כולם נגד כולם

אבי גבאי הוא אחד הפוליטיקאים העשירים בישראל. איש אינו יודע בדיוק כמה הוא שווה, אבל ההערכה מדברת על כך שהוא הצליח לצבור הון שנאמד ב-25 מיליון שקלים מהתקופה שהוא שימש מנכ"ל חברת בזק. ההון שגבאי צבר מורכב מבונוסים, שכר ואופציות שאת חלקן הוא מימש. גבאי עשה את הונו בשתי ידיו. הוא מביא לפוליטיקה ניסיון ניהולי מוכח. להבדיל מעסקנים פוליטיים במפלגת העבודה, שהתמחו יותר מעשרים שנה בעסקנות, והצטיינו לכאורה בתככים כמו איתן כבל למשל, הטביע גבאי את חותמו בחברת בזק, שבה עבד 14 שנים. לבזק הגיע גבאי מתפקיד של רפרנט ורכז צוות תקשורת באגף התקציבים באוצר. גבאי נחשב מנהל אהוד, שקידם את בזק, ייעל את החברה, לא התנשא, ודיבר תמיד עם כולם בגובה העיניים. הוא נמצא ברשימת הפוליטיקאים האמידים שמדרג אתר פורבס. הוא ממוקם ברשימה אחרי ניר ברקת, עם 450 מיליון שקלים, ראש הממשלה בנימין נתניהו עם 42 מיליון שקלים, ונפתלי בנט עם 30 מיליון שקלים. אחרי אבי גבאי מופיעים ברשימה יאיר לפיד עם 22 מיליון שקלים, השר חיים כץ עם 20 מיליון שקלים והשר יואב גלנט עם 15 מיליון שקלים. גבאי גדל במעברה ירושלמית עם שבעה אחים. הוא רץ מרתון למרחקים ארוכים, ועושה זאת במסגרת תחביב שאימץ לעצמו. את הריצה למרחקים ארוכים הוא אימץ גם במגרש הפוליטי. לא הייתי ממהר להספיד אותו פוליטית וגם לא את מפלגת העבודה. הרשימה שהציגה העבודה בבחירות המקדימות מורכבת מצעירים רבים, מה שמעיד על התחדשות בעבודה. חסרים בה דרוזים וערבים, וגם המגזר החקלאי אינו מיוצג. נכון יעשה אבי גבאי אם לא יוותר על שני משוריינים ברשימה. העבודה זקוקה לדמות ביטחונית מרשימה ולנציג של המיעוטים. זאת הזדמנות עבור גבאי לנצל את שתי המשבצות, כדי לשלב ברשימה את מה שחסר בה.

