חנפני הצמרת משחיזים את הלשון

בנימין נתניהו לא היה צריך את זה. אבל עדת החנפנים יודעת טוב מכולם מה אוהב המנהיג. להצהרת האמונים שאותה הביעו ארבעים חברי הכנסת אין שום משמעות, בוודאי שלא משמעות משפטית, והיא השיגה את ההפך ממה שביקשו החנפנים להשיג. נתניהו הוא איש חכם, אומן פוליטי שמתכנן מהלכים שטרם נראו במערכת הפוליטית. הוא ראש ממשלה שמוקף בעדת חנפנים ולקקנים שכוללת שרים וחברי כנסת, שיהיו הראשונים לבגוד בו ולהפנות לו עורף אם ייחלש או ייכשל. רק לפני שנים אחדות ישבו ליד שולחן הממשלה חברי כנסת ושרים אחרים של הליכוד. לא צריך להמר שהשרים דן מרידור, ראובן ריבלין, ובני בגין לא היו מצרפים את חתימתם להצהרת אמונים גם אם הם היו מפסידים את מקומם ליד שולחן הממשלה. מרידור, שהיה בעבר שר משפטים, והשתתף בעבר במגעים הקואליציוניים של הליכוד, הוא איש פרגמטי שמדבר מניסיון החיים. בראיון ל-ynet אמר מרידור בין השאר: "אם נתחיל מו"מ להרכבת ממשלה ויתברר שנתניהו לא יצליח. זה קרה לפני כמה חודשים, זאת לא תיאוריה, מה ליכודניק צריך לעשות? נניח שיש אפשרות שמישהו אחר בליכוד יקים ממשלה. צריך להגיד לא? עדיף שנלך לעוד בחירות? עדיף שמישהו ממפלגה אחרת ירכיב? העיקר לא איש ליכוד שהוא נתניהו?". מרידור צודק. נתניהו לא זקוק לגילויי החנפנות. הוא ראש ממשלה חזק, נראה שיותר מכל קודמיו, ואין מחלוקת שהוא שולט בליכוד לפחות כפי ששלט ראש הממשלה המנוח מנחם בגין אם לא יותר. ההחתמה מעוררת הגיחוך, שנעשתה כדי להפגין אולי אחדות בליכוד כלפי חוץ, משמשת את מתנגדיו של נתניהו מימין ומשמאל, ואין לה שום משמעות מעשית. מה שמעניין הוא שאף לא אחד משרי וחברי הכנסת של הליכוד שמשובצים ברשימה לכנסת מהמקום הראשון עד למקום הארבעים, לא סירב להפגנת הנאמנות שהועברה באמצעות מסרון. זכיתי להכיר אישית כמה חברי כנסת וכמה שרים בממשלתו הנוכחית של נתניהו, שעל-פי עדות מומחים לאורתופדיה, הם נולדו עם חוט שידרה, אבל מאז שנתניהו בשלטון, הם הוכיחו שאין צורך בחוט שדרה כדי לצעוד זקופים. בעייתו הגדולה של נתניהו הייתה תמיד מי שסובבים אותו. אביו הפרופסור בן ציון נתניהו ז"ל אמר פעם בראיון שקראתי במוסף סוף שבוע של מעריב, שהחיסרון הגדול של בנו הוא בבחירת האנשים שסובבים אותו והוא צדק. נתניהו הקיף עצמו בעוזרים שרבים מהם הפכו לעדי מדינה, מבלי שידע לזהות מראש שהם גמישים, חלשים, נעדרי חוט שידרה ובעיקר דואגים רק לעצמם. מי שהצית את התבערה שגררה את היוזמה להצהרת הנאמנות הוא יושב-ראש ישראל ביתנו ח"כ אביגדור ליברמן, שמכיר את נתניהו יותר מכולם, ויודע בדיוק היכן לשפוך את מיכל הדלק. גם במקרה הזה פעל ליברמן בדיוק במקום שמקורביו של נתניהו מזהים כבטן רכה. מבחינת ליברמן, מה שנתפש בליכוד כחתירה של יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, היה כנראה לא יותר מבלון ניסוי שהפעם היה מלא רק באוויר חם, אבל הצליח לגרום לאיבוד עשתונות. בליכוד יש מי שכבר אומרים שלא בגלוי, שמאבק אישי בליברמן הוא טעות. הניסיון לבצע מחטפים שיביאו קולות של יוצאי ברית המועצות לליכוד יתורגם לאחר הבחירות. האם ליברמן יהיה לשון המאזניים "למסע להכרת החגור" לבנימין נתניהו, מושג שראש הממשלה מכיר היטב משירותו בסיירת מטכ"ל.

