משה כחלון הוא בלון

משה כחלון, שר האוצר הגרוע בתולדות ישראל, משאיר לנו בור תקציבי שחבל על הזמן. לא ברור מתי תדון הממשלה בבור התקציבי שייצרה מדיניותו הכושלת של כחלון. מה שברור יותר הוא שכחלון רוצה להיות שוב שר אוצר, ואם ראש הממשלה יאפשר לו שוב ללמוד כלכלה תוך ניהול משק המדינה, אנחנו בצרות. מה שהתחיל כ"נטו כחלון", מסתיים כ"נטו ביזיון". כבר עכשיו מנסים פקידי האוצר לקושש כספים כדי לסתום את הבור התקציבי, שייצר המוכשר בשרי האוצר שהיו לנו. מה שברור, שעד הבחירות בעוד פחות משלושה חודשים לא תוטלנה גזירות ישירות על הציבור. לגזירות כלכליות שנועדו לכסות את הגרעון העצום שייצר כחלון על-חשבון הקופה הציבורית, משמעות אחת: סיום שלטון הליכוד, ולכן שום פוליטיקאי בר-דעת לא יסתכן. אחרי שכחלון נטו יהיה נטו בליכוד, טובים הסיכויים שראש הממשלה לא יספור אותו, וייתכן גם שלא ייתן לו להמשיך בתפקיד שר האוצר. לא ניתן להתעלם מהעובדה שכאשר ראש הממשלה ניהל מו"מ עם מפלגת העבודה כדי שתצטרף לקואליציה, אחד התיקים החשובים שנתניהו בחר להציע לה הוא תיק האוצר שהובטח לכחלון, מה שמלמד שנתניהו רואה את כחלון בכיסו ויכול להתנהל מולו כרצונו. כחלון עשה מבחינתו מהלך פוליטי מזהיר, כשהחליט להצטרף לליכוד, אחרי שבבחירות האחרונות זכתה מפלגתו "כולנו", בלא יותר מארבעה מנדטים, לעומת עשרה מנדטים שקיבלה בבחירות הקודמות. זה מלמד שהציבור הבין מהר מאוד ש"נטו כחלון" הוא לא יותר מאשר נטו הבטחות ונטו בלבולי מוח, שאין מאחוריהם שום כיסוי. אם היה צורך במבחן נוסף למידת אמינותו של כחלון ומה שווה מילה שלו, ניתן היה להתרשם מדבריו של כחלון עצמו, שאמר בתוכנית הטלוויזיה של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ, כי שהוא התחייב שלא לשבת בממשלה עם נתניהו, אם יוגש נגד ראש הממשלה כתב אישום, אבל ההבטחה תקפה רק לגבי הכנסת העשרים ואחת, ואינה תקפה לכנסת העשרים ושתיים. גמישות מחשבתו של כחלון היא גמישות מחשבה של פוליטיקאי שאין לו מה לחפש במערכת הפוליטית, שבה הציבור מצפה שמילה של פוליטיקאי ואיש ציבור תהיה מילה. כחלון, שהבין מה חושב עליו בציבור, הזדרז לחבור לליכוד. גם הוא הבין שאם הוא היה מתמודד בראשות מפלגת כולנו גם בבחירות הקרובות, לא היה לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה. כחלון שבוי עכשיו בידיו של נתניהו. הוא יודע שהוא משול לבלון שמוציאים ממנו בהדרגה את האוויר, ואין איש שיודע לעשות זאת טוב יותר מראש הממשלה עצמו. גם אם כחלון יזכה לחזור למשרד האוצר, זה לא יהיה אותו משה כחלון שהכרתם. כחלון, שלא הצטיין מעולם בחוט שידרה שיכול להוות דוגמה, יגיע לאוצר כלא יותר ממריונטה של בנימין נתניהו. ראש הממשלה יגשים אולי את חלומו של כחלון לחזור למשרד האוצר, אבל הוא ידאג שלפני שזה יקרה להוציא מהבלון כחלון את כל האוויר.