משה (מוץ) מטלון היה חבר הכנסת ה-18 מטעם ישראל ביתנו. אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, נוכל לפגוש אותו שוב באולם המליאה כחבר כנסת מטעם רשימת חוסן לישראל-תל"ם, מפלגתו החדשה של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון. יד הגורל יצרה קשר שכמוהו כקשר משפחתי, בין זאב הראל, מי לימים הפך לגיסו של בוגי יעלון, לבין מוץ מטלון ומשפחתו. באוגוסט 1973 מצא עצמו מטלון, צנחן שהיה באימון מתקדם של מחלקת צנחנים, בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, בארגז של משאית עמוסת תחמושת, שעשתה את דרכה לאחד מבסיסי צה"ל שברמת הגולן. סמוך לבסיס נפח שבמרכז הרמה, איבד נהג המשאית הצבאית את השליטה. המשאית עמוסת חומרי הנפץ התהפכה וקברה תחת ארגזי התחמושת את משה מוץ מטלון. זאב הראל, חברו לגרעין של מטלון וחברו האישי, היה בין אלה שהיו על משאית התחמושת. הוא לא נפגע בעת התהפכות המשאית, וכשגילה שחברו קבור בין ארגזי התחמושת, הוא מיהר לחלץ אותו ובכך הציל את חייו. הראל וחיילים שהיו בסביבה הצליחו להציל את חייו של מטלון, שנותר משותק בפלג גופו התחתון. נקבעה לו נכות של 100 אחוזים ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. מטלון, שובץ במקום ה-13 ברשימת ישראל ביתנו. כאשר הוא נבחר לכנסת ה-18 הוא היה חבר הכנסת הראשון, שמרותק לכיסא גלגלים, והדבר אילץ את הכנסת לשפר את הנגישות כדי לאפשר למטלון למלא את תפקידו. מטלון, שהיה קודם לכניסתו לכנסת, יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, התבלט בכמה יוזמות מרשימות, בתחום הביטוח הסיעודי והביטוח הרפואי לנכי צה"ל ובני משפחותיהם. הוא הקים גם את "בית הלוחם" בבאר שבע, והשיב לנכי צה"ל סכום עתק של 163,000,000 מיליון שקלים שנלקחו מהם על-ידי משרד הביטחון. הוא שימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וחבר ועדות העבודה והבריאות. בין החוקים הבולטים שחוקק: הכפלת מענקי השחרור לחיילי צה"ל, הכפלת הענישה הקשורה לתאונות פגע וברח, חוק שהיטיב עם משפחות שכולות, וחוק חנייה חינם לנכים. מטלון, שהוא ממחוקקי חוק הפסיכולוגים, אחראי גם לחוק המפסיק את התשלומים לחבר הכנסת עזמי בשארה שנמלט מהארץ. הוא גם זה שיזם את "חוק הפדופילים", שמאפשר סירוס כימי בצד שיקום של הפדופילים. בכנסת הבאה מתכוון מטלון לעסוק בין השאר בהעלאת הגמלאות לנכים ולקשישים, ולקדם חוק ישן שלו שיבטל את מבחן ההכנסה לנכי צה"ל שאיבדו את יכולת ההשתכרות. הקדמת הבחירות מחזירה לכנסת את אחד מחברי הכנסת החברתיים הטובים והחשובים שהוכיח את דאגתו לנכים, קשישים, ואנשים קשי-יום. משה מוץ מטלון הוא כתובת ראויה לכל מי שמחפש איש ציבור רציני, יסודי ואכפתי. הוא מתנהל בסגנון של חברי הכנסת שדלתם פתוחה תמיד ואוזנם כרויה. אין הרבה כאלה בפוליטיקה בישראל ואת המעטים שיש חשוב לזכור וגם לציין.

