לבונטין ביקש להקים את "ראשון לציון" בנגב

א. זלמן דוד לֵיבוֹנְטִין נולד ב-1856, ברוסיה הלבנה. נפטר בתל אביב בשנת 1940. היה מחלוצי העלייה הראשונה, ממייסדי ראשון לציון, וממקימי בנק אוצר התיישבות היהודים. הוא פרסם במקום מושבו רעיון של הקמת מדינה ליהודים, והצליח להקים אגודה למימוש רעיון זה. כחמש עשרה משפחות מהעיר קרמנצ'וג (אוקראינה) נענו לאתגר והחליטו כי אם לבונטין ימצא "כברת ארץ" המוכשרת לייסד מושב לעבודת אדמה, גם הם יבואו ויחלו בעבודת הקודש. הרעיון הגיע ליהודי העיר חרקוב שהודיעו לו על התארגנות קבוצה שנייה להתיישבות בארץ ישראל. בשנת 1882 עלה לבונטין לארץ ישראל וחיפש ביחד עם יוסף פיינברג קרקעות להתיישבות בנגב המערבי ובצפון סיני. במסעם דרומה עברו בעזה, דיר אל-בלח, ובנחל גרר ושבו לתל אביב בהסכמה כי את המושבה "ראשון לציון" יש להקים בנגב. ב. בשנת תרמ"ה (1884) הציע ליבונטין בוועידת היסוד של "חובבי ציון" בקטוביץ, לייסד בנק שיסייע להתיישבות היהודית בה. כעבור כעשור וחצי יזמה ההסתדרות הציונית בראשות הרצל את הקמת אוצר התיישבות היהודים. ליבונטין, שכיהן אז כמנהל הבנק המינסקאי למסחר, הוזמן על-ידי הרצל בשנת 1901 לנהל את ה"אוצר", והתמנה למנהל באוצר התיישבות היהודים בלונדון. לאחר מכן הוא יזם והקים את בנק אנגלו-פלשתינה. במקביל הוא שימש יועץ מדיני להרצל בנושאים שבהם התמחה. היכרותו של לבונטין את היישוב, שליטתו בעברית והכרתו את המשק והכלכלה הארץ-ישראלית בתקופה העות'מאנית הביאו לכך שקיבל את תפקיד ניהול הבנק הציוני. בשנת 1903 חזר לבונטין לארץ ישראל, התיישב בראשון לציון והיה מנהלו הראשון של בנק אנגלו-פלשתינה (לימים בנק לאומי). ג. לבונטין נאלץ להישאר באלכסנדריה שבמצרים, בה שהה ערב המלחמה. הוא פתח בעיר סניף זמני שתמך באלפי הפליטים שגורשו מארץ ישראל. חלק לא קטן מבין פליטים אלו החזיק בחשבון באחד מסניפי בנק אנגלו-פלשתינה בארץ. כספים שהגיעו מחברת האם, "אוצר התיישבות היהודים", שמושבה היה בלונדון, אפשרו לשלם לפליטי ארץ ישראל לפחות חלק מן הכספים על חשבון פיקדונותיהם בסניפי הבנק בארץ. באלכסנדריה הוקם "ועד זמני" לטיפול בפליטים אלו, ובאופן טבעי התמנה לבונטין לגזבר הוועד.

• לארץ אבותינו: דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ"ב, תרמ"ג / של זלמן דוד לעוואנטין, ורשה: דפוס אלעקסאנדער גינז, תרמ"ה. (מהדורות נוספות: תל אביב: איתן ושושני, תרפ"ד-תרפ"ח; תל אביב: מסדה, תש"י; שם, תשכ"ו.

• ידיעות איבער דעם ישוב אין ארץ ישראל [ידיעות על היישוב בארץ ישראל], לונדון: ענגליש-ציוניסטישע פעדעראציע פאלעסטינא קאמיטע, תרע"ז. (ביידיש)

• עבודה ישובית בארץ ישראל בעבר ובעתיד, יפו: דפוס מ’ שהם (שטיינפלד), [בסביבות תרע"ט].

• פרקים: עובדות נשכחות מעבודת ההסתדרות הציונית, [תל אביב]: מסדה, [תרפ"ד?].

• ההתיישבות בארץ ישראל אמצעיה ושטותיה, תל אביב: דפוס איתן, תרפ"ה-תרפ"ו.

לבונטין נסע לעזה וסביבותיה שלוש פעמים בשנת 1882 על-מנת לבדוק התאמת הקרקעות להקמת מושבה חקלאית גדולה. תוכניותיו לרכישת קרקע בסמוך לעיר ובדרך לבאר-שבע לא יצאו לפועל עקב התערבות סרסורים ויהודים שניסו לרפות את אלה שביקשו להתיישב בטענה שעזה היא מדבר. בספרו כתב כי: "המקום היותר מוכשר להתיישבות היהודים הוא המישור, הלא הוא הנוף על שפת ים-התיכון ובפרט בדרום-הארץ. על-יד הבדואים יושבי האהלים רחוק מדרך המלך יפו-ירושלים נוכל לסדר התיישבות רחבה מבלי משוך אלינו את קנאת העמים הנושאים את עיניהם לארץ הקדושה". וכך תיאר לבונטין את מישור החוף (בספרו "לארץ אבותינו") ואת הדרך לעזה והתעכב במיוחד על השדות והגנים אותם ראו וחצו. בהנחה שתאור הסביבה ישלח לסניף "חובבי ציון" ברוסיה השתדל לבונטין להדגיש את החקלאות והנטיעות והמים המצויים באזור בשפע: "...תעבור המסילה בין עצי זיתים רעננים המרהיבים עין הנוסע עד להפליא. זעיר שם זעיר שם יחסרו נטעי-יקר אלה ובמקומם יראה הנוסע שדות הנושאים יבול למכביר - חטים ושעורים. העיר עזה יושבת בדרום ארץ פלשת כשעה אחת מחוף הים-התיכון וכחמש שעות מגבול הארץ. יושבי העיר הם כעשרת אלפים איש ובהיותה יושבת על לב הדרך העולה ממצרים לארץ הקדושה וליתר הארצות הנמצאות בצפון פלשת, היא מרכז המסחר. חנויות רבות ימצאו שמה, אף סוחרים גדולים העושים מסחר עם עם-הארץ ועם בני הערבים היושבים במדבר סיני ומרכולתם תצא גם לחוץ לארץ, דרך ים-התיכון לחופי תוגרמה, מצרים ואף אירופה. אחרי אשר יעבור הנוסע האירופי דרך השדות הדשנים, יערי עצי הזית ויתר נטיעות הדר הטבע ומחמדי בת עין - תעשה עליו רושם עגום העיר על רחובותיה הצרים והמעוקלים, בדרך כל ערקי הקדם, ובתיה האפלים בנויים ללא סדר ומשטר. ואחרי כל עמל הדרך לא יוכל למצוא לו מנוח בבית שצלו מרובה מחמתו, ואוירו זך..."

לאחר שסקרו את עזה החליטו השלושה (לבונטין, פיינברג והמתורגמן) לצאת דרומה לדיר אל-בלח. הכפר תואר כמוקף שדות דשנים ועצי תמרים למכביר. לאחר מכן המשיכו לצעוד עוד כמה שעות כשהם חוצים מאהלי בדואים עד הגיעם לנחל גרר (אותו זיהה י' ברסלבסקי בספרו הידעת את הארץ כוודי שלאלה). במרכז הכיכר (המישור) שאליו הגיעו, ישב השיח' איברהים. על-פי המסורת המקומית, בעבר, חי כאן יצחק אבינו והבארות במקום נקראות עד היום על-ידי הערבים "בארות הנביא יצחק". משני עברי הנחל ראו חברי המשלחת שורות של מאהלים, עדרי צאן שדות זרועים. חשוב היה להם לציין כי במקום לא נראו כלל נטיעות או גפנים. בביקורם באהל השיח' קידמם הלז בברכה והסביר לנשואי השבט שהתקבצו באהל, כי המשלחת מורכבת מאנשים חשובים שהפחה מעזה ביקש אותו אישית לארחם ולהדריכם. לבונטין שאל את השיח' על מנהגי הזריעה ועל שטחי השדות והבין ממנו כי הקרקע נוחה לעיבוד ויש אפשרות למכור ממנה שפע. המשלחת לנה באוהל השיח' ולמחרת יצאה אתו לסיור בשטח כדי לסקור את השדות ומקורות המים. ממסקנותיו של לבונטין עלה כי שיקולי המשלחת לבחירת אזור ההתיישבות היו - מחירי הקרקע הנמוכים, שטחים גדולים פנויים וריחוקם מהמקומות הקדושים.

מהמכתבים שכתב להרצל ולוולפסון בשנים 1903-1904 עולה כי לבונטין המשיך לחפש אתרי התיישבות בנגב. בלשונו: " הוספתי להביא את התוכנית לפני ההנהלה של ההסתדרות הציונית פעמים אחדות במשך כמה שנים...החזקתי תמיד בדעתי מפני שקשה מאוד קניית קרקעות ביהודה ובגליל ועוד יותר קשה מכירתן (בגלל מחירן הגבוה) ליהודים על כן עלינו לשים עינינו לדרום הארץ ולעבר הירדן". הוא דיווח להם על ועדה בראשות מנחם אוסישקין שפועלת בסביבות באר-שבע. הוועדה מצאה אזור בגודל של מיליון דונם, נוח מבחינת האקלים ומתאים לעיבוד, וזאת במחיר של בין 8 - 10 פרנק לדונם. במסמך אחר דיווחה ועדת אוסישקין כי במקומות רבים בנגב הוצעה הקרקע גם ב-5 פרנק לדונם מחיר נמוך לכל הדעות. ועדת אוסישקין הציעה כי האדמה בדרום תיקנה עבור היהודים על-ידי המושל הטורקי בירושלים ובכך יוסר המכשול החוקי. על סמך העובדה שוועדת אוסישקין עומדת בפני סיום עסקה של כמה אלפי דונם בסמוך לבאר-שבע, טען לבונטין כי ניתן לקנות שם אלפי דונם גם עבור יהודי רוסיה השואפים להקים מושבות חקלאיות גדולות. לבונטין ציין כי יש קושי פרוצדוראלי הקשור ברכישת קרקע ורישומה בטבו אך ניתן להתגבר עליו באמצעות "אנשי קש" ותשלומים גבוהים.

בזיכרונותיו טען לבונטין כי כמה חודשים לפני מותו הפתאומי, הורה לו הרצל לרכוש שטח אדמות גדול "בכיכר גרר" (נתיבות של היום) וגוש קרקעי קטן יותר ליד באר-שבע. לבונטין החל לנהל משא-ומתן על רכישת 100 אלף דונם "בכיכר גרר" אולם, המשא-ומתן התמשך ולא הגיע לכדי סיום. הקשיים נבעו מחשש השלטונות העות'מניים לאשר רכישת קרקע לזרים וכן משום שהבדואים העלו את מחיר הדונם בכל הזדמנות. רעיון ההתיישבות בנגב כפי שהציגו לבונטין, רכש לעצמו אוהדים בירושלים. בשנת 1910 יצא יואל משה סלומון, בראש משלחת של 9 אנשים לסקור את קרקעות רפיח ואת טיבן להתיישבות. לאחר שישה ימים חזרו ובפיהם מסקנות דומות למסקנות לבונטין - הקרקע טובה לחקלאות ובסיוע השקיה ניתן לגדל שם ירקות, מטעים ופירות. הרעיון לא התממש באותה שנה אך מרבית השטח שעליו ניהל לבונטין מו"מ, נרכש בסופו של דבר בשנת 1911, בעת שבוצעה רכישת קרקע גדולה עבור המושבה רוחמה. בהכללה ניתן לומר כי שטחי הנגב המערבי וצפון סיני המישוריים, המתאימים להשקיה ולעיבוד מודרני, ריקים מבחינת התיישבות ערבית והניתנים לרכישה במחירים נוחים - כל אלה משכו את לבונטין וחבריו לרכוש שטח זה ולהכין במהירות אזור התיישבות ליהדות רוסיה המבקשת להגר ארצה מחמת הפוגרומים והפרעות.