כמעט והפסדנו את הנגב

בדצמבר 1947 ובינואר 1948 התגבשה דעה אצל פריץ עשת, יועצו הצבאי של בן-גוריון שיש לפנות את יישובי הנגב (14 נקודות עם 400 נפש) צפונה. בן-גוריון הגיב באי הסכמה ותבע מעשת הכנת תוכנית התבצרות של היישובים ובמקביל פנה ל"מקורות" "ולמרכז החקלאי" כדי לדון בהצעות לחיזוק הנגב. בישיבה השתתפו: אברהם הרצפלד, לוי (שקולניק) אשכול, פנחס (קוזלובסקי) ספיר ויוסף ויץ. ויץ כבר נודע עוד קודם לכן כמי שסבר שלא התקציב יהווה מכשול להצלת הנגב. כאן מחדש החוקר ומספר כי בן-גוריון ביקש להציל את הנגב בסיוע הקמת יישובים חדשים וחדירה יישובית לערבה ולאילת ואילו יוסף ויץ, מומחה לקרקעות וייעור ולחקלאות מדברית שכנע את הוועדה כי אין לקבל את הצעת יו"ר הסוכנות משום שאין להשיג קרקע מתאימה לחקלאות בערבה ובאילת. מחלוקת נוספת פרצה בין השניים כאשר ויץ ביקש למנות אחראי לנגב ולידו וועדה מצומצמת ובן-גוריון ביקר הצעה זו (כינה את האחראי המבוקש - "קומיסר") וביקש מצדו למנות ועדת שלושה לנגב: יוסף ויץ, נציג "מקורות" ונציג "ההגנה".

לאחר 20 בדצמבר 1947 עת קמה הוועדה, הוגדרו סמכויותיה כרחבות ביותר: גיוס כספים, חיזוק היישובים הקיימים על-ידי ביצורם, הגדלת מספר תושבי האזור, הספקת מים ומזון, פיתוח המשק החקלאי, המשך הנחת קו המים מניר-עם, ובתכנון סלילת דרכים חדשות. למחרת הישיבה החל ויץ לכנותה "ועדת הנגב" וכך קיבלה את שמה. במהלך הישיבה התגבש הצוות הניהולי מטעם הוועדה שבראשו הועמד ויץ ושני חברים אחרים בעלי זכות חתימה: פנחס ספיר ("ממקורות") ויהודה בן-חורין (ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות). מי שפיקד על עליית 11 הנקודות ומראשוני האלופים בצה"ל יוסף רוכל (אבידר), חיווה את דעתו החיובית על הוועדה, נחיצותה וחבריה בפני ויץ. לצורך כך, ירד ויץ מירושלים להתגורר לתקופה מסוימת בתל אביב לאחר שהבין כי בנגב, בשונה מאזורים אחרים עד כה, נחל הפלמ"ח (על אף שהכיר את האזור טוב יותר מכל יחידה אחרת עת סייר בו בשנות השלושים והארבעים) - מפלות. והחוקר יחיעם ויץ מוסיף: כמו בן-גוריון, קבע גם ויץ "כי על הנגב לא נוותר. נלחם עליו. נער וגם זקן". עם זאת ויץ היה היחיד שהיה מסוגל לעמוד בתחום היישובי-מקצועי מול דעותיו של בן-גוריון ואף להתנגד להן בגלוי.

בדצמבר 1947 וינואר 1948 הוסדר מעמדה של "ועדת הנגב" לאחר דרישתו התקיפה של ויץ. מתוכה פעלה "מזכירות תקציבית" שכללה בראשה את ויץ ואת בן-חורין. פנחס ספיר נבחר למזכירות עקב הניסיון שצבר את ניהל את הנחת קו המים וכן עקב מרצו וכוחו "להזיז דברים". בתקופה זו הפגישות בין בן-גוריון וויץ היו יומיומיות וביומניו ציין יו"ר הסוכנות את המיומנות של ויץ בתחום הקרקעות והנגב אך נזהר מלאפשר לו שליטה ישירה על מהלכי הוועדה. לדעת החוקר ועדה מעין זו יכלה הייתה לפעול רק באזור הנגב משום תכונותיו המיוחדות: שטח גדול ובו אלפי בדואים; מיעוט ישובים (24) שרובם קמו בנגב המערבי והצפוני והמרחקים ביניהם; קו מים ארוך (200 ק"מ) שהבדואים פגעו בו ופגעו במשמרות הפלמ"ח שסיירו לאורכו העובדה שהנגב היה במצור והיה צורך לדאוג לחיי האנשים ולשלוח אליהם שיירות של אספקה אזרחית.

בפברואר 1948 טען יוסף ויץ בפני חברי הדירקטוריון של הקק"ל כי יש להפנות את כל תקציב הביטחון שאמור היה להימסר לצבא - לנגב, כלומר להעמיד את התקציב לרשות "ועדת הנגב". ויץ מנה את המשימות התקציביות באזור ובעמדתו תמכו היו"ר אברהם גרנות, יעקב חזן ואחרים. אחרי יומיים בישר ויץ בגאווה לגזבר הסוכנות אליעזר קפלן כי "הוא נותן לו מתנה, את השתתפות הקק"ל בביטחון הנגב". בן-גוריון העריך מחד את נכונות הקק"ל להעביר מתקציבה לצרכי הביטחון אך בה בעת קבע שאם "הסוכנות היהודית" לא תוכל לגייס תקציב נוסף לנגב הקק"ל תידרש לתת עוד - אמירה שהכעיסה מאוד את היו"ר ואת ויץ שנעמדו על רגליהם האחוריות וסירבו לדרישה. מכאן ואיך הלך והחריף העימות בין בן-גוריון לויץ. הדירקטוריון קיבל בסיום ישיבתו החלטות שמשמעותן - סירוב להעביר כספים שלא בדרך ישירה לוועדת הנגב.

התנגדותו של בן-גוריון להמשך קיומו של הפלמ"ח כיחידה עצמאית בא לידי ביטוי בדיונים על מימון "ועדת הנגב" שנתפסה על-ידי יו"ר הסוכנות כמשרתת את צרכי הפלמ"ח בנגב. הוא תבע מויץ להעביר את התקציב לגזבר "ההגנה" ובמאי 1948 אף התעמתו השניים בוויכוח נרגז. בן-גוריון האשים את ויץ כאילו הוא יוצר "משטר צבאי מיוחד בנגב" באמצעות הוועדה. החוקר יחיעם ויץ סבור שהערה זו של בן-גוריון קשורה במחלוקת על מינויו של שאול מאירוב (אביגור) למושל הנגב. על מחלוקת זו נעמוד בהמשך. אברהם הרצפלד ולוי אשכול התערבו בעימות על-מנת לתמוך בעמדת ויץ אך בן-גוריון רגז אף עליהם ועזב את הדיון. לבסוף נמצאה פשרה מסוימת אך העימות המשיך בשאלת מינוי השלטון הצבאי על הנגב.

כזכור החל מדצמבר 1947 הופקד מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, נחום שריג ("סרגיי"), על הנגב הגנתו, ביצורו ושמירה על קו המים. הוא מונה בידי יגאל אלון והרמ"א ישראל גלילי. כך קרה כי שלושת הדמויות המרכזיות היו חברי קיבוצים "מהקיבוץ המאוחד", נאמני טבנקין ויותר מאוחר חברי "מפ"ם" - יריבים מושבעים למפא"י ובן-גוריון. בינואר 1948 מונה שריג למפקד הכללי של הנגב ובן-גוריון שעצמאות מפקדי הפלמ"ח בכל הנוגע לנגב הרגיזה אותו מאוד, שאל ביומנו "מיהו נחום". בן-גוריון כינה את שריג "פרטיזן" וביקש למנות למפקד הכללי את נאמנו שלמה שמיר אך נכשל בכך. בניגוד לבן-גוריון, ויץ התרשם לטובה ממנהיגותו של שריג. שבוע לאחר מכן, ב-18 לינואר, התמנה יגאל אלון לוועדה במקום יוסף אבידר-רוכל והגיבוי לשריג כמפקד הנגב התחזק. אלון שהתמנה למפקד חזית הדרום, הביא עמו את מיטב המפקדים לנגב ולמד להעריך את פועלו של ויץ ועבודת הוועדה. כך נוצרה חזית ידידות והערכה הדדית בין ויץ והפלמ"ח בנגב ובנוסף, בנו יחיעם ויץ, היה חבר למפקדיו הבכירים.

במגמה להכפיף את שריג (שעבר תאונת דרכים) ואת גדודו ל"הגנה" הציע בן-גוריון באמצע ינואר 1948 למנות למושל בנגב או את משה דיין או את אליהו בן-חור ואחר כך הציע למנות מושל לנגב ולו שני סגנים, האחד לעניינים צבאיים והאחר לאזרחיים. בהמשך, היה המועמד המועדף של בן-גוריון לתפקיד "אלוף הנגב" שאול (מאירוב) אביגור וסגניו המוצעים היו משה דיין ונחום שריג. באמצעות מינוי מאירוב ביקש בן-גוריון לחזק את אגף מפא"י בקרב המפקדים בנגב שרובם השתייכו "לקיבוץ המאוחד" ולמפ"ם. מאירוב התלבט זמן רב האם לקבל על עצמו את התפקיד ולמרבה אכזבתו של בן-גוריון, הגדיר את שריג כמפקד טוב ואיש רציני. מאירוב המשיך להעמיד תנאים להסכמתו ועיקרם - חובתו של שריג להתייעץ עמו לפני כל פעולה ומינוי קבוצת סגנים: עקיבא גוברין, שלמה כינרתי, מיטיה קריצ'מן ושמעון הכט. אביגור אף סייר בנגב והשתתף בישיבה עם בן-גוריון וויץ שכינה אותו "מתאם לנגב". בינתיים נבנה מטה קטן של אביגור שכלל את לובה אליאב ושלמה כנרתי אך הוא הורשה לעסוק רק בעניינים אזרחיים. בן-גוריון דרש מהמוסדות תשובה מידית לכוונתו למנות את אביגור וויץ החזיר במטבע של התחמקות-התנגדות: "שהוא אינו (מאירוב) בקו הבריאות ולא כל העם רוצה בו". ויץ הבין שבן-גוריון ביקש להכפיף את ההתיישבות בנגב למאירוב וכינס את וועדת הנגב שהסכימה עם וייץ וסירבה לתביעת בן-גוריון. ההתיישבות בנגב כך קבעה, תבוצע ותנוהל על-ידי המוסדות המיישבים ולא על-ידי הצבא.

מאירוב ירד לנגב, שוחח עם ויץ (שיחה לא קלה), חש את רוח "הרעות והחברות" של הפלמ"ח שלא אפשרה קבלת מפקדים מבחוץ, וכנראה שוכנע על-ידי ישראל גלילי שלא לקחת את התפקיד. לאחר כמה ימים יצא בדחיפות לאירופה לעסוק בענייני הרכש ולא חזר אלא ביולי 1948 מאחר שבנו גור נהרג בקרבות. בינתיים החליפו פנחס ספיר ומינוייו כמושל הנגב ירד מהפרק. כך קרה מסכם החוקר ויץ, כי התנגדות הפלמ"ח והתנגדות יוסף וויץ למינוי מפקד שאינו מהפלמ"ח, מנעו את מינוי שלמה שמיר ואת מינוי מאירוב כמושלי הנגב והשאירוהו תחת פיקוד שריג ואלון. לעומת כישלונות אלו, נחל בן-גוריון הצלחה במינוי "האיש שלו" דב יוסף למושל ירושלים. ויץ הצליח אם כן לאגד סביבו את אנשי הוועדה ואת מפקדי הפלמ"ח כנגד בן-גוריון בטענה שרק הם כאנשי התיישבות יצליחו לטפל ביתר יעילות מאנשי הצבא ביישובים ובפיתוחם והגנתם.

ויץ הפך לשותף קרוב לשריג ולמפקדי הפלמ"ח בנגב ושותף בסוד מבצע גי"ס (ראשי תיבות של החטיבות גבעתי יפתח ו"סרגיי") שחל בשלהי יולי 1948 ושאמור היה לפרוץ דרך לנגבץ המבצע נכשל ואף נפלו קורבנות. בספטמבר 1948 הבין ויץ מיגאל אלון כי ניתן בכל זאת לכבוש את הנגב ולפרוץ אליו אך בן-גוריון לא מאשר זאת. מדיניות שר הביטחון והממשלה השתנתה לאחר רצח ברנדוט, שתכנן כידוע לקבוע את גבולה הדרומי של ישראל בקו מגדל-אשקלון-פלוג'ה, כלומר ללא 9 מיליון דונם של הנגב.

לקראת תום ההפוגה השנייה ביקש בן-גוריון לחדש את המלחמה באזור לטרון ומקביל לא לוותר על הנגב. לטרון כעמדת מוצא לכיבוש ירושלים והנגב כאזור ההתיישבות הרחב היחיד עבור יהודי הגולה ובני הארץ. היו שהתנגדו לרעיון זה (שר הדתות פישמן) וסברו כי ירושלים עדיפה על הנגב. כאן מחדש החוקר ויץ ומספר על דו-שיח מעניין וחשוב שהתקיים בין בן-גוריון לויץ ומוכיח שלראשונה אזרח (ויץ) השפיע ישירות על מהלכים צבאיים. לאחר שרעיון החדירה הצבאית לנגב נדחה מחשש הפסד אילת והתנגדות האמריקנים הצפויה למהלך מעין זה, שוחח בן-גוריון עם ויץ על המצב בנגב. בן-גוריון סבר שאם לא נכבוש הנגב והאמריקנים יעמדו בהתנגדותם - נפסיד את הנגב. ויץ הציע לו לוותר (ברוח תוכנית ברנדוט) על חלק בדרום הארץ וכך לקבל את הנגב הצפוני, כ-4 מיליון ד' הראויים רובם לעיבוד אך הופתע לחלוטין מכך שבן-גוריון לא מוכן היה לותר על דונם אחד בנגב. אלון הבהיר לשניים שניתן להכות את המצרים בנגב וביקש לקבל אור ירוק לפעולה בדרום. למחרת נפגשו השניים עם בן-גוריון והמטה והציגו את עמדת הפלמ"ח - יש להכות במצרים בנגב מיד; יש לאגור מזון וביצורים ביישובים בנגב הנצור בדרך האוויר; אם לא תינקט פעולה מידית קבעו אלון וחבריו, נפסיד את הנגב.

בראשית אוקטובר 1948 ירד בן-גוריון לביקור במטה חזית הדרום והתרשם מהביטחון והנחרצות של מפקדי הפלמ"ח. ובשובו לתל אביב גמר בליבו שחייבים לפרוץ את הדרך לנגב. הפעם הכין את תומכיו במפא"י לקראת הכרעה מדינית זו כדי לא לנחול מפלה כפי שספג בממשלה. ב-6 באוקטובר 1948 כינס את הממשלה הזמנית לדון "בפתיחת הדרך לנגב". הוא דיווח לשרים שעל סמך ביקורו במטה חזית הדרום התרשם שתוך שבוע ניתן לפרוץ אל הנגב הנצור ולחסל שם את כל הכוח המצרי. בן-גוריון שכנע הפעם את רוב השרים (כולל המתנגד הגדול דוד רמז) להפרת ההפוגה השנייה, פריצה לנגב וחיסול הכוח המצרי והתעלמות מופגנת מהצעתו של ברנדוט.

ואכן, מבצע יואב החל ב-15 באוקטובר והביא לשחרור הנגב. מדברי החוקר ויץ משתמע כי ויץ היה מעורב בתוכנית המבצע: לפני תחילתו הוא נפגש עם מפקדי החזית ושמע מהם, כנציג וועדת הנגב, על התוכניות לפריצה. תרומתו של ויץ במקרה זה לא הייתה בצד הצבאי-אסטרטגי אלא בהדגשת סדרי העדיפויות היישוביים בנגב. כאן מונה החוקר יחיעם ויץ את הסיבות לפירוק הוועדה: הפריצה לנגב הנצור זה ארבעה חודשים הושלמה; הושלם כיבוש באר-שבע; חלה ירידה בתלות היישובים בצבא; קיבוץ יד-מרדכי שב לידיים ישראליות והכרזת לוי אשכול על תכנון הקמת 20 יישובים חדשים בנגב בתש"ט (מתוך 96 הנקודות המתוכננות). מכאן שלא הייתה עוד סיבה להמשך קיומה של וועדת הנגב. בראשית דצמבר הודיע ויץ גם לוועד הגוש של יישובי הנגב וגם לקק"ל על התפרקות הוועדה. בפני הדירקטוריון של הקק"ל הדגיש ויץ את חשיבות הוועדה שהחזיקה/הצילה את היישובים הצעירים בעת המלחמה והמצור והדגיש כי ספק אם ממשלת ישראל הייתה מגיעה למעמדה בנגב כפי שהוא היום ללא פעולותיה. המתיישבים הצטערו על פירוקה ומעתה הועברו לטיפול "מפעל הנגב" בראשות מתתיהו כהנוביץ' שהקים עם עוזריו כבר בשנה הראשונה - 14 יישובים חדשים.

"ועדת הנגב" הייתה תופעה ייחודית בעת מלחמת העצמאות. גוף שהורכב משלושה מוקדי כוח: הצבא (פלמ"ח), הקק"ל והסוכנות היהודית. הייתה זו לראשונה וועדה צבאית-אזרחית שקיבלה על עצמה אחריות מלאה על שטח מוגדר בלא שהצבא או הממשלה יכלו להכתיב לה ישירות מהלכים. יתר על כן, הוועדה קיבלה על עצמה שלוש משימות תוך כדי הקרבות: הצלת היישובים וביצורם; פיתוחם הכלכלי-משקי והוספת כוח אדם ועשיית מהלכים שיותירו את הנגב בתחומי המדינה החדשה (למשל, זירוז ותמיכה במבצעי כיבוש בנגב).