איתן גינזבורג שרשימת חוסן לישראל-תל"ם מבקשת להתקשט בו כמועמדה לכנסת, הוא ההוכחה הטובה ביותר, שאם הוכחת שהציבור לא נותן בך אמון במקום אחד, וחושב שאינך שווה הרבה, תמיד יש סיכוי טוב שיש מישהו אחר יחשוב שאתה כוכב גדול. אם זה האיש שהרשימה החדשה של גנץ ויעלון מבקשת להתקשט בו, כנראה שהרשימה בצרות לא פשוטות. האיש, ששימש תקופה קצרה כממלא מקומו של זאב בילסקי כראש עיריית רעננה, הוכיח מה הוא שווה, כנראה שלא הרבה. עובדה היא שהוא לא זכה באמון הציבור. צריך להיות בעל כישרון נדיר במיוחד, להצליח להעפיל ולשבת על כיסא ראש העיר, ולעוף משם תוך תקופה קצרה, בבעיטה בגלל חוסר אמון של הציבור. לא ברור לי מה הביא את גנץ להציע לגינזבורג מקום ברשימתו. ניסיון חיי מלמד שאתה לוקח או מציע תפקיד בליגה הלאומית למי שמצליח ולא למי שכשל. הציבור לא אוהב יללנים שמתמחים ב"אכלו לי, שתו לי". הציבור אוהב ומעריך גברים בעלי אישיות, חוט שדרה, כריזמה ומנהיגות. גינזבורג אינו כזה. לו הייתי חיים ברוידא, ראש העיר המצליח הנבחר של רעננה, הייתי עוזב מיד הכל, נוסע לחנות פרחים קרובה, ושולח זר פרחים ענק לבני גנץ, על כך שהוא שיחרר את גינזבורג מפעילותו בעיריית רעננה, ולקח אותו לרשימתו החדשה. גינזבורג אינו מסתיר את נטייתו המינית. אבל אסור ולא ראוי, להפוך נטייה מינית לקרדום לקידום. אני מכיר לא מעט בעלי נטיות מיניות אחרות מוכשרים, יצירתיים, משכילים, ראויים ובעלי כריזמה, ואני מניח שכך גם בני גנץ. ככל הידוע לי, לגינזבורג היה במשך שנים רבות קשר קרוב למפלגת העבודה, ולמיטב ידיעתי, אבי גבאי יושב-ראש העבודה, תמך בבחירתו לראשות עיריית רעננה. בעוד שהתנהלותו של גנץ לא ברורה לי. ברורה לי מאוד להיטותו של גינזבורג להגיע לכנסת, גם במחיר החלפת זהותו הפוליטית בדרך אופורטוניסטית, מה שמלמד על האיש, על התנהלותו, על נאמנותו, ועל דרכו הפוליטית. אם גנץ רואה ברשימתו רשימת מדף, שאפשר להניח עליו מכל הבא ליד - זה בסדר, אבל כדאי שיבהיר זאת לציבור. אם הוא רוצה להתקשט בבעלי נטייה מינית שונה - יש טובים, מוכשרים ונאמנים מגינזבורג. לא ברורה לי הבחירה המוזרה, שלהערכתי לא תביא לרשימה החדשה מנדט אחד וגנץ עוד יצטער עליה.

שיאני הכנסת. גם לכנסת שלנו יש ספר שיאים. הוא כולל שיאים שונים שקשורים לבחירות ולכנסת, מאז קום המדינה ועד היום. רשימת השיאים אינה רשמית, וגם איננה קשורה לכנסת או למוסד רשמי כלשהו. הרשימה הוכנה ממחקר וניתוח נתונים שנמצאים במקומות שונים. זו רשימת חברי הכנסת ששברו את השיא בחברות במספר הכנסות הגדול ביותר. בסוגריים ציינתי את מספר הכנסות שבהן כיהן כל אחד מחברי הכנסת: שמעון פרס (14), תופיק טובי (12), מאיר וילנר (11), יוסף בורג (11), מנחם בגין (10), אליעזר שוסטק (10), דוד לוי (10), מנחם פרוש (10), מאיר שטרית (9), אהוד אולמרט (9), יוסי שריד (9), קלמן כהנא (9), אריאל שרון (9), שלמה לורינץ (9), חיים רמון (9), בנימין בן-אליעזר (9) וזרח ורהפטיג (9). ומי שברו את כל השיאים בתקופת הכהונה הקצרה ביותר שבה כיהנו כחברי כנסת? יהושוע מנחם פולק 29 ימים, ליאור אדרי 29 ימים, אורנה אנג'ל 5 ימים. שבתאי דון יחיא 9 ימים. אוריאל רייכמן 11 ימים. צבי צור 16 ימים. פיני שומר 20 יום, דוד מור 25 ימים, צבי ניר 27 ימים, צבי אלדורוטי 28 ימים. גם בפוליטיקה אפשר בקלות לשבור שיאים. יש כאלה שלא מצליחים להיפרד מהכיסא, וכאלה שלא מצליחים לחמם את הכיסא. מה שמעניין הוא שאף לא אחד מאלה שכיהן כחבר כנסת ימים או שבועות בודדים, הצליח לחזור לכנסת לתקופה ארוכה יותר. כל מי שכיהנו תקופות קצרות לא ניסו יותר לחזור לכנסת או לפוליטיקה והסתפקו כנראה בתהילת עולם קצרה.

עמוס טלמור הוא בעל דף פייסבוק. רצח הנערה אורי אנסבכר לא נותן לו מנוח. השבוע הוא פרסם רשומה שהחלטתי להביא כאן בקיצורים מתחייבים:

• "איש שב"כ נכנס עם לפטופ, לתא של המחבל שרצח באכזריות את אורי אנסבכר בת התשע-עשרה, המחבל המאושר חייך לעברו ואמר לאיש השב"כ הבאת לי מתנות?
  איש השב"כ השיב לו כן, איך ידעת? הוא פתח את המחשב והפעיל אותו. על המחשב נראה סרטון שבו כוח של צה"ל פושט על בית הוריו של המחבל בחברון.
  הקצין בסרטון מודיע להוריו של המחבל יש לכם 10 דקות לארוז. המחבל שואל: מה זה? איש השב"כ משיב לו: סבלנות תראה עד הסוף.
  המחבל צופה בהוריו, אחיו, אשתו וילדיו כפותים עם כיסויי עיניים, עולים לרכב עם רכושם. המחבל שצופה בסרט צועק, מקלל ושואל מה זה? אסור לכם לעשות את זה. לאן אתם לוקחים אותם?
  איש השב"כ מראה למחבל מסמך ואומר לו: אתה יודע מה זה? זה צו גירוש למשפחה שלך שחתום ע"י שר הביטחון, עכשיו המשפחה שלך עוברת לביתה החדש בסוריה, אתה זה ששלחת אותם לשם, כשם ששלחת את משפחתה של הנערה שרצחת לעולם של סבל. עכשיו משפחתך תסבול כל החיים.
  המחבל יושב מוכה הלם ובוכה ואיש השב"כ אומר לו: מה קרה אתה כבר לא מחייך? המחבל צועק: אתם לא כאלה, אתם לא עושים דברים כאלה, אתם צבא מוסרי.
  איש השב"כ משיב לו: נכון, בגלל שאנחנו מוסריים לא ניתן לך לסבול הרבה, ומציג בפניו עוד מסמך. המחבל מחייך ואומר לאיש השב"כ: אתה מאיים עלי? אין לכם חוק של עונש מוות אתם מוסריים. איש השב"כ משיב לו נכון, אין עונש מוות וכנראה גם שלא יהיה.
  המסמך שאני מראה לך קובע שמהיום ועד יום מותך תחייה בבידוד בצינוק לבד. יהיו לך לפחות חמישים שנה כדי לחשוב על מה שעשית, ועל מה שעובר על משפחתך בסוריה. זה יעיל יותר מעונש מוות למחבלים.
  עכשיו אתה לא שהיד וגם לא גיבור, אתה כלום אוויר. אמא שלך תשב בסוריה בלי אוכל ובלי חשמל, אשתך תהפוך לשפחה של דאעש, ואיש לא ידע האם אתה מת או חי".
  ואז התעוררתי. כותב עמוס טלמור, "והחלום הזה רודף אותי כל פיגוע".

באמצע חודש דצמבר 1992 החליט ראש הממשלה יצחק רבין, לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי, לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. זה היה אחרי שפעילי חמאס חטפו את שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו בלוד בעת שהיה בדרכו לבסיסו, ותבעו תמורת שחרורו את שחרור אחמד יאסין. יומיים אחרי החטיפה התגלתה גופתו הכפותה של טולדנו סמוך לכפר אדומים, כשעליה סימני דקירות. החוטפים נלכדו כעבור מספר חודשים, נשפטו ונדונו למאסר עולם. היו מי שטענו אז שהגירוש פגע בישראל וחיזק את חמאס. החלום שחלם עמוס טלמור יכול להפוך למציאות. הדברים תלויים רק בהחלטת הדרג המדיני. בג"ץ הכשיר בעבר גירוש, למרות שלא בוצע אז על-פי אישום אישי ולמרות הטענה שמדובר בענישה קולקטיבית, האסורה על-פי אמנת ז'נבה, שנתמכה גם על-ידי החלטה של מועצת הביטחון. לקראת סוף השבוע שמענו הערכות שיוחסו לבכירי אגף המודיעין בצה"ל, לפיהם צפויה התגברות משמעותית בפעולות טרור והרמטכ"ל הורה להיערך לכך. האם גירוש משפחות מחבלים ירתיע? קשה לדעת. אבל כדאי לחזור ולנסות.

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, מתמודד על המשך כהונתו וטובים הסיכויים שהוא לא יזכה בתקופת כהונה נוספת. קובלנץ כוחני, יהיר ומתנשא, מסוג המנהלים שהשמש זורחת להם מהישבן, הוא האחראי כמנהל התאגיד, לפרסום הדוחה שבו הוצגו באתר התאגיד חברי כנסת של הליכוד שכשלו במקדימות, כחללי צה"ל שנפלו במערכות ישראל. בתאגיד השידור הציבורי קוראים לזה סאטירה. אבל בין סאטירה, גסות רוח ומעשה בזוי, שנעשה לחברי הכנסת מהליכוד שלא צלחו את המקדימות, המרחק גדול ואין קשר בין מה שפורסם לבין סאטירה. מה יש לקובלנץ לומר על המעשה החמור? במקום להתנצל בפומבי בפני חברי הכנסת על מה שנעשה להם, ולתת לציבור הסבר כפי שמצופה מתאגיד שידור ציבורי, הוא פרסם הודעה בנוסח - אם מישהו נפגע או נעלב הרי שהתאגיד מסיר את הפרסום. תאגיד השידור הציבורי ממומן מכספי ציבור. זכות הציבור וגם חובתו לדעת, אילו צעדים נקט מנהל התאגיד נגד מי שאחראים ישירות למעשה. צריך לקוות שההומור השנון של העורכים בתאגיד יישמר לפרישתו של קובלנץ. ביום שבו קובלנץ יסיים את תפקידו יש לקוות שגם הוא יזכה לפרגון במתכונת סאטירית דומה. כך יוכל גם קובלנץ להתענג על ההומור החולני של מי שאחראים לפרסום הדוחה, ועדיין מועסקים בתאגיד השידור הציבורי.

לואי דה פינס היה שחקן קולנוע צרפתי, שהיה מהבולטים בקומדיה הצרפתית של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים. לפני קרוב לעשרים שנה ייצר עו"ד פיני פישלר את "משטרת לואי דה פינס". הוא הציב את דמותו של השחקן דה פינס בצמרת משטרת ישראל ומינה אותו למפכ"ל. ככל שנוקפות השנים מתברר שעו"ד פישלר חזה את המציאות. אחרי שפרסמתי כאן בשבוע שעבר שמפקד תחנת גולן במשטרה פתח בתחנת המשטרה דוכן לממכר קובה שמכינה אשתו, הייתי בטוח שהגענו לשיא. עכשיו מתברר שהשיא עוד לפנינו. הסיפור הבא, שהביא שמעון איפרגן ב"מאקו", מעיד שלואי דה פינס עשה עלייה, השתלב בתפקיד בכיר במשטרת ישראל, וטובים הסיכויים שהוא לא יפנה את כסאו בתקופה הקרובה. גם זה סיפור אמיתי. הפעם הסיפור הוא על קצין ביחידה לזיהוי פלילי, שהחליט לביים סרטון הוצאה להורג בסגנון דאעש, במתקן של משטרת ישראל, ושילב בו שלושה שוטרים שהיו כפופים לו. הסרטון צולם בתוך מתקני היחידה לזיהוי פלילי במרחב דן לפני שנתיים וחצי, כאשר ארגון דאעש, היה בשיאו, ובכל יום כמעט פורסמו הוצאות להורג. קצין המשטרה בעל דמיון חוצה גבולות, החליט לביים סרטון דומה לזה שמביים ארגון המדינה האיסלאמית באחד ממשרדי התחנה. לשם כך גייס הקצין שלושה שוטרים שכיסו את פניהם בבדים שחורים, החזיקו בידיהם חרבות, ודימו את עריפת ראשו של אחד השוטרים כשהוא כורע על ברכיו וידיו אזוקות. הסרט שצולם הופץ בקבוצת וואטסאפ, דלף ועורר סערה. הקצין הועמד לדין וקציני משטרה הזדרזו להעיד לטובתו של יוצר הסרטון. הם השמיעו את הטענות המוכרות על אופיו הטוב, על כך שהוא קצין מצטיין, ועל כך שאין לו שום עבירה פלילית. שופטי בית הדין למשמעת של משטרת לואי דה פינס, סליחה של משטרת ישראל, התרשמו עמוקות מטיעוני עדי ההגנה ומטעותו של הקצין, והחליטו להקל בעונשו. הם גזרו עליו קנס של 1,000 שקלים ונזיפה חמורה. שמו של הקצין שהתגלה כבמאי סרטונים מחונן נאסר לפרסום. ייתכן שבמשטרה חששו שפרסום שמו של הקצין יביא בעקבותיו לגל של הצעות עבודה לבמאי היצירתי ולא רצו שהוא יעזוב את המשטרה.

במקום פרחים. סטיבן סלואן, מנצח אמריקני, הוא המנהל המוזיקלי החדש של התזמורת הסימפונית ירושלים. בעשרים השנים האחרונות סלואן הוא גם המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של בוכום שבגרמניה. יש לי המון סימפטיה לתזמורת המצוינת, שמוכרת לציבור בשם התזמורת הסימפונית של רשות השידור. בימיה הגדולים של התזמורת, כאשר היא פעלה בחסותה של רשות השידור, לפני פירוקה של הרשות, זכיתי להתארח לעיתים תכופות באולם הנרי קראון בירושלים, כדי לשמוע את נגינתה המצוינת תחת שרביטו של פרדריק שאזלן. חילופי המנהלים המוזיקליים של תזמורת ירושלים, נעשים בתקופה לא פשוטה עבור התזמורת, ונראה כי מתהילתה של התזמורת המצוינת נותר בעיקר עברה המפואר. צריך לקוות שהמנהל המוסיקלי החדש סטיבן סלואן, יצליח לעשות את הבלתי אפשרי, ולהפיח רוח חיים בתזמורת הוותיקה שנוסדה בשנת 1938 כתזמורת של תחנת הרדיו קול ירושלים. לימים שונה שמה של התזמורת לתזמורת קול ישראל. בשנות השבעים נוספו לתזמורת נגנים רבים ושמה הוחלף פעם נוספת והפעם ל"תזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור". עכשיו ניצבת התזמורת הנפלאה בפני לא מעט קשיים. צריך לעשות הכל כדי שהיא תמשיך לנגן.

בקטנה. התמונה של הג'ינג'י הקטן והמתוק היא של אור פלד. הוא בן חמש, הוא חבר שלי, הוא מכפר ויתקין, והוא ג'ינג'י אמיתי, שבגיל חמש מככב על שלטי חוצות. מי שזוכה לפגוש את הג'ינג'י הקטן והמתוק הזה נופל שדוד לרגליו. עכשיו גילתה אותו הצלמת שרון חלבי, שצילמה את תערוכת החוצות "גוונים של אש", שמציגה רק ג'ינג'ים. התערוכה היא מקפצה לעולם של ידוענים עבור אור פלד, שמצליח להמיס לבבות. בינתיים הוא נהנה מאוד מההמולה סביבו, למרות שעדיין הוא לא אימץ גינונים של כוכב. לפני שנה הגיעה משפחה של ג'ינג'ים לסטודיו של הצלמת שרון חלבי, לצילום משפחתי. כשעברה שרון על הצילומים היא הופנטה מהקסם הג'ינג'י, ויצאה למסע שבמהלכו צילמה במשך שנה לא פחות משלוש מאות אדמונים. כל מי שירצה לפגוש את אור פלד, ועוד ג'ינג'ים מדליקים, מוזמן לתערוכה שנפתחת בשבת הקרובה 16.2.2018 בחוצות גן המוזאון. ברחוב ויצמן 61 בחולון. התערוכה פתוחה בשעות 13:00-10:00.