ארנון בר דוד יושב-ראש ההסתדרות החדש, כבר מזהה ששר האוצר חסר כוח פוליטי. זה הזמן עבורו להוכיח גם למצביעיו, גם לליכוד וגם לראש הממשלה, שההסתדרות עדיין חיה, נושמת, וכשצריך - גם בועטת. בר דוד מכיר היטב את חוקי המשחק הפוליטי, ויודע שעכשיו ורק עכשיו זה הזמן לזכות בהישגים. זאת הסיבה שהוא נקט מהלך מתוחכם, והכריז על סכסוך עבודה כללי במשק במחאה על הפגיעה בגמלאים. צריך לומר במלוא הכנות: הפגיעה בגמלאים איננה דבר חדש. כל ממשלות ישראל פגעו בגמלאים, כשם שכל הממשלות וראשי המפלגות הבטיחו לגמלאים שאחרי הבחירות יהיה טוב יותר, אבל אף לא אחת מהמפלגות או הרשימות התכוונה לקיים את הבטחתה. למרות שכוחם האלקטורלי של הגמלאים לא מאפשר להתעלם מהם, כל המפלגות עשו עליהם סיבוב, אבל אף לא אחת מהמפלגות הביאה לשיפור משמעותי במצבם של הגמלאים. זה גם לא יקרה עכשיו, גם לא בעקבות סכסוך העבודה שהכריז בר דוד. קשה להעריך האם בר דוד יצליח לזכות בהישג משמעותי במבחן הכוח הראשון הגדול שלו מול הממשלה. הקופה הציבורית שהשאיר אחריו משה כחלון בקדנציה הנוכחית לא תוכל לשלם את מה שדורש בר דוד. אבל חשוב לזכור: ראש הממשלה, הליכוד, המפלגות הדתיות והשותפים האחרים בקואליציה לא ירצו להצטייר כמי שיושבים בחיבוק ידיים, ולא נענים לתביעות בסיסיות של אחת הקבוצות החלשות במשק. אולי זה מה שיוליד את השינוי. אם זה יקרה, זה יהיה הישג ענק לארנון בר דוד. אבל ספק גדול אם יהיו מי שירצו לתת הישג כזה לבר דוד ולמפלגת העבודה.

תמר זנדברג, שחברים במרצ מכנים אותה בלגלוג "תמי 4", בזכות ארבעת חברי הכנסת של מרצ שהצליחו להיכנס לכנסת, מתמודדת לראשונה עם אופוזיציה במרצ שקוראת לה לפרוש. זנדברג, שפרצופה האמיתי נחשף לאחרונה בתוכנית "המקור", מנסה להציג את עצמה כמי שמגינה על נשים ובשל כך סופגת אש, אבל מי שמכיר אותה מעיד שהיא אדם חסר רגישות שמכיר רק את עצמו. מי שנזקק להגנתה של זנדברג כדאי שלא יבנה על זה, וימצא דרכים יעילות יותר להגן על עצמו. לרשימת מתנגדיה של זנדברג במרצ, נוספה עכשיו גם חברת הכנסת מיכל רוזין, שהודיעה על תמיכתה בניצן הורוביץ לתפקיד יושב-ראש המפלגה, והאשימה את זנדברג בכך שהובילה את מרצ אל "סף הכחדה" כלשונה. בניצן הורוביץ תומך גם חבר הכנסת אילן גילאון, חבר כנסת אהוד בעל ערכים, שלהבדיל מזנדברג, אוזנו כרויה תמיד כדי לעזור לזולת, ובתחום הזה הוא הפך למותג בקרב חברי הכנסת. מי שבקיא בהתנהלות בתוך מרצ יודע לספר שגל תככים שוטף כבר תקופה ארוכה את המפלגה, שכלפי חוץ מבקשת להפגין יושר וניקיון כפיים, אבל בתוכה היא הפכה מזמן למאורת נחשים, שבה תפסו מקום כבוד כמה מהזוחלים המסוכנים ביותר בפוליטיקה הישראלית. למרצ דרוש בהקדם מנהיג או מנהיגה, שיידעו לא רק ללכד את השורות, אלא להוביל אותה לדרך חדשה, וח"כ זנדברג היא בוודאי לא המועמדת המתאימה לכך. זנדברג גייסה לצידה שני חברים בולטים ברשימה - עיסאווי פריג' ומוסי רז, כדי שתוכל לזכות שוב בפריימריז הקרובים, שבהם היא מתכוונת להתמודד על תפקיד היושבת-ראש. לקבוצה שמזוהה עם הורוביץ לא יהיה פשוט. הכלל הוא שצריך להתאמץ מאוד כדי לנצח את המנגנון. ייתכן מאוד שניצן הורוביץ יפתיע ויצליח להדיח את זנדברג מראשות התנועה. מוקדם עדיין להעריך ומוקדם עדיין לדעת. פעם ישבו על כיסא יושב-ראש מרצ, שולמית אלוני, יוסי שריד, יוסי ביילין וזהבה גלאון. היום יושבת שם תמי זנדברג, שמתנהלת יותר כתלמידת גימנסיה מאשר יושבת-ראש של מפלגה. מנהיגות לא נקנית לא בכסף, לא במאמץ, וגם לא בחנופה. זנדברג חסרת האישיות והכריזמה היא לא האדם שראוי לעמוד בראש מרצ.

מאיר יצחק הלוי, ראש עיריית אילת, הוא שחקן נשמה ולא פוליטיקאי רגיל. יצחק הלוי, שרק טובת העיר אילת עומדת לנגד עיניו, לא יוכל למנוע את סגירת שדה דב. נראה שגם ההחלטה שלו לעזוב את "הליכוד" לא תביא לשינוי ההחלטה. הקרקעות שעליהן שוכן "שדה דב", שנושא את שמו של מי שהיה מראשי תנועת העבודה דב הוז, הן בבעלות של אנשים פרטיים, שמבקשים לממש תוכניות שנועדו להמשיך את תנופת הבנייה באחד האזורים המבוקשים בישראל. ספק אם יהיה מי שיוכל לעצור את תנופת הבנייה שמתוכננת באזור. ההכרזה של שר התחבורה החדש בצלאל סמוטריץ', לפיה יביא לממשלה החלטה לדחות את סגירת השדה לשלוש שנים, היא נכון לעכשיו הבטחה שלא תוליד כנראה כיסוי. מדובר בהצהרה שספק אם תהיה בת-ביצוע, ולכן חבל שסמוטריץ' חסר הניסיון, בוחר להשלות את תושבי אילת. אין סיבה לפגוע בזכויותיהם של בעלי הקרקע, לכן ראוי לחשוב על רעיון חלופי אמיתי ומקורי שגם יקל על תושבי אילת, וגם יאפשר הקמת נמל תעופה חלופי במקום מרכזי. אני מציע לחזור לרעיון מקורי שהעלה בעבר יוסי שריד ז"ל, שהיה השר לאיכות הסביבה. אז דובר ברצינות על העתקת שדה התעופה לאי שיוקם בים מול חופי תל אביב. זאת לא הצעה הזויה. יש לכך תקדימים בכמה ערים בעולם. נמל תעופה אינו יכול לפעול ממרכזו של ישוב עירוני, אבל אין סיבה שלא יפעל מאי שיוקם בים. תקופת בחירות היא תקופה מצוינת להבטיח הבטחות, בעיקר כאלה שהסיכוי שיתממשו הוא קטן. סמוטריץ' התיישב על כסאו של שר התחבורה, וכבר הוא מיישם את השיטה. תחשבו טוב האם להאמין לו.

חגי פינסקר ז"ל היה גם מנהל הרדיו וגם מנהל הטלוויזיה. פינסקר היה איש רדיו כריזמטי, ניחן בקול רדיופוני מרשים, והעמיד דורות רבים של תלמידים, שרבים מהם שימשו בתפקידים בכירים גם ברדיו וגם בטלוויזיה. זכיתי לעבוד תחתיו בתחילת דרכי בקול ישראל. זאת הייתה זכות גדולה מפני שפינסקר היה מקצוען אמיתי. הוא היה איש חדשות ומנהל, שהפגין גם סמכות מקצועית, וגם ידע לתת לכפופים לו גיבוי יוצא דופן. שנים רבות לאחר מותו, אי-אפשר שלא להתגעגע לקולו הרדיופוני המרשים. נזכרתי בו כשגלשתי בדף הפייסבוק המצוין של לאה פילצר, מוותיקות הטלוויזיה הישראלית, שם מצאתי הקלטה שריגשה אותי במיוחד. מדובר בתקליט שיצא מיד אחרי מלחמת ששת הימים. עורך התקליט הוא יגאל לוסין, אחד היוצרים המוכשרים והמרשימים של רשות השידור, ומי שאחראי גם לסדרה המרתקת "עמוד האש". הקריין בתקליט הוא חגי פינסקר, שבקולו הסמכותי מזכיר את ימיה הגדולים של רשות השידור. פעם היו ברדיו קולות רדיופוניים אמיתיים שאפשרו למאזינים להבין את דבריו של הקריין או המגיש. אחד הקולות המרשימים של אותה תקופה שייך לחגי פינסקר, שגם חצי יובל שנים לאחר שהקליט את פס הקול לתקליט, תענוג צרוף לחזור ולשמוע אותו. קול מרשים, היגוי משובח, ואינטונציה מקצועית נכונה עשו את העבודה. לפינסקר ז"ל היה את הכל. אני משוכנע שגם אתם מתגעגעים אליו ולקולו.