זוג יהודים נשוי זה לזה. הבעל ממיר את דתו לנצרות וברצון האישה להתגרש. מה הדין? שתי שאלות עומדות לדיון - למי ניתנה סמכות השיפוט בתביעה, ומה הדין שיחול עליה.
החוק הרלוונטי הוא פקודת העדה הדתית (המרה). וכך היא קובעת - "4. (1) דבר המרת העדה שנרשם כחוק על-פי פקודה זו לא יפגע בשום התחייבות שהייתה חלה על המומר לפני שהממונה על המחוז רשם את דבר המרתו. (2) למרות כל המרת עדה, יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין ומזונות להיות ביד אותו בית משפט ששפט בעניינים אלה לפני ההמרה, אלא אם כן נעשו גם הבעל וגם אשתו חברים לעדה דתית אחרת".
סעיף 4 בנוי משני חלקים. החלק הראשון קובע מהו הדין, והחלק השני-מי הדיין. החוק קובע רציפות לגבי שני העניינים. הדין שיחול על חובות המומר הוא אותו דין שחל עליו לפני ההמרה והוא הדין בסמכות השיפוט. לגבי סמכות השיפוט, הרציפות נשמרת רק בחלק מהעניינים. מטרת החוק היא למנוע מאדם להתחמק מאחריות באמצעות המרת דת. לפיכך מי שחייב במזונות לבן משפחתו, לפי דינו הדתי, לא יוכל לפטור עצמו מאחריות על-ידי המרת דת.
ומן הכלל אל הפרט - נוכח ס' 4 הנ"ל נראה שהאישה תוכל להגיש תביעת גירושים לביה"ד הרבני והתביעה תידון לפי הדין העברי. הווה אומר שעילות הגירושים של האישה יידונו לפי הדין העברי. השאלה אם אישה יכולה להתגרש מבעל שעבר שמד תידון על-פי הדין העברי.
השאלה הקשה היא האם ביה"ד יוכל להכריז על הנישואים בטלים ומבוטלים בגלל שהבעל חדל להיות יהודי ונישואי תערובת אינם מוכרים בהלכה. שאלה זאת היא מאוד תיאורטית כיוון שרוב הסיכויים שביה"ד יכיר בנישואים.
הדעות בהלכה חלוקות לגבי השאלה אם יהודי שהמיר את דתו נשאר יהודי. לפי רש"י, ובעקבותיו השולחן ערוך-התשובה חיובית. לפי הרדב"ז-התשובה שלילית (ע"ע "משומד" בויקיפדיה). כיוון שביה"ד הרבני פוסק לפי השולחן ערוך רוב הסיכויים שיכיר בנישואיו של המומר והשאלה היחידה תהיה אם ניתן לחייבו לתת גט בגלל שהמיר את דתו.
אך מה הדין אם בכל זאת ביה"ד ידגול בהשקפה האחרת? האם הוא רשאי לקבוע שהנישואים בטלים ומבוטלים ואין צורך לעבור את הליך הגט? למיטב ידיעתי השאלה טרם נדונה בפסיקה.