רכישת קרקעות הנגב

משה סמילנסקי נולד בשנת 1874 בקייב, ועלה לארץ ישראל בשנת 1890. היה ממייסדי חדרה והתיישב לבסוף ברחובות ב-1893. סמילנסקי רכש אדמה ברחובות, התיישב בה, נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה, ובשעות הפנאי עסק בכתיבה, בעבודה ציבורית ובהוראה. בשנת 1900 סמילנסקי השתתף בייסוד "הסתדרות המושבות", ובשנת 1901 נבחר למשלחת שיצאה אל ועד חובבי ציון באודסה ואל הברון רוטשילד בפריס, במטרה לדרוש את עצמאותן של המושבות מהאפוטרופסות של פקידות הברון. לאחר נטיעת הפרדס הראשון ברחובות בשנת 1904, הנהיג סמילנסקי (בניגוד לעמדת מומחי הסוכנות היהודית) את המעבר להדרים כענף חקלאי מרכזי. בשנת 1905 סמילנסקי השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבאזל. במלחמת העולם הראשונה עמד בראש התאחדות המושבות ביהודה. בשנת 1929 ייסד והיה העורך הראשון של "בוסתנאי" - ביטאון התאחדות האיכרים.

בשנת תש"ז קנה ביחד עם שותפו הפרדסן טוביה מילר 260 דונם מהמצרים למען הקמת קיבוץ כפר דרום, שהוקם שנה לאחר מכן. סמילנסקי ושותפו טוביה מילר, התחילו לטפל בקרקעות הנגב בשנת 1932 לאחר שיהושע חנקין הזמין אותם לשתף פעולה בנגב: סמילנסקי, היה חייב להמציא את הכספים לקניית הקרקעות בנגב, ועל חברת "הכשרת היישוב" הוטל להמשיך ברכישתן. הקרקעות שנרכשו עבורו באותן שנים השתרעו בעיקר במזרח באר שבע, מזרחית-דרומית לבאר שבע עד לחורבות כורנוב הרחוקות 27 ק"מ מדרום מזרח לבאר-שבע. כל הקרקעות נמדדו על-ידי המהנדס ז' ליפשיץ ונחרשו חרישה כללית. כמניין יהודים היו עסוקים בתחום זה בנגב ועליהם נלווה רופא מיוחד, שחילק לבדויים רפואות חינם. במשך השנים היה לאחד ממנהיגי ה"הבורגנות והאיכרים" ובשנת 1946 היה שותף יחד עם מרטין בובר וסיעת "איחוד" לתזכיר שהציע פתרון ברוח מדינה דו-לאומית לוועדה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ ישראל. סמילנסקי היה אחיו של הפובליציסט זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר שספר הילדים הידוע ביותר שלו הוא "הכרכרה של הדוד משה" (על משה סמילנסקי) שפורסם בשנת 1973.

כך תיאר את השאיפה לנגב בספרו פרקים בתולדות היישוב: "מימי היישוב הראשונים משכונו כיסופים אל הנגב. אם מפני ששם, בשדות הנרחבים הללו, התחילה ההיסטוריה של העם העברי, שם חפר אביו של העם העברי את הבאר הראשונה ונטע את העץ הראשון; ואם מפני שחלומנו, חלום השיבה לציון, היה תמיד קשור בשיבה "לשדה", והשדה בדמיוננו היה רחב-ידיים... הראשון שהניח את היסוד לראשון-לציון הלך עם בואו לארץ, נגבה, לתור לו שם נחלה... הרצל ביקש לתקוע את היתד הראשונה של המדינה היהודית בגבול הדרומי של הנגב באל-עריש; וגם אנשי הנגב, הבדואים דיברו על ברית יהודית-בדואית כל זה בעלייה הראשונה. בראשית העלייה השנייה... אוסישקין, רופין וחנקין תכנו תוכניות של חדירה לנגב; מייסדי פתח תקוה, מייסדי תל אביב, "אגודת ישראל", יק"א מגרמניה חשבו על רפיח ואל-עריש והתקופה הטורקית הגיעה לסופה. לאחר הכרזת בלפור... אנשי הגדוד העברי חופרים ומבקשים מים בתל-ערד, אנשים עבריים במשתלת באר-שבע; אנשי ירושלים מבקשים אחוזה בעוג'ה אל חפיר. בתרצ"ג-תרצ"ז...נרכשו בחוזים ובקושאנים כמאה אלף דונם, ליד באר-שבע, עסלוג', חזאלה, במרכז הנגב, בסביבות גרין. מודדים עברים מדדו, טרקטורים עבריים חרשו, ואנשי מדע עבריים חקרו את אפשרויות ההשקאה...כל זה היה יורד לטמיון אלמלא קמה לגאולת המפעל בנגב הקק"ל".

בצד ההערכה לתפקיד החשוב שמילאו המוסדות ברכישת קרקעות הנגב ביקש סמילנסקי להדגיש את חלקו של ההון הפרטי והיוזמה הפרטית. כך לגבי חברת "הכשרת היישוב, "אמיק"א", "הנוטע", "יהודה" ובעלי הון פרטיים ובמיוחד מדרום-אפריקה, קידמו רכישות בנגב. היוזמה הפרטית כללה משא-ומתן על 200 אלף דונם אך לא הספיקה להעבירם ברישום בטאבו לידיים עבריות. תוך כדי המו"מ פרצו מאורעות 1936 - 1939 וכן פרסמו מגבלות רכישת הקרקע "בספר הלבן" של 1939 ומרבית הקרקעות נשמטו מידי היוזמים הפרטיים. הקק"ל הצליחה להציל אך מעט מהן עליהן קמו הקיבוצים נגבה, גת דורות, בארות יצחק, גבר-עם וניצנים.

מתיאור הנגב ואפשרויותיו נוכל להבין מדוע הסכים סמילנסקי (בראשית שנות השלושים) לעבוד עם "הכשרת היישוב" ולשכנע יהודים לנטוע פרדסים בנגב: "שטח הנגב הוא 12,5 מיליון דונם. חלקו המערבי-צפוני הוא אדמת מישור פורייה ותופס כ 2,5 מיליון דונם. הערבה בנגב אף היא אדמת מישור ותופסת כ-700 אלף דונם אבל האדמה מלחה; ובגבול הדרומי יש כרבע מיליון דונם אדמה ישרה וטובה. אבל המשך הדורות בלעו אותן החולות שבאו מן המדבר והיא נתונה כיום בעיקר לייעור. כל שאר אדמת הנגב-9 מיליוני דונם היא מדבר של גבעות סיד, וגיר וטרשים, סלעים והרים קרחים, ורק כמאתיים אלף דונם גאיות מבורכים חוצים את המדבר באמצע". עוד קבע סמילנסקי כי אחת לשבע שנים (על-פי הבדואים) מגיעה שנה מבורכת גשמים אך בד"כ כמות הגשם השנתית נעה בין 50 - 200 מ"מ. לדעתו, הקרקעות בפינה המערבית של הנגב מתאימים לתבואות קיץ, דורה, אבטיחים ולכל מיני נטיעות כי החול שומר על כל טיפת מים הבאה לאדמה ואין היא מתאיידת.

סמילנסקי ניסה לשכנע את המוסדות ביתרונות הנגב ופסק בנושאים הבאים: אקלים, אוכלוסייה קיימת, תנאי הבעלות ושאלת השאלות - מים. בנוגע לאקלים קבע כי "תופעות טרופיות הרגילות בשאר חלקי הארץ וביחוד הקדחת והשיגרון אינן מורגשות בנגב כל עיקר. והחום בקיץ אינו קשה למרות שכנותו של המדבר; הרוחות הבאים מן הים מצננים את האוויר ומחיים את הנפש". באשר לתושבים: "האוכלוסייה בנגב מועטת מאוד. כארבעים אלף נפש נודדות (הבדואים הגרים באוהלי קידר) וכ-15 אלף מיושבות בערים ובכפרים... העובדה הזאת מוסיפה ערך התיישבותי מיוחד לנגב לדידנו. "הבדואים רובם אוכלוסייה שקטה מאוד ונוחה לבריות". על תנאי הבעלות אמר: "בעלות חוקית אינה קיימת בנגב, ספרי הקרקעות עדיין לא הונהגו, רוב הקרקעות נמדדו רק מדידה שטחית, ולבעלי הקרקעות אין קושאנים. זכות העלות מתבססת רק על המסורת". במקום זה הדגיש סמילנסקי שרכישת הקרקע על-ידי סוכניו נערכת על-פי הכללים והחוקים של המנדט הבריטי כולל מדידה מדויקת, רישומה על שם בעליה הראשונים, העברתה בטאבו על שמנו, חרישתה וסימונה. בהקשר למים סבר סמילנסקי שהלילות הטלולים ו-200 מ"מ בממוצע שנתי מספיקים לגידולים השונים הודות לקרקע הלס המשמרת לחות. לדעתו, הפתרונות להולכת מים לנגב מגוונים: החל ממשיכת מיים מהרי חברון, עובר דרך בארות הנמצאות בנגב המערבי (אזור ניר עם) ומסיים עם פתרון רב שנתי - הולכת מי הצפון לנגב. סכירת מים נראתה לו כצעד חשוב ביותר והוא הביא את דוגמת הסכר שבנה מושל סיני ג'רויס בקדש ברנע (108 ק"מ דרומית לבאר-שבע) והצליח בעזרת מי השיטפונות לגדל כבר בשנת 1926 תמרים, אשכוליות, לימון, תפו"ז, גואייבה, גפנים ובצדם חיטים ושעורים בהשקאה וערוגות של ירקות שונים. מכאן, אין שום מניעה לחזור על ניסיונות אלה בנגב.

הד"ר י' טהון סיפר שמאחר שהקק"ל משכה ידה מרכישת קרקע בנגב פנה סמילנסקי "להכשרת היישוב" וקנה מידה שטחים שנרכשו בנגב והעבירם לאגודות לקבוצות שביקשו לייסד חקלאות שם. טהון הודה כי מטרת הכשרת היישוב הייתה להעביר קרקעות לקק"ל ומסירת קרקע לבעלי הון פרטיים "לא הייתה משום פתרון רדיקאלי קולע ובריא לגאולת הארץ". אילי הכסף שקנו אדמות אלו מסמילנסקי לא התכוונו להקים שם יישובים אלא לעסוק בספקולציה. בדיעבד, סייע מהלך זה, אף שלא היה ברוח המוסדות הלאומיים, לאחיזה הציונית בנגב. סמילנסקי הבהיר את עמדתו הוא בנושא: "...התחלנו מר ט.ז. מילר ואני לטפל בנגב רק בשנת 1932. באותה שנה הזמין אותנו מר יהושע חנקין לשתף פעולה בנגב אולם רק אני הסכמתי לתנאים שהוצעו לפנינו. לפי תנאי החוזה בין חברת הכשרת היישוב וביני צריך הייתי להמציא את הכספים לקניית קרקעות הנגב ועל החברה הוטל להמשיך ברכישתן. בא-כוחה של בבאר-שבע היה מר חירם דנין ואילו בא-כוחי אני מר עמינדב אלטשולר". וכך, בין השנים 1933-1935 רכשה החבה במצעות ההון שגייס סמילנסקי למעלה ממאה אלף דונם. איתור הקרקעות הנרכשות: בעיקר במזרח באר-שבע (אדמת אל-סיר), מזרחי-דרומית לבאר-שבע (בסמוך לערוער), כגון במדבח ובכורנוב. כן רכשה החברה עבור סמילנסקי קרקעות בדרך לעמארה וחאן-יונס וכן בח'זעלה המשתרעת דרומית-מערבית. שטח האדמה הגדול ביותר נרכש בעסלוג'.

הוסיף סמילנסקי וסיפר כי כל הקרקעות נמדדו על-ידי המהנדס ז' ליפשיץ ונחרשו חרישה כללית. הוצאו מפות, נאספו מסמכים והכשרת היישוב טיפלה ברישומה בטאבו. כמניין יהודים היו עסוקים במלאכה זו באותן השנים בנגב. אליהם נלווה רופא מיוחד, שחילק לבדווים רפואת חינם בשמנו. פרוץ מעשי האיבה הפסיקו את מלאכת הרכישה ואריסים החלו לפלוש לקרקעות שכבר נרכשו. הקק"ל הצליחה לשמר מהם קצת ובשנת 1943 העלתה את שלושת המצפים באזורים אלה. על-אף שעולמו האידאולוגי של סמילנסקי היה עולמה של היוזמה הפרטית, עולמה של התאגדות "האיכרים", מי שעמד שנים רבות בראש הביטאון "הבוסתנאי" ומתנגד נמרץ לבן-גוריון, למפא"י, ל"השומר" ולהסתדרות, גמר אומר שבכל הנוגע לקרקעות הנגב, (מבלי לוותר על כללי המסחר הפרטי) יש לשתף פעולה עם כל הזרמים הפוליטיים במגמה ליישבו ולהכלילו במדינה היהודית העתידית.