מוסוליני, החל להאמין בעוצמת צבאו, וכשקרבה שעת המבחן, טפחה הרמייה העצמית על פניו. לכן, רמייה עצמית היא לא-אמת, אך לדעת אלעד, היא איננה שקר.
הפרופסור אלעד מציין בספרו כי ישנם שני סוגים של התנהגויות שעונים על התנאים לשקר. הסתרה והודעת כזב. בהסתרה מונע השקרן מידע מקורבנו, מבלי למסור למעשה דבר שאינו אמת, בהודעת כזב נוסף עוד צעד, לא רק שהשקרן מונע מידע אמיתי, אלא הוא מציג מידע מטעה כאילו מדובר באמת.
שקר הוא בהגדרה מוסכמת על-פי הספר התנהגות המכוונת לטעת באדם אחר אמונה או אי-הבנה, שהשקרן יודע שהיא אינה נכונה, כשהוא עושה זאת ללא הודעה מוקדמת, ובלי שהתבקש לעשות זאת על-ידי מקבל המסר.
מה שנותר לכם הוא לשפוט בעצמכם האם השרים וחברי הכנסת שקרנים, או שהם אינם אומרים אמת. בספר המרתק, קובעים מרבית החוקרים שהתנאי החשוב ביותר לשקר הוא הכוונה של השקרן להטעות את קורבנו.
מי שיקרא את הספר, ישתכנע מיד שמדובר בספר שהוא חובה לחברי הכנסת והשרים. לכן, רצוי שיושב-ראש הכנסת, יעניק לחברי הכנסת את הספר כבר בטקס השבעתם.
אז יוכלו חברי הכנסת ללמוד על שקרים לפי מידת תחכומם, על שקרים בעידן אי-ודאות, על סימנים מסגירים וסימנים המיוחסים לשקר, האם ניתן ללמוד איך לגלות שקרים, והאם שפת השקר שונה משפת האמת.
אחד הפרקים האחרונים בספר בוחן את השאלה האם גם המתים משקרים? התשובה היא כן.
הפרופסור איתן אלעד, בחר להקדים לפרק מימרה של תומס מאן: "מותו של אדם הוא עניינו של הנשאר בחיים מאשר עניינו שלו". למרות שאני לא תומס מאן, תרשו לי להציע מימרה ברוח דומה: "שקריו של חבר הכנסת הם עניינו של האזרח יותר מאשר עניינו של הפוליטיקאי".
כל המוסיף גורע.