מושיק לין הוא לטעמי הקריקטוריסט הטוב ביותר שזכיתי להכיר. הוא מוכשר, הוא ביקורתי והוא אכזר, כפי שקריקטוריסט טוב צריך לפעמים להיות. מושיק, אדם כלבבי, לא דופק חשבון, לא נכנע לא מתכופף, מזהה את החולשות ומצייר נהדר. זמן קצר לאחר שהתחלתי לפרסם את הטור באתר הזה, ניצלתי את קשריי הטובים עם מושיק, וביקשתי את רשותו לפרסם בטור שלי קריקטורות שלו. מושיק נענה לבקשתי, והתגובות שלא מפסיקות להגיע מוכיחות לי שבחירתי נכונה. כמה מילים על מושיק: הוא היה צייר הקריקטורות של העיתון "דבר" ושל "דבר השבוע", שהיה מוסף השבת של העיתון, וצייר שם במשך 16 שנים. הוא צייר 13 שנים קריקטורות במעריב, ושלוש שנים בידיעות אחרונות. לא במקרה בחרתי לספר לכם על מושיק דווקא עכשיו. אם קראתם את מה שכתבתי על עדת החנפנים והלקקנים בליכוד, שלא מפסיקה להתרפס בפני ראש הממשלה, כדאי שתדעו שבסינמטק של תל אביב, הוצגה תערוכה פרי יוזמתו של ניסים חזקיהו, המוכר לחובבי הקריקטורות בשמו המקצועי "נוסקו". התערוכה, שהוצגה במסגרת פסטיבל הקומיקס והקריקטורה "אנימיקס", עסקה הפעם ב...ליקוקים. מצאו בה עניין לקקנים מקצועיים, מי שמעודדים חנופה, מי שמסתייגים ממנה ומי שרואים בה אסון. "נוסקו" הוא היוזם והרוח החיה של התערוכה, והוא גם זה שיזם את הרעיון להקדיש את הגיליון הקרוב של "פרה דוקס", שאותו הוא עורך ללשון וללקקני הצמרת, או כמו שהוא קורא לזה: "האקדמיה ללשון לשנת 2019". אם הפסדתם את התערוכה אל תחמיצו את הגיליון האחרון של "פרה דוקס", שבו תוכלו למצוא את לשונם של גדולי הלקקנים של דורנו שלא נחה לרגע. תמצאו שם פוליטיקאים שהפכו את לשונם קרדום לחפור בו, ולא תאמינו כמה רחוק הם הגיעו. החיים, המוות והקידום המהיר, לא רק בזכות הכישורים, אלא כנראה גם ביד הלשון.

