פזמוני הנגב - חלוציות מסוג אחר

נחומי הר-ציון (נולד בשנת 1941) היה תקופת מה חבר קיבוץ יד אליהו. בבגרותו הוא הופך לחוקר הזמר העברי כבוגר החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב וכמתמחה בתולדות הזמר העברי. פעילותו המוזיקלית משתרעת באזור הרחב של הנגב: הוא ייסד את הקונסרבטוריון למוזיקה בעיירה ירוחם, משמש רכז חברתי במדרשת שדה בוקר, ורכז המסלול למוזיקה במכללה למורים על שם קיי בבאר-שבע. הר-ציון מרצה לתולדות הזמר העברי באוניברסיטת בן-גוריון, במכללה האקדמית ע"ש פנחס ספיר ובמכללה האקדמית "אחווה". הוא נמנה עם הפעילים המוכרים בתחום השימור וההפצה של הזמר העברי הישן, חוקר וידען בתחום. פרסם לא מעט חוברות והעלה על הדפוס שירים רבים שלא הופיעו לפני כן באף שירון מוכר. בכתבה שפורסמה באחד העיתונים הוגדר הר-ציון כמי שבמוחו טמונה אנציקלופדית הזמר העברי על שלל ערכיה. הר-ציון מנחה זה שנים את מועדון הזמר של המועצה האזורית "בני שמעון" בקיבוץ דביר.

לשירים שחוברו אז נועדו שני תפקידים: האחד, לתאר את הנגב ברוחו של בן-גוריון, כלומר את המדבר יש להעיר, לפתח ולבנות והשני, ללוות את חבורות החלוצים ותנועות הנער במסעותיהם, בערבי ההווי והקומזיצים ובמסיבות ליל שבת שם רקדו הורה ושרו בגרונות ניחרים בציבור. תחילה, הלחינו הבולטים בשדה הזמר את פסוקי התנ"ך שדיברו על הנגב. כך הלחין דוד זהבי (נען) את פסוקי הנביא ישעהו המתחילים במילים: "יששום מדבר וציה"; ובשנת 1954 הלחין דובי זלצר את השיר המתחיל במילים: "אתן במדבר נטע ארז" נופי הנגב היו למוטיב מרכזי בשירי הזמר. המילים: צוקים, שבילים, מרחבים, ישימון, שממה, נגבה (במובן דרומה). למושגים אלה נוספו פה ושם ביטויים ומילים בערבית שנתנו לזמר ניחוח אקזוטי ("יא שבאב") ומילות עידוד בנוסח אתם הנוער-הסתערו על הנגב. כך כתבו יעקב רימון ואברהם מינדלין; יחיאל חגיז ויעקב מירון, אסתר ואברהם חלילי. כבר בשנת 1954 שרה להקת הנח"ל את הזמר של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי שכלל את השורה: "פלוגת נח"לאים שם חונה..". בהמשך, לאורך העשור היו הלהקות הצבאיות ממפיצי הזמר והפזמון שהללו את הנגב.

בשלהי מלחמת העצמאות ושנה שנתיים לאחריה עדיין נתפסה באר שבע כתחנה בדרך לאילת. באר-שבע הייתה עדיין עיר ערבית עזובה, ש"סולל בונה" החל רק לשקמה ואילו אילת, נתפסה כשער החדש למזרח, כמשאת נפש של כל צעיר וכאתר עם ניחוח "חוצלארצי". כך עולה משירי חיים חפר ולחניהם של נחום נרדי וסשה ארגוב. במחצית שנות החמישים, לאחר תנופה בפיתוח באר-שבע ומחצבי הנגב, החלו הפזמונאים להכניס לשירים את המושגים עליהם מתאחדת הממשלה בראשות מפא"י - זריעת שדות דגן רחבים בנגב, כריית מחצבים, ייסוד תעשיה ולחרושת וייצוא המוצרים דרך נמל אילת. בשנת 1954, בטקס הבאת ביכורים בבאר-שבע כתב עמנואל זמיר את מסלול פיתוחה העתידי של העיר כחלק מהפזמון: "עיר מדבר...רון גמלים... עיר תופשת באנך הקיר/ ומנוף חוגרת בחרושת/...להגביר מחצב ודשן...עיר ואם, עיר אבות, עיר קדומים"! לרגע מדמה המאזין כי עמנואל זמיר נפגש לפני כתיבת השיר עם ראש העיר דוד טוביהו וראשי המשרדים האחראים על פיתוח הנגב וקיבל מהם את רשימת אתרי הפיתוח המיועדים לעיר. היו פזמונאים שהושפעו מההווי הסובייטי וראו במסילת הברזל וברכבת היורדת דרומה כמי שמביאה עמה את הקדמה, וראו בקטר המושך את הקרונות את החלוץ המושך אחריו את המתיישבים הנפגשים בתחנה עם אברהם אבינו. כלומר ההיסטוריה שוב סוגרת מעגל, (מילים דן אלמגור, נ' הב-רון). ואכן, בשנת 1956 החלה לפעול הרכבת לבאר-שבע. כשנתיים לאחר מכן, הושבת קטר הדיזל האחרון שמספרו 70414 שנסע בקו באר-שבע=חיפה ואירוע זה הונצח בשירו המרגש של אריק לביא למילותיו של חיים חפר.

באר-שבע העברית הייתה המשכה של העיר הערבית לעומתה, דימונה נתפסה כהקמת עיר חדשה מהיסוד הרחק דרומה מבאר-שבע, על-ידי עולי צפון אפריקה. יש שראו בה את התחנה הראשונה בדרך לאילת. הלהיט של שנכתב על העיר בשנת 1956 "סימונה מדימונה" והושר בידי ישראל יצחקי למילים של חיים שלמוני ולחן של שלמה וייספיש, נפוץ במהירות בארץ והושר כמחווה לעולים "שנזרקו" אי-שם בשממה. בין מילות הפזמון הוזכרו נופי הפרא של סדום, גופרית ומלח, ורמת דימונה. בשלהי שנות החמישים חובר שיר הלל לנטיעת החורשה הראשונה בדימונה (בידי אפרים תלמי ואפרים בן חיים).

שירו של חיים חפר שנכתב "במבצע עובדה" בדרך לאילת ושהותאם תחילה למנגינה רוסית, הזכיר אתרים גאוגרפיים כמו עין רדיאן (יוטבתה) ואל-ע'אמר (צופר) וכן תיאורי נוף ואווירה כמו: ג'יפים, רוח ומפרץ אילת. כמה ימים לאחר מכן השיר הולחן על-ידי מאיר נוי והעיבוד נעשה בידי אריה לבנון והוא בוצע והושמע לאורך שנים. בשנת 1958 כתב והלחין יהודה כרמל שיר על אילת והזכיר את "השער הדרומי" של ישראל ועל "אניות שהגיעו משבא ואופיר". השיר עובד על-ידי אלכס וויס ובוצע על-ידי שמשון בר-נוי בקולו העמוק. כרמל כיוון לדעת בן-גוריון שביקש לפתח את המסחר הימי באילת לעבר ארצות אפריקה והמזרח הרחוק והשווה זאת לימי המלך שלמה שבימיו הגיעה העיר לשיא פריחתה. בשנים אלה כתבו על אילת עודד אבישר ומשה ביק; מיכאל דשא ומרק לברי; ושיר עשור לאילת שבוצע לראשונה בשנת 1958 בחג העשור לאילת.

השירים שתיארו את הדרך לאילת ואת התחלת פיתוחה של הערבה שרו שיר הלל לכבישים שנסללו בין מצוקים וואדיות ועורקי התחבורה הללו יביאו את החלוצים ואת הקדמה לנגב. כבר הוזכר שירם של יחיאל מוהר ושלמה ויספיש ועוד שיר נכתב (בידי מוהר והדר) עת נפרצה הדרך לאילת (מעלה העצמאות) דרך מצפה רמון: "נגב נגב מרחביך/ מעלה העצמאות/ אלף הדרכים אליך/ ואחד נתיב הפדות!" באר-אורה שקמה בשנת 1950 כבסיס של הגדנ"ע, נחשבה על-ידי בן-גוריון, מנהיגי השמאל וההתיישבות וראשי תנועות הנוער כתרומת הנער הישראלי לנגב. אלפי תלמידים עברו שם תקופות עבודה של כמה שבועות ועסקו בחקלאות וסיקול אבנים בשדות. מזג האוויר הלוהט, הבדידות והנוף הפראי שימשו עבור הנוער כהכנה טובה לקראת שירותם הצבאי. עמנואל זמיר ולהקתו הופיעו במקום ושרו את "נעורים לערבה" ודליה למדני ואריה לבנון כתבו שיר על הנס שאירע לבאר הקטנה והעזובה שהייתה לבאר-אורה. גם קיבוץ יוטבתה שהתאזרח בשנת 1957 (לפני כן, כבר משנת 1951, ישבו בו חיילים), זכה לשיר של עמנואל זמיר ולהקתו והוסיפו אף שירים, יוצרים חברי התנועה הקיבוצית.

מכרות הנחושת בתמנע, שהוחל בהפעלתם באמצע העשור הראשון התחברו בתודעת הציבור עם ימי המלך שלמה שהפיק נחושת ואולי אף מתכות יקרות יותר מההרים נוראי ההוד בואכה אילת. וכך מילים כמו "נחושת" "ברזל" "זהב" "כורה ומכרה" היו למוטיבים מרכזיים בשירים שהיללו את התפוקה הצפויה ממכרות אלו. באותו זמן התפרסמו שירי יעקב אורלנד ומרדכי זעירא, אברהם בן-זאב ואוסקר סלאדק, ויהודה כרמל שהוזכר לעיל. באותה עת התפרסם הזמר-חקיין צדוק סביר ששר את פזמוני תמנע והעניק לשומעיו את "חווית הנגב הרחוק". שוליו המזרחיים של הנגב, סדום, עין-גדי וים-המלח היוו אף הם אתגר עבור מחברי הפזמונים והלחנים. תחילת סלילה של הכביש לסדום בשנת 1952, שהיה מבצע הנדסי מסובך ומורכב למדי; פיתוח מפעלי האשלג והמלח (הקמת המפעל בשנת 1952) והקמתו של קיבוץ-עין גדי (היאחזות צבאית קמה שם כבר בשנת 1953 והמקום אוזרח בשנת 1956) הותירו רישומם בשיר על סדום מאת אפרים תלמי ושלמה הופמן. בשנת 1957 נכתב בידי שני נערים (איתן פרץ ושלום אהרוני) להיט שתיאר את נופי הבראשית בקיבוץ וסביבתו כנווה מדבר ונכתב בסולם מוזיקאלי לא מוכר לקהל הישראלי. כן נכתבו פזמונים על "מצדה" שהייתה באותה תקופה מטרה מועדפת לטיולי תנועות הנוער.

קו המים המזרחי של צינור ירקון-נגב (נבנה בשנים 1953-1955) יצא ממעיינות ראש העין והוביל מים עד קיבוץ מגן שבנגב המערבי. הצינור עלה 45 מיליון ל"י ונחנך ביולי 1955 בנוכחות נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ראש הממשלה משה שרת ושר האוצר לוי אשכול. ביולי 1956 הוחל בהפעלתו הסדירה והוא הזרים מים בקצב של 75 מיליון קוב בשנה. עם תחילת העבודות כתב יחיאל מוהר והלחין משה וילנסקי את השיר "הורה ממטרה" עבור להקת הנח"ל לכבוד האירוע והרי כמה שורות: "רון קילוח בצינור/צינורות "עורקי הנגב/ זה דרכו של המזמור/ מן הברז אל הרגב/... סובי סובי ממטרה/ לפזר פניני אורה/ סובי והתיזי מים.../ עץ יריע בשדרה/ אדמה תיתן פריה/באין גשם משמים/".

נחומי הר-ציון, כידען וכחוקר בתחום סיכם את פרץ הפזמונים של שנות החמישים כצעד של "שירות המדינה הצעירה" וכציונות ללא מירכאות. היוצרים, כותבי התמלילים והלחנים ראו עצמם כחלוצים ההולכים ל"כבוש" את הנגב מבחינה התיישבותית ואילו הם עצמם, הטרודים בעשייה אחרת ובגלל מגבלות גיל ובריאות, יתנו את חלקם לנגב באומר בלחן ובצליל. הם לא נרתעו ממליצות, מלחנים "בומבסטיים" ומביצועים שנשמעו לא פעם "כמטעם". בפעם הבאה שתזמזמו בקומזיץ יום העצמאות או בטיול עם הנכדים זכרו את הכותבים והמבצעים ואת תרומתם "לרוח העם" שלא היה שיעור לה.