה, או אולי בראש השנה או בערב או במוצאי יום כיפורים - האם יוזמן פנימה? האם יורשה להכנס? האם יהיה לו כסא לשבת מהלך התפילה? האם ירגיש שמקבלים אותו בזרועות פתוחות, או שמא ציץ זר, לא ידוע, לא מוכר, וכך בניכור של מעין הסכמה ירשו שיכנס.
טוב שבארץ אין צורך להיות ״דתי״ בכדי להיות ״יהודי״. זוהי מדינת הלאום שלנו, מדינת היהודים היחידה בעולם.
מספיק ללכת ברחוב, לבוש חגיגי, שכן הארץ כולה התקשטה והתכוננה לזה החג. מרגישים את החג באויר, והנה זרם אנשים ולמרות שאינך בהכרח חלק ממנו, אין אתה יוצא דופן. זו הרגשה של בית, הרגשה מוכרת, נושנה אך עכשוית, הרגשה כה נוחה ומחבקת.
ולמי שמפקפק, פשוט עלה לירושלים, ושם בכותל של כולנו, בבית הכנסת של כולנו, תרגיש את הקרבה לקב״ה, כשאתה מוקף מתפללים יחד אתם עמדת גם אתה, לפני כשלושת אלפי שנים, במעמד הר סיני.
עד כמה טוב שאנחנו עם אחד ושיש לנו את מדינת ישראל ואת ירושלים בירתה המאוחדת. ולמי שחי בספק, האם הוא שייך, האם הוא חלק, כל שעליו לעשות הוא להיות באחד הרגלים, או באחד החגים או אפילו באחת השבתות בארץ. כמובן גם ביום שלפני אותו חג ומועד או שבת. הנשמה תתמלא, כמו מלוא הראות באויר, ומשם תזרום ההרגשה, כזרם-פרץ של אנרגיה, דרך הגוף כולו, ואנחנו נדע בודאות, ונהיה אסירי תודה.