משה כחלון אמר את המשפט: "לא עזבתי את הליכוד כדי לחזור אליו". אז הוא אמר. כיוון שזאת לא האמירה היחידה של כחלון שמעידה על חוסר אמינותו, חבל לבזבז זמן על אמירותיו של מי שהתגלה מהר מאוד כפוליטיקאי אופורטוניסט, שפיו וליבו אינם שווים. כחלון, מספר חמש ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, הצליח לדאוג להישרדותו הפוליטית. עבור חבריו לרשימת הליכוד, הוא לא יותר מאבן ריחיים, אחרי שבחר לעזוב את הליכוד ברעש וצלצולים, ולחזור אליו בזחילה אחרי שהתברר לו מה חושב עליו הציבור. כחלון לא מסתכן, בעיקר כשזה קשור בעתידו האישי והפוליטי. עזבו את קופת המדינה שבה הוא משאיר לנו גרעון תקציבי עצום, זה ממש לא העניין וזה כנראה לא חשוב בעיניו. כחלון הצלופח לא עוסק בדברים קטנים, כשהישרדותו הפוליטית עומדת על כף המאזניים. הוא רחוק מאוד מלהיות פראייר. אנחנו הפראיירים. השבוע חשף צביקה זרחיה, הכתב הכלכלי המצוין של כלכליסט, קומבינה שהיא נטו עבודה בעיניים. הכל כשר, אלא שהקומבינה מסריחה למרחוק, וספק אם כחלון יוכל להסיר אי-פעם את הריח שידבק בו, במיוחד שהדברים מתרחשים כשהוא שר אוצר. מתברר, שאחרי שכחלון הזדרז להתפקד לליכוד, שרת הבינוי והשיכון, יפעת שאשא-ביטון, נותרה רשומה כחברת מפלגה נאמנה בכולנו למרות שהמפלגה כלל לא קיימת. איך זה קורה? כשכחלון מבין שהוא יצא נשכר מהקומבינה גם מטאטא יורה. מתברר שהתרגיל, שהוא חוקי לחלוטין, מאפשר לשרה שאשא ביטון, להירשם כסיעת יחיד בתוך הליכוד, מה שיביא לכך שרשימתו של משה כחלון, שהפסיקה את פעילותה הפוליטית, תקבל מהכנסת לא פחות מ-12 מיליון שקלים וחצי, למשך תקופת כהונתה של הכנסת ה-22. קומבינה מארץ הקומבינות, שהכל בה כשר משפטית, שתביא לעוד תוספת של 8 מיליון שקל מקופת המדינה שנועדו לכסות את חובותיה של רשימת כולנו ממערכת הבחירות לכנסת ה-21. מלשכתה של יפעת שאשא ביטון אמרו לצביקה זרחיה ש"מדובר בהליך פרוצדורלי טכני, שנועד לאפשר את תהליך המיזוג בין כולנו לליכוד". מה שהשרה שאשא ביטון לא מספרת לנו, שאם היא כמו שני חבריה לרשימת כולנו, שר הכלכלה אלי כהן וחברת הכנסת לשעבר טלי פלוסקוב, הייתה מתפקדת לליכוד, שבו היא רואה היום את ביתה הפוליטי, כולנו לא הייתה מקבלת את המימון הכספי הנוסף. הבור התקציבי שמשאיר מאחוריו כחלון כשר אוצר, ממשיך לשבור שיאים ומסתכם ביותר מ-54 מיליארד שקלים. המשמעות היא שהממשלה חייבת לצמצם מיד את הוצאותיה ב-14 מיליארד ומאתיים מיליון שקלים. שמונה מיליון שקלים לכיסוי הוצאותיה של מפלגת כחלון, שמתוכם ארבעה מיליון שיגיעו לקופת הליכוד, מהבור התקציבי העצום שייצר כחלון כשר אוצר, זה לא הרבה כסף, אבל יש בכך בהחלט להעיד מה יחסו של שר האוצר לקופה הציבורית.

אפרת (32) היא זונה שעלתה מאתיופיה ועובדת בתחנה המרכזית בתל אביב. היא נמצאת בחודש השישי להריונה, ויש לה שני ילדים שבהם מטפלת אימא שלה. לאפרת לא ברור מיהו אבי בנה השלישי. לא זאת הבעיה שמטרידה אותה כרגע. מה שמטריד הוא שלמרות מצבה היא נאלצת להמשיך לעסוק בזנות כדי לממן את הסמים הקשים שהיא צורכת. המצב הזה לא יכול להימשך, וארגוני הנשים ורשויות הרווחה חייבים להציל את אפרת. בוקי נאה, בעבר כתב הפלילים של ידיעות אחרונות, שעורך היום סיורים מודרכים במרכזי הזנות והפשע של תל אביב, ומכיר את אפרת מסיורי הלילה שהוא עורך במרכזי הפשע והזנות, מתקשה להאמין שרשויות הרווחה לא מכירות את אפרת. הוא מתקשה להישאר אדיש לנוכח המראה הקשה של אישה בחודש השישי, שנאלצת לפרנס עצמה מעבודה בזנות. אפרת היא נרקומנית ותיקה, שעוסקת בזנות כבר 12 שנים, ולדברי בוקי, בגלל יופיה היא זכתה לכך שאחד הדיירים באזור יעמיד לרשותה חדר שאינו ראוי למגורי אדם, אבל גם היא זקוקה לכמה שעות שינה, וזאת האפשרות היחידה שעומדת לרשