"לורנס איש ערב" של הנגב

לורד אוקספורד, הידוע בשמו המלא ג'וליאן אסקוויט, ארל השני מאוקספורד ואסקוויט, נולד בשנת 1908 למשפחת אצולה בריטית ונפטר בשנת 2011. הוא גדל כקאתולי והושפע מאמונתה הדתית-קתולית הלוהטת של אמו. אוקספורד רכש השכלה בתחום הכלכלה, המשפטים ואף סיים תאר ראשון באמנות באוניברסיטה. במלחמת העולם השנייה, נטל חלק בארגון נסיגת הבריטים מיוון וקנה ניסיון צבאי ואירגוני רב. עד לראשית שנות הארבעים, הספיק לעבוד תקופת מה בשגרירות בריטניה בקהיר והחל לפתח סימפטיה כלפי התרבות הערבית-מוסלמית על סממניה החיצוניים. בעת החשש הבריטי מכיבוש ארץ-ישראל בידי הגרמנים, נשלח לורד אוקספורד להרי צפת להכין מלאי תחמושת במערות עבור פעילות מעבר לקווי האויב שתכננה בריטניה במידה ושטח המנדט שלה ייכבש. בשנת 1942 הוזמן על-ידי כ' פירי-גורדון לשירות המנהל המנדטורי והוצב כעוזר מפקד מחוז באר-שבע (בתעודות בנות הזמן כונה אף "קצין המחוז"). כשסיים את תפקידו בנגב עבר לירושלים לשמש בתפקיד במטה של לורד גורט שלא אהב את יחסו המתנשא והמזלזל כלפי היהודים של לורד אוקספורד. בהמשך, שימש כמזכירו הפרטי של הנציב העליון אלן קנינגהאם שהחל לשרת בארץ-ישראל משנת 1945. לורד אוקספורד עזב את ארץ-ישראל יחד עם כל המטה הבריטי ביום המנדט האחרון ב-15 במאי 1948. בשנות החמישים והשישים המשיך אוקספורד לשרת את בריטניה כדיפלומט מקצועי וחלק מתפקידיו היו - ארגון משטרה של טריפולי לאחר תבוסת משטרו של מוסליני, מושל ומפקד עליון של איי סיישל, ועוד. עקב עבודתו ותודות לייחוס המשפחתי הכיר מקרוב את וינסטון צ'רצ'יל ואת אנטוני אידן והיה יו"ר הלובי למען הערבים בבית הלורדים.

צבי ברוורמן נולד בשנת.1.18 כנצר למשפחת הרבנים המפורסמת בארה"ב, משפחת הרב סוליבייצ'יק. בשנת 1927, עלה ארצה כילד עם אמו ואחיו והתגורר ביפו, שם הכיר ולמד את מנהגי הערבים ושפתם. כמה שנים לאחר מכן החל ללמוד במקווה ישראל והיה מקורב לחוגי "ההגנה". בשנת 1935 שב לארה"ב כשליח מרכזי של תנועתו "השומר הצעיר" וכן שימש בתפקידים קהילתיים וייצוגיים רבים. עם סיום הפרעות בשנת 1939, חזר לארץ, הצטרף לגרעין התיישבות שהכשיר עצמו במושבה ועבד במלאכות המשק וכן ניהל בית מלאכה של הצבא הבריטי. בשנת 1943 היה בין החברים הראשונים שירדו לנגב וייסדו את "מצפה גבולות" בלב המדבר בקרב השבטים הבדואים. בר-אמוץ נבחר לתפקיד "המוכתר" וקיים קשרים הדוקים גם עם השבטים השכנים וגם עם מטה המחוז בבאר-שבע ובמיוחד עם לורד אוקספורד. עוד שימש, באופן סמוי, איש מודיעין שדה של "ההגנה" והביא ידיעות חשובות בכל הכרוך ברכישת קרקע, בחשיפת התארגנויות עויינות בקרב השבטים ובקידום רעיון הנחת קו המים. בשנת 1946 עבר לעבוד "ברכש" ויצא למשימות עלומות באירופה. בתקופת היותו "המוכתר" יישם את תורת רכישת הקרקע בנגב אותה למד מיהושע חנקין ואת תורת "הדו-קיום" ו"שוויון ערך האדם" - עליהם התחנך בתנועת "השומר הצעיר" והושפע רבות מרעיונותיו של מוכתר "בית אלפא" מוסא גולדברג. צבי השפיע על חברי "גבולות" שלא לסלק את האריסים הבדואים מקרקעות שנרכשו על-ידי היהודים ואפשרו להם לעבד אותן במשותף עד שימצא להם מקור פרנסה אחר. ב-1947 מונה על-ידי לוי שקולניק (אשכול) לשמש כ"גזבר" קו המים. בזכות מתינות והגינות שגילו כלפי השבטים הצליחו מוכתר נגבה מיכאל הנגבי והוא, למנוע עימותים אלימים עם הבדואים ועם השבטים באשר למסלול קו המים שחצה את שדותיהם ובמיוחד הצליחו לתווך בין העושים במלאכה לבין השיח' התקיף באזור "תקומה".

בר-אמוץ זכר כי קיים עם לורד אוקספורד הרבה שיחות ארוכות על עתיד המפעל הציוני. תחילה היה מגיע כל יום ג' למשרדו בבאר-שבע וממתין עם כל השיח'ים כדי שיקבלו לשיחה. לבדואים נהג הלורד להקדיש דקות ספורות ואילו עם בר-אמוץ התארכה השיחה. התזה העיקרית של אוקספורד הייתה שאין לציונות ומוסדותיה כל סיכוי להקים יישובים בנגב מאחר שאין שם מים ואין גם כל סיכוי שתתאפשר בשלב זה הקמת חקלאות רנטבילית. גם לפתרון האחר, כלומר הבאת מים מרחוק - סבר אוקספורד כי הבדואים/ערבים לא יסכימו ואף עלולה להתפתח התנגדות אלימה. לאחר כשלושה חודשים מאז העלייה למצפה, נתן אוקספורד לבר-אמוץ את "הרשיון לנשיאת נשק" וכן נתן לו את "חותמת המוכתר - גבולות" בקוטר של יותר מ-10 ס"מ. כך נוצר מצב בו הושווה מעמדו של בר אמוץ שייצג 10 איש למעמדם של שיח'ים שייצגו מאות ואלפים מבני שבטם. כאיש שיחה הוא היה משכיל ונחמד ובר-אמץ הכיר דרכו (עבור "הש"י" ובתמיכת מיכאל אפשטיין) קבוצת אנשי מודיעין שכונו "קבוצת קהיר". כך, במשך כשנתיים, היה בר-אמוץ קשור לאנשי הביטחון של הצבא הבריטי בחבל ארץ זה. הם אפשרו לו קרבה זו בזכות ההערכה שקיבל מוכתר גבולות דובר האנגלית השוטפת, אצל לורד אוקספורד. הבריטים חששו מאוד מכיבוש ארץ-ישראל על-ידי הגרמנים וראו בשלושת המצפים וביישובי הנגב כנקודות אחיזה במקרה והיישוב הערבי והבדואים בעידוד הגרמנים יבקש להתקומם.

בזיכרונותיו סיפר בר-אמוץ כי מרבית אנשי הממשל הבריטי בבאר-שבע על פקידיו וקציניו היו עוינים למבצעי ההתיישבות. לורד אוקספורד(שהיה נכדו של ראש ממשלת בריטניה בעת מלחמת העולם הראשונה) הפך ללורד בין לילה, לאחר שאחיו הבוגר נהרג בקרבות. בצבא לא אהבו את התנהגותו ושלו אותו רחוק, למדבר ארץ-ישראל. לורד אוקספורד חלם להיות ולהראות "כלורנס איש ערב" והוצב כסגן מושל המחוז בבאר-שבע. הוא רכש לעצמו אדרת פרווה מעור כבשים וכפייה והסתובב בין אוהלי קידר על ג'יפ שאף הוא נרכש מעודפי הצבא. בדרך כלל בעת המפגשים עמו, הוא לא תמך ברעיון מפעל ההתיישבות בנגב לא התלהב מרעיון "המצפים" ונהג גם לערער על התפיסה היהודית-מוסרית, כולל זו המתקדמת של אנשי "השומר הצעיר", שגיבשה תפיסה בדבר שיתוף פעולה עם השבטים ומתן סיוע לאנשיהם לעבור מנוודות להתיישבות קבע. בר-אמוץ סיפר שהלורד, שהיה רווק, התגורר בגפו ובפעם בפעם ביקרה אותו מחזרת מעבר הירדן שהשתייכה למשפחת המלוכה.

בשנת 1988 יצא בר-אמוץ עם אשתו לבריטניה. באותה הזדמנות חשף מסמכים בארכיון הבריטי הלאומי וביניהם כאלו הנוגעים להתיישבות בנגב. בר אמוץ זכר שבשנת 1944 הגיעה קבוצת בריטים מכובדים לביקור בגבולות וביניהם: מפקד הצבא הבריטי במזרח הקרוב; מגי, המושל; ביילי הידוע ממשרד החוץ; לורד אוקספורד מפקח ממשטרת באר-שבע ועוד איש המודיעין החשאי. הקבוצה שוחחה עם התושבים היהודיים ועם הבדואים ועל מגי הוטל לשגר דוח לקבינט הבריטי בעניין. רוח הדוח התייחסה בחיוב להתיישבות היהודית עקב דעתו המובילה של מגי שתמך בציונות. בדוח נקבע כי באמצעות היישובים החקלאות בנגב תתפתח, יגיעו מים לאזור וכל זאת יהיה לטובת שני הצדדים בנגב, הבדואים והיהודים. הקבינט הבריטי אף הושפע מרעיונותיו של ח' ויצמן וכן מעמדת הנציב העליון לורד גורט ששירת כנציב עליון בין 1944 - 1945. בר-אמוץ סבר משיחות עם הלורד כי עמדת הממשל הייתה שאין להפריע להקמת "המצפה" כל עוד ישרור שקט באזור. יתר על כן, מפקד המחוז הודה כי הבריטים לא הצליחו אל אף שרצו לגרור את המתיישבים לסכסוך או להתמודדות לא עם אנשי חג' אמין אל חוסייני ולא עם הוועד הערבי העליון ולא עם הבדואים המקומיים. משום כך לא נדרש צעד קיצוני בריטי שמטרתו תהיה להכשיל את "המצפה". בר-אמוץ שמע מהלורד לא פעם כי הבדואים הודו בפניו שהשכנים היהודים הם שכנים נפלאים.

בארכיון טוביהו, בין המסמכים שמסר בר-אמוץ לארכיון, מצוי ראיון שקיים באנגלית עם לורד אוקספורד בשנת 1984. הלורד ענה בקיצור, באופן דיפלומטי וזכרונו, על-אף שעברו קרוב לארבעים שנה לא בגד בו. נביא כמה דוגמאות מתשובותיו לשאלות הישירות שנשאל על-ידי בר-אמוץ. הלורד נשאל מדוע זה לא עניין או הדאיג את המחוז הבריטי בנגב בשנת 1943 עם הקמת מצפה גבולות? הלורד ענה מנה ובה כי נכון, פעולה מעין זו צריכה הייתה להדאיג את מטה המחוז ופקידיו אך היה עליהם ליישם את המדיניות הכללית שעקרונותיה עוצבו על-ידי הנציב העליון ועוזריו. לשאלה ממשיכה ענה הלורד כי בעת הקמת "גבולות", "רביבים" "ובית אשל", לא נצפתה סכנה ביטחונית לא למתיישבים ולא למחוז. בר אמוץ לא הרפה ושאל את הלורד מדוע לא התערב מושל המחוז בעת הקמת 11 הנקודות בנגב? לשאלה זו ענה אוקספורד כי הבריטים לא ראו בכמה נקודות התיישבות מבודדות כל סכנה לא לנגב ולא לשליטתם בו. התנהלות המחוז על-פי כללי המנדט נמשכה רגיל ולא היה צורך להתערב.

המשיך בר-אמוץ ושאל מדוע הרשה מפקד המחוז וסגנו (אוקספורד) את הנחת קו המים מניר-עם ליישובי הנגב? על כך השיב הלורד כי ראשית, הקו הונח לאחר שהלורד כבר עבר לירושלים; שנית, הבדואים לא גילו כל התנגדות פוליטית קשיחה; שלישית לא היה להם "לובי" אצל הנציב בירושלים ומחאתם כנגד הקו לא התקבלה שם ברצינות. שוב שאל בר-אמוץ: מדוע לא הייתה מחאה בדואית כנגד הנחת קו המים? באשר לעניין זה הרחיב מעט הלורד את תשובתו; בעניין הקו הייתה מחלוקת. מפקד המחוז וכמה מהפקידים הבכירים סברו שפיתוח הנגב היא פעולה חשובה בפני עצמה והיא תביא תועלת עקיפה לבדואים. הלורד סבר אחרת וטען שהקו יפגע באורח החיים הבדואי בנגב ולא ראה בו קו חיוני לפיתוח. בסופו של דבר אוקספורד היה במיעוט והנציב העליון אפשר את הנחת הקו. מדוע אם כן הסכמת להקמת סכרים דוגמת הסכר ברביבים שאל בר-אמוץ והלורד השיב כי בעיית המחסור במים עניינה אותו מאוד בנגב והוא תמך בכל רעיון היכול לשפר את המצב. יתר על כן, הוא סבר כי הבדואים ילמדו ממתיישבי המצפים ויקימו גם הם סכרים עבור שדותיהם.

בר אמוץ שאל אם הלורד היה סוג של Godfather עבור הבדואים והוא השיב כאדמיניסטרטור מיומן. לטענתו, הוא דאג לפיתוח הכלים והנהלים השבטיים כגון בית הדין השראעי, פתרונות וסולחות במקרה של נקמת דם ועוד. מטרתו הייתה באמצעות המסורת הבדואית לשמור על השלווה והביטחון בין השבטים. הלורד נשאל האם האמין ביישום רעיונו של יהודה מגנס בדבר מדינה דו-לאומית ולכך השיב שהוא תמך מאוד בזמנו ברעיון שנראה לו פתרון נכון ומוסרי אך לטענתו, רכישת הקרקעות בנגב והעלייה הבלתי חוקית הפכו אותו לבלתי ישים. בר-אמוץ הבליט בפני הלורד את המחלוקת בין משרד המלחמה למשרד החוץ בהקשר לארץ-ישראל ולנגב והלורד הודה כי היה "בלבול גדול" ואינטרסים מנוגדים התנגשו זה בזה בממשלה בלונדון. בנוסף לכך היה לחץ אמריקני חזק להנהיג מדיניות פרו ציונית יותר בנגב ומשום כך התאפשר לשלושת המצפים ו - 11 הנקודות לקום בלא התנגדות של מפקד הבריטי של המחוז.

בשולי הראיון הרחיב מעט לורד אוקספורד את היריעה. לדבריו הייתה מחלוקת בין הקבינט בלונדון לבין הפקידות הבכירה בארץ-ישראל. שם (בלונדון) דיברו על "מה טוב לבריטניה" אבל לא ידעו ליישם זאת בארץ-ישראל ובנגב. מזווית ראייתו של הלורד אוקספורד, אילו מדיניות "הספר הלבן של שנת 1939" הייתה מיושמת - היה זה הטוב ביותר עבור האוכלוסייה המקומית. דומה שמשפט זה ממצה את עמדתו החד-צדדית של הלורד אוקספורד (כי הרי לכל ידוע על ההגבלות החמורות שהציע "הספר הלבן" בכל הקשור ברכישת קרקע והתיישבות בנגב) ואת העדפתו את הבדואים תרבותם, מנהגיהם, מסורתם ושיטות החקלאות המדברית שלהם על פני המתיישבים החדשים (שלושת המצפים ו -11 הנקודות) בנגב.