באר-שבע - עיר אימפריאלית בנגב

הקמת עיר חדשה מהווה תמיד סוגיה מחקרית מרתקת בעיקר בשל העובדה שמהלך חדש קורם עור וגידים מול עינינו וכחוקרים אנו מלווים את "מה עומד מאחורי צעד זה". ניתוח נכון של הסוגיה מאפשר לנו להבין איך תפשו גורמי הממשל, האחראים להקמת העיר, את המרחב (מושג ההולך ומושך אליו יותר ויותר את הגאוגרפים-היסטוריים). יתר על כן, ניתן באמצעות לימוד הדיונים שלפני הקמתה להתרשם כיצד תפשו המייסדים את עצמם ואת אזרחי העיר המיועדת. חוקרים רבים התמודדו עם השאלה - מהן הסיבות שהביאו להקמת באר-שבע במקום בו הוקמה. מרבית התשובות התייחסו לרצון הטורקים לשלוט בבדואים המסוכסכים באזור תוך גביית מיסים סדירה מהם ולצורך להגביר את יעילות המנהלית של השלטון האימפריאלי (עות'מני) במרחב.

מוסכם על החוקרים כי ארבעה גורמים גאוגרפיים השפיעו על מיקומה של בירת המחוז החדשה (בסמיכות לאתר הקדום של באר-שבע). הגורם החשוב ביותר הוא קיומו של מקור מים שנתי (לא על-פי העונה) והוא שתרם לרצף היישובי באזור זה הצחיח למחצה. גורם נוסף היא העובדה שבסמוך לבארות שעל גדות נחל באר-שבע נפגשו גבולות שלושה שבטי בדואים - תראבין, עזאזמה ואל-תיא. באופן טבעי הפך האזור למקום מפגש לשוק, למסחר, להחלפת תוצרת ויבול ולפעמים גם למאבקי כוח ומלחמות קטנות. ערף אל-ערף, היה מושל מחוז באר-שבע ומומחה לשבטי הבדואים ואורח חייהם קבע כי על סמך חוזקו של השבט ויוקרתו נקבע כי העיר העתידית תקום בשטחו של שבט העזאזמה. שני גורמים נוספים תרמו אף הם להחלטה על מיקום העיר החדשה: צומת דרכים מקומית ואזורית ויתרון הנגישות כלומר, השטח שיבחר לעיר הוא הנוח ביותר לחציית נחל באר-שבע באמצעות בהמות משא. כל אלה גרמו לשלטון העות'מני לבחור ביישוב הביזנטי הנטוש כאתר חדש למרכז המנהלי של התת מחוז החדש במתצרפלק של ירושלים.

על-פי מסורות מקומיות כבר בשנת 1896 הקים אחד השיח'ים את מאהלו באזור שעליו יוקם בעתיד בית הממשל העות'מני, הסאראיה. מאהל זה שימש את המסורת הבדואית שהתפתחה לאחר מכן וטענה שהשבטים הם שהקימו את המרכז העירוני (מושלה הראשון של באר-שבע אסמעיל כמאל ביי ישב במאהל והשתמש בו כמשרדו עד שהוקם המבנה הטורקי) והשלטון העות'מני רק חיזק ושיפר את עשייתם. אולם, מסורת זו אינה מתיישבת עם המסמכים המצויים בידי החוקרים המוכיחים את הראשוניות של הממשל העות'מני בהקמת העיר וזאת אפילו בניגוד לרצונם של השבטים. מושלה הראשון של הנפה, מונה לתפקידו באפריל 1900 אך נעשה מעט מאוד בהקשר של בניית העיר. המושל השני, מוחמד ג'ראללה מונה ב-1901 ואז גם נקנו 2000 דונם עבור העיר. בתקופתו החלו בבניית המבנים השלטוניים-דתיים וחולקו אדמות (דונם למשפחה) לבדואים על-מנת למשכם לעיר. הוא דאג לשתף הבדואים ונתן להם ייצוג במועצות העיר. בין 1904 - 1908, בתקופת שלטונו של עצאף ביי כמושל (קיימאקם), הוחל בכמה פרויקטים: הקמת בית העירייה (לימים בית המושל); טחנת קמח; בית-ספר; שיפור אספקת המים לעיר; הקמת משרד דואר ותחנת טלגרף; הקמת השוק העירוני; הקמת מסגד מונומנטלי בסמוך לבית המושל. וכך, ערב מלחמת העולם הראשונה, באר-שבע הייתה כבר עיר לכל דבר הכוללת רחובות מוסדרים, כיכרות, מבנים ציבוריים, מים זורמים בבתים, גנים ציבוריים ומרכז מסחרי הומה.

התוכנית המקורית של העיר, שתוכננה על-ידי שני אדריכלים ערביים ובסיוע של שני אדריכלים אירופים, לא נמצאה ושיחזור תוכנית העיר נעשה על-פי מפות מאוחרות וצילומי אוויר. תוכנית העיר משקפת מחשבה מודרניסטית ומוסדרת ביחס לעיר ואף השאירה מקום להתפתחותה העתידית. לב התכנון היה חזרה לתוכנית "הגריד" - רשת שתי וערב של רחובות. בבאר-שבע תוכננו עשרה רחובות אורך הנחצים על-ידי תשעה רחובות רוחב ובהם שובצו מבני הציבור. כך נוצרו חלקות קרקע זהות של 60 על 60 מטרים (ארבעה דונמים טורקיים). כל ריבוע כזה חולק אף הוא לארבע יחידות שוות ומכאן שכל יחידת משנה הייתה שווה לדונם טורקי אחד. רוחבו של רחוב ממוצע בריבועים אלה היה 15 מטר ואילו הרחוב הראשי - 20 מטר ומכאן כינויו "רחוב 20 המטר". רחוב זה נסמך על הדרך המרכזית ממערב למזרח ושלאורכה הוקמו מבני הציבור. נראה שדגם זה נבחר על-פי הגישות שנהוגות היו באירופה ובאיסטנבול והיו בעצם חזרה לקווים המאפיינים ערים מתוכננות באזור בתקופות היסטוריות רחוקות. דגם זה התאים לתוכניתו של הממשל למשוך משתכנים בדואים ולתת להם כתמורה למעבר - דונם אחד בחינם.

המבנה הראשון והחשוב ביותר שהוקם בבאר שבע העות'מנית היה הסראיה (בטורקית - הארמון). המבנה הוקם בנקודה הגבוהה בעיר ואינו משתלב בתוכנית הרחובות והמבנים שסביבו. הבניין הקרין נוכחות והדרת כבוד כלפי ההולכים בדרך המרכזית הבאה מעזה. העוברים שם חשו עצמם תחת עינו הפקוחה של המושל, מודעים למציאותו של חוק וממשל בנגב. הוא נבנה על שתי קומות וגגו כוסה רעפים (חידוש יוצא דופן בנגב) תוך שימוש באבנים גדולות ומסותתות. חזית הבית תוכננה ברוח החידושים האדריכליים של אותה תקופה שחדרו מאירופה לאיסטנבול והגיעו גם לירושלים וגם לבאר-שבע. עד להקמת שאר מבני הציבור נכללו בו פונקציות נוספות כמו משרד המושל, תחנת משטרה, בית משפט שרעי, ולאחר זמן מה גם בית המשפט של שבטי הבדואים. כלפי הבדואים האמורים להשתכן בעיר, היה המבנה ביטוי פיסי לנוכחות העות'מנית בעיר שתמצתה כלפי הבא בשעריו את כוח הסולטאן באיסטנבול ואת מרות נציגיו, שליטי הנפה בנגב. יחד עם ההשתוממות וההתפעלות מיופיו של המבנה, רווחו בקרב השבטים סיפורים על יחסו הנוקשה של המושל כלפי הבדואים ולפעמים אף עיוות דין. לאחר 1948 נמסר המבנה לפיקוד דרום ולמשטרת ישראל.

הבניין הוקם בשנת 1906 ואמור היה לשמש כבנין מועצת העיר. הבניין נבנה על שתי קומות וכוסה בגג רעפים בשונה מהבתים הפרטיים בעלי הגג השטוח. נבנה כמבנה עבור אישיות חשובה ("קונאק") וכלל בקומה התחתונה אולם לקבלת פנים רשמית ובקומה למעלה, מוצנע, בית מגורים של משפחת המושל. הבניין הוקף גינה, עצים רבים ואף נחפרה בריכת נוי בין שער הכניסה למבנה. לעוברים מבחוץ שידר טיפוח נוי מעין זה - הקפדה, כבוד למבנה ולשוכן בו.

"אמיר המאמינים" כלומר הסולטאן, ביקש בשנת 1906 להקים מסגד מפואר עבור כל תושבי הנגב ולא רק ליושבי העיר. מיקומו הוכתב קודם כל בצורך למקם את קיר הקיבלה (כיוון התפילה) לכיוונה של מכה. הוא נבנה בזווית של 45 מעלות ביחס לרחובות הסמוכים כדי להבליטו ולבודדו מחיי המסחר והיום-יום. המבנה עוטר במונוגרמה הסולטאנית. יש שראו בכיפה הקונית שבמרכזו השפעה של הארכיטקטורה הממלוכית. צריח המסגד בלט מאוד והבונים השתמשו באבנים מסותתות ומעוטרות. הבדואים התרשמו מגודלו ומגובהו והמבנה הפך לסמלה של העיר. חומרי הבנייה נלקחו מחורבות העיר הנבטית חלוצה ולשלב הסופי ולבניית הצריח שנראה למרחוק, הובא אדריכל ערבי-נוצרי מירושלים. מעל שער הכניסה למסגד הוטבע חותם (טוע'רה) של עבדול חמיד להדגשת הקשר בין הסולטאן למסגד. סמיכות המסגד לבניין המושל מעידה על החשיבות שהעניק הממשל העות'מני לחיזוק אמונת האסלם בקרב הבדואים. עארף אל עארף תיאר בשנת 1934 את יופיו הבלתי רגיל של צריח המסגד שהתמר אל על ואת 97 המדרגות הלולייניות החצובות באבן שהובילו לפסגתו.

בית הספר החקלאי עבור ילדי הבדואים החל להבנות בשלהי שנת 1913. מבנה דו-קומתי עם גג רעפים וחלונות רחבים הוצבו בארבעת צדדיו. תוכניתו דומה למבני ציבור רבים של התקופה - אולם מרכזי רחב בכניסה (מכיוון הרחוב) שממנו נפתחו דלתות לחדרים פנימיים. במראה החיצוני דמה מאוד בית-הספר לבניין המושל גם אם היו בו יותר אלמנטים מזרחיים. העובדה שבית הספר לילדי השיח'ים (במתכונת פנימייה) שאמור היה ללמדם בשיטות מודרניות חקלאות וכן קרוא וכתוב (כדי לקרוא בתפילות הקוראן) הוצב במתחם השלטון מוכיחה את החשיבות שהקנה לו המושל הטורקי וכן את הרצון להראות לשיח'ים ולתושבים החדשים בעיר עד כמה מקנים לו חשיבות ראשי האימפריה באיסטנבול.

הגן שטופח מול בית המושל נוצל אף הוא לחיזוק הנוכחות העות'מנית. ראשית, העצים והירק נראו ממשל לפלא בעיני הבדואים ועל-רקע המדבר ושנית, הגן שטיפוחו החל משנת 1901 נקרא על שמו של מושלה העות'מני של סוריה. נראה שכוונת המושל הייתה לקרב את הבדואים באמצעות הגן לעבודת האדמה. לאחר שהגן שוקם בשנת 1915 על-ידי פועלים יהודיים בוגרי "מקווה ישראל" הוקם בגן עמוד זיכרון שעליו נחקקו סמל הממלכה העות'מנית וכתובת הנצחה לניצחונות הטורקיים על האנגלים בקרבות עזה (מרס-אפריל 1917). שוב לפנינו הוכחה כיצד נוצלו מבנים וגינות במרכז השלטוני לחיזוק הנוכחות העות'מנית ולכוחה. גם תחנת הרכבת שהושקה ב 1915 והייתה חלק מן המסעף המצרי של הקו החיג'אזי, נוצלה להאדרת כוחו של השלטון. בנייני הרכבת נבנו בסגנון אדריכלי מקובל בארץ למטרות אלה אך נוספו לה קישוטים אירופים - למשל ארובות עשן. הרכבת סימלה את מטרתה של האימפריה - השתלטות על מצרים ולכן בעת שנחנך הקו הגיעה הרכבת מדמשק, מקושטת בסמלים עות'מנים והביאה עמה אורחים חשובים וביניהם ג'מאל פאשה. על הרכבת נתלה שלט גדול "מצריימה". מכאן, שפרויקט הרכבת על מבניו ועל המסילה גם הוא נוצל להפגין בפני הבדואים את נחישות האימפריה להגיע למצרים, לסלק את הבריטים ולהפוך את באר-שבע לתחנה בעלת חשיבות אסטרטגית.

דגם "הגריד" שנבחר היה דגם מועדף על-ידי השלטון שירש חשיבה זו מקודמיו בעולם הקלסי. יתר על כן, באר-שבע דומה במאפייניה לעיר מוסלמית שנבנתה על-פי הארכיטקטורה העות'מנית והיא רמלה האומאיית. ידוע שכוחות אימפריאליים וקוליניאליים בחרו בדגם זה בחלקים שונים בעולם על-מנת להקל את השליטה בעיר ובאזרחיה. באמצעות דגם זה ביקשו השליטים להעביר את המסר האידאולוגי שלהם ונעזרו בנוף העירוני. ממחקר של פרופ' יהודה גרדוס עולה כי דגם "הגריד" נבחר בשל פשטות התכנון והוצאתו לפועל; יצירת מצב של הסתמכות האוכלוסייה המקומית על השלטון המרכזי; מתן יכול לשליטה ריכוזית ופיקוח על המרחב העירוני ומתן אפשרות לייסודן של תשתיות פיסיות וכלכליות עבור בסיסי צבא עות'מניים בעתיד. ריכוזם של מבני השלטון יצרה מעין "אקרופוליס" קטנה (סגנון כיכר שסביבה מבני ציבור ונקראת בטורקית "מידאן") ושידרו לאזרח (לא באמצעות גדר הפרדה או חומה מתחמת אלא בהסתנכות על הנוף העירוני בלבד) תחושות של ריחוק, שלטון, סמכות, הגמוניה, דבקות דתית ואפילו "נתק" מהעיר. הנוף העירוני שיצרה העיר החדשה הוא ביטוי לשאיפות הגיאו-פוליטיות של הממשל העות'מני והוא תירגם שאיפות אלה לתוכנית מדויקת, מוקפדת המחייבת פיקוח ומתאימה לרצונו של השליט להשליט סדר ומשמעת בקרב השבטים שהוזמנו להתגורר בעיר. אפשר לראות במבני "האקרופוליס" ביטוי פיסי למזיגה בין המגמות המודרניות של הרפורמות שהתרחשו באיסטנבול ובין הבנת המתכננים שאי-אפשר להתנתק לגמרי מן העבר. השימוש בדגם "הליוואן" בבתים אלה הוא ביטוי למגמות בעלות קוד המוסלמי רווח, ובמקביל נעשה בבתים שימוש בחומרים ובסגנונות אירופים. על-אף היותו כוח אימפריאלי המכפיף את האוכלוסייה לרצונו ולסגנונו - קיבלה האוכלוסייה הבדואית את מרות הקולניאליזם המזרחי ושיתפה עמו פעולה מרצון.

בנאום שנשא מושל ירושלים אכרם ביי בשנת 1908 בפני נציגי השבטים בנגב הוא הסביר את הסיבות להקמת העיר - האחת, הפיכתם לחקלאים מיומנים וזה בעזרת הדרכה והשקעה כספית במימון כלים חקלאיים ושיטות דישון והשקיה ובסיוע בית ספר חקלאי חדש העומד לקום למען חינוך חקלאי לילדי השיח'ים. והשנייה, חיזוק אמונתם באסלם, יכולת קריאה בקוראן, הקפדה על התפילות וזאת באמצעות המסגד החדש והמפואר. ביי קבע שמילוי דרישות אלו מותנה בנאמנות מוחלטת ובציות מוחלט לסולטאן ולנציגיו בנגב. אכרם ביי סבר כשם שחשבו ראשי השלטון באיסטנבול, שצעד מלווה חשוב לכניסתם של הבדואים לעיר החדשה וצעד נוסף בהפיכתם לאזרחי האימפריה המביאים תועלת חקלאית-כלכלית, חייב להיות רישומה של הקרקע בטאבו. ביי ציין את הקושי של הבדואים בקבלת מהלך זה וחששם מכך שפעולה זו תגרום להעלאת המיסים בגין הקרקע ולגיוסם לצבא הסולטאן.

נבודד לרגע את האינטרס של כל צד - השלטון האימפריאלי העות'מני ביקש באמצעות הקמת העיר החדשה, "לחנך" ולקרב את הבדואים לתרבותה, מעמדה, כלכלתה ודתה של האימפריה העות'מנית שבראשה הסולטאן. הממשל באיסטנבול הושפע מרוחות קידמה באירופה (ובמיוחד מהגרמנים שהעמיקו חדירתם לאזור החל מהרבע האחרון של המאה ה-19) ויישמה את עקרונותיה בבנייה, בתכנון, בשיפור הדרכים ומסילות הברזל ובהקמת נקודות השפעה עות'מניות בפריפריה. אזור באר-שבע שהצטייר באיסטנבול כמרכזם של שבטי הנגב נבחר על ידם כשטח המתאים להקמת עיר חדשה שאמצעותה יועברו האינטרסים העות'מניים בלא שצפו התנגדות ממצד תושבי המקום. הבדואים התרשמו מהחשיבות שהקנתה איסטנבול לעיר והקציבה לכך אמצעים רבים, תקציבים, צבא וכלי תחבורה ומוכנים היו לקבל עליהם את "סוכני האימפריה" בדמות עיר חדשה ואף לגלות בהמשך הזדהות וגאווה עם העיר. אין ספק שבמכלול יחסים זה - ה"אקרופוליס" הקטן שעמד על ראש הגבעה, שנבנה מחומרי בניין משובחים ובארכיטקטורה מודרנית הותיר רושם עצום על השבטים ונוכחות שלטונית זו (שנבטה מכל מבנה וגן ציבורי) הייתה מבחינתם לכוח המוביל את העיר והמחזק את לכידותם כשבטים החיים בנגב זה מאות שנים והמוכנים לשפר דרכי חקלאות, השכלה, דיור, נוהלי משפט וחיי דת מוסדרים כאמצעי המחזק מעמדם בקרקעות הנגב גם ללא רישום בטאבו.

אין ספק שהחוקרים שהוזכרו למעלה, אכן תרמו רבות להבנת אופן בניית העיר וכוונות הבונים. ראוי היה להוסיף זווית נוספת: יש לראות את הקמת העיר על-רקע ההתפתחות הצבאית והמדינית ערב מלחמת העולם הראשונה באזור ודומה כי זה היה המניע העיקרי לייסודה של העיר ופיתוחה. ערב המלחמה כבר ברור היה שמיקומה של העיר הינו בעל ערך אסטרטגי-מדיני ויועד לגיוס אהדת הבדואים לכוחות העות'מניים (בגיבוי גרמני-אוסטרי) שתוכננו לכבוש את סיני, להתמודד עם הצבא הבריטי ולהגיע עד תעלת סואץ ומצרים. במובן זה, "האקרופוליס העירוני" היה מעט מיותר - מטרותיו כפי שהציעו החוקרים ב"חינוך והרשמת הבדואים" ובהפיכתם "לחקלאים מודרניים" ובהעמקת "אמונתם באיסלאם", לא יכולות היו להתגשם משום רצף המאורעות והמלחמה שפרצה ב 1914 והם הם שקבעו מעתה את אופן יחסה של האימפריה למיעוטים בתחומה ולבדואים בנגב. המהלך כולו נעצר ושינה כיוון בשלהי אוקטובר 1917, עת נכבשה העיר בידי הכוחות הבריטיים בראשות גנרל אלנבי.