סולל כהן - תולדות וקרבות בנגב ובב"ש

סולל כהן נולד בלנינגרד ביולי 1927. הוריו היו "חברי תנועת "החלוץ" בברית המועצות בשנים אלו, שעה שתנועה זו נחשבה עדיין ללגאלית. בשנת 1929 החלו הסובייטים במאסר חברי התנועה וכך נאסר גם אביו. אלו שהשיגו "סרטפיקטים" הורשו לעלות לפלשתינה מבלי לחזור לברית-המועצות. בגיל שנתיים, הגיע עם הוריו ארצה ובגיל תשע עברו הוריו לגבעתיים. בשנת 1945, נהג לנסוע על אופניו מגבעתיים לגימנסיה "הרצליה" בתל אביב ואף היה פעיל "בנוער העובד". כשסיים לימודיו הצטרף "להכשרה מגויסת" בפלוגה הימית של הפלמ"ח ועסק בהורדת מעפילים (עלייה ב') כל עוד הבריטים לא הגלו את רובם לקפריסין. בסיס ההכשרה היה בשדות ים (קיסריה) ושם עבר קורס ימי והמשיך לקורס מפקדי כיתות. "בשבת השחורה" (1946) שהה עם חבריו בקורס בקיבוץ שפיים ובלילה העירו אותם והם הצטוו לברוח מחשש שהבריטים עומדים לאסרם. יחפים ובתחתונים רצו לרמת-השרון ושם פוזרו בין בתי התושבים. כשסיים את קורס מפקדי הכיתות הוצב בקיבוץ יגור בהכשרה יותר צעירה ובשלהי שנת 1947, עבר קורס מ"מים שהיה האחרון מטעם "ההגנה". בעת ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה (כ"ט בנובמבר) שהה עם חניכים ליד קיבוץ גבעות זייד (שהיה קיים עדיין). השתתף במבצעים "יואב", "לוט" ו"חורב". במלחמת סיני שימש כמג"ד 106 בחטיבה 10. בשנת 1962 שימש כסמח"ט 4. הדריך בהמשך בבית הספר לקצינים והיה שם סגן מפקד הבית-ספר (בה"ד 1). כן היה מפקד בית הספר למ"כים במסגרת גדוד הנחל 906 ואף הדריך זמן מה בפו"מ. מילא תפקידים במטכ"ל ובין היתר שימש כראש ענף נשק וציוד במחלקת החי"ר במטה.

בתחילת דצמבר 1947 נקראו סולל כהן וחייליו לתל אביב לקבל ספינת עולים בשם "הפורצים" וזאת לאחר שהיא חדרה דרך המשמרות הבריטיות מול רציף הרברט סמואל. הספינה הורידה כ-240 עולים וחייליו של כהן אבטחו את החוף. לפתע הודיע להם יגאל אלון שאין הם חוזרים "לגבעות זייד" ועליהם להתכונן לירידה דרומה. בנגב כבר נפלו קורבנות והמצב שם הוגדר "כקשה". אלון הודיע לכהן ואנשיו שהם יורדים לחודש לנגב למשימת אבטחת היישובים וקו המים. המחלקה בפיקודו ירדה לקיבוץ "דורות" וחיפשה להפתעתה את הים. המחלקה במסגרת פלוגה ב' של הגדוד השני, שולבה בשמירה על קו המים (בציר רוחמה-דורות-שובל ומשמר הנגב) ולאחר חודש הועברה לבית-אשל. את המסע לבית אשל לא עשו דרך באר-שבע העוינת אלא באיגוף מערבי דרומי גדול דרך גבולות, צאלים וחלוצה.

בפברואר 1948, קצת לאחר שקיבל כהן את הפיקוד על בית-אשל ונבטים היה הנגב נצור. המצרים עדיין לא פלשו לנגב אך הכפרים הערביים כגון פלוג'ה וג'וליס חסמו את הדרך דרומה. ניר-עם הייתה "לבירת הפלמ"ח" (אליה הגיע כהן בטיסה) והמפקדים במקום החליטו להקים את ברור-חייל כדי למנוע הפרעות על הציר. הקשר בין היישובים בגזרה של כהן היה באמצעות משוריינים. הנגב סופח לגדוד השמיני של הפלמ"ח עוד לפני הקמת חטיבת הנגב. לאחר מכן הוא קיבל את הפיקוד על "הדפו", בסיס הטירונים של חטיבת הנגב. לבסיס הגיעו גם תיכוניסטים שסיימו לימודיהם כבר בפסח וגם מתנדבי חוץ לארץ שלמדו בדפו את הכללים הבסיסיים של חיילות. בדרך כלל, המתנדבים שהו "בדפו" שלושה שבועות ונשלחו לחזית. באותה תקופה קיבל כהן את פלוגתו של דיקי (לקסברגר), המפקד הנערץ מקיבוץ גבעת ברנר. דיקי היה איש המחלקה "הגרמנית" של הפלמ"ח, והיה פקודו של שמעון אבידן. בקרבות הנגב שירת המשורר יהודה עמיחי אתו בפלוגה וכתב על הקרב בו נפל דיקי בספרו שפורסם לאחר המלחמה "ברוח הנוראה הזו". לאחר הכרזת המדינה החלו ספיטפיירים מצריים לרדוף אחר הרכבים של הגדוד וכן אחר הג'יפ של כהן. הפלישה המצרית החלה וכהן נקרא תכופות למטה בניר-עם לקבל פקודות חדשות. בחוזרו התמקמה המחלקה יחד עם התגבורת שנשלחה לדורות בוודי ובין הכרמים של הכפר הידידותי הוג'. בקרב על עירק סוידן הוטל על מחלקתו (מחלקת מרגמות) את תפקיד "הרתק" והיו לו "פיאטים", מקלעים ובאופן מיוחד ניתנה לו גם "דוידקה". על הקרב פיקד מיכה פרי, מרחוק, לאחר שעוזי נרקיס ומאיר פעיל סירבו מתוך חשש לכישלון. בעת כיבוש משלטי חוליקאת נהרג המ"פ דיקי וכן עוד 21 חללים מהגדוד. לאחר מותו קיבל כהן את תפקיד המ"פ. בעת הקרבות שולבו אנשי הגח"ל בקרבות בנגב ורבים מהם נהגו לצעוק בשעת ההסתערות: "זה רודינה, זה סטאלינה, זה בנגוריונה". רוב המחלקות נסוגו ונפלו חללים ופצועים רבים שהושארו בשטח. הקרב נחשב בצה"ל הצעיר כמפלה ולא הונצח בשל כך עד שנת 2010. באותה שנה נטלה על עצמה מועצה אזורית שער הנגב להנציח את החללים באתר ההנצחה המרכזי של קרבות חוליקאת. לאחר הכישלון בקרב חזרו החילים במצב רוח קודר להתארגנות בקסטינה שם ראו את הכתובת "גדוד 7 קום יקום - פלמ"ח". כהן סייע למגויסים החדשים ולחיילים הוותיקים להתגבר על הכישלון הצורב ולחזור לקרבות. משלטי חוליקאת נכבשו 3 חודשים לאחר מכן בעת "מבצע יואב".

ב-20 לאוקטובר, בעת המהלכים לקראת כיבוש באר-שבע, נסע כהן עם פלוגתו בשיירה עד גשר אבו רקייק (כיום גשר הרוס) בקרבת "מחנה תימן". שם עצרה השיירה וחייליה נעו רגלית בוודי "הכובשים" ונערכו לפריצה באזור שכונה ד' של היום. כזכור, בבאר-שבע חנה גדוד מצרי על נשקו התקני (תותחים, שריוניות, מקלעים) ואליו הצטרפו כמה מאות מתושבי העיר והסביבה. מפקדת הכוחות המצריים התמקמה בתחנת הרכבת הטורקית הישנה ובמשטרה. לאורך הדרך מהצפון אל לב העיר מוקמו פילבוקסים (מצדיות) וגדרות ממוקשות. המצדית המאיימת כזכור לכהן, הייתה בראש רחוב הרצל של היום ששלטה על הדרך למשטרה. על "הקומנדו הצרפתי" הוטלה המשימה לפרוץ לעיר דרך בית העלמין בכוח של 70 איש מצוידים בנשק אישי משוכלל, טומיגנים, בהשוואה לסטנים שהיו הנשק האישי של חיילי סולל כהן.

ישראל כרמי, מג"ד 9, קרא לכהן והטיל עליו ככוח עתודה לסייע "לקומנדו הצרפתי" בפריצה באזור בית העלמין. משם היה עליו עם אנשיו להצטרף לגדודים האחרים בכיבוש המשטרה. בתשע בבוקר, לאחר שנורו על המשטרה מספר פגזים, נכנע הכוח המצרי וקצינים מצריים יצאו לרחבה עם דגלים לבנים לכניעה. כניעתם לדעת כהן, נבעה גם מהאש שהומטרה עליהם וגם מסיפורי השבוי המצרי שברן (אברהם אדן) שלח אליהם כדי שישכנעם להניח את נשקם. פלוגתו של כהן נקראה להשתתף במבצע "לוט" שם הוטל עליו לתפוס את משטרת כורנוב שאוישה על-ידי חיילים ירדניים. בסופו של דבר נתפסה המשטרה ללא קרב ב-25 לנובמבר 1948. המקום שימש את הכוחות הישראלים להתארגנות לקראת פתיחת הדרך לסדום. במרס 1949 שימשה המשטרה והשטח לידה "כשטח כינוס" לחלק מחטיבת גולני בהתארגנות לקראת מבצע "עובדה" לשחרור הנגב ואילת. במבצע "חורב" השתתף כהן עם חייליו בכיבוש אחד ממשלטי "התמילה". שם, לנוכח האבדות והפצועים הרבים בעת כיבוש משלט י"ג על-ידי הקומנדו הצרפתי, על-פי בקשת המ"פ טדי איתן החלו סוללות תותחים להפגיז את המשלטים ט"ו וט"ז. בהמשך ביקש איתן סיוע כי מצבו החמיר ואז יצא מג"ד 7, בשעה שלוש לפנות בוקר, עם פלוגת העתודה בפיקוד סולל כהן לסייע בגמר כיבוש משלט י"ג.

סולל השתחרר מצבא הקבע בשנת 1962 בדרגת סגן אלוף. בין השנים 1962 – 1966 שימש כמזכ"ל המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח במשרד ראש הממשלה. במלחמת ששת הימים היה כהן קצין קישור בדרגת סגן אלוף ותפקידו היה קישור בין המטכ"ל לפיקוד צפון. בעת הקרבות היה תחילה בזחל"מ של דדו אלוף הפיקוד. כך היה לקצין הקישור של דדו וסייע באספקה ותחמושת. במהלך המלחמה נפצע בהתקפה על טנקים ירדניים ליד ג'נין. בשנת 1967 היה "למזכיר המכון להשכלה גבוהה בנגב" ועבד מול ראש העיר של באר-שבע דוד טוביהו ומול ראשי המכון. בשנה לאחר מכן באה גם משפחתו לעיר וילדיו. בסיס עבודתו היה "בית היאס" שהיה קודם מלון ולאחר מכן הוסטל. כשהגיע לתפקידו למדו במכון כ-400 סטודנטים מהעיר ומהיישובים בסביבה. מרצים מהטכניון הגיעו בטיסה ומרצים מירושלים באו במוניות. בשנת 1969 נתמנה למשנה למנכ"ל האוניברסיטה ולמנהל אגף הכספים. לאחר מכן נתמנה לחבר "בוועדת גיליס" שבדקה את הצדקת הקמת אוניברסיטה בבאר-שבע. בשלהי שנות השישים קיבל קצין תותחנים ראשי בן-אמיתי את תפקיד המנכ"ל באוניברסיטה והיה בין המעודדים את הכנסת המחשב הראשון למחקר – אי.בי.אמ 1470, שעבד עדיין בשיטת הניקוב. בשנת 1974 סיים "תאר ראשון" בכלכלה. בשנת 1992 פרש סולל כהן לגמלאות. בתקופת היותו גמלאי תרם רבות לעיר: היה גזבר עמותת "חי" עמותה שסייעה למחלקה האונקולוגית בסורוקה; גזבר עמותת "ידידי בית החולים סורוקה"; ממייסדי וחבר ההנהלה ב"מכללה הטכנולוגית באר-שבע"; חבר הנהלת "יד לבנים"; חבר ההנהלה וגזבר בית האבות העירוני בשכונה ד'; היה שותף לאחזקת "אנדרטת חטיבת הנגב"; מרצה ומסביר בפורומים שונים על מלחמת העצמאות בנגב ובמיוחד היטיב לספר את שאירע בעת כיבוש באר שבע. בשנת 2007 קיבל את התואר "יקיר העיר באר-שבע". התגורר בעומר עד פטירתו בשנת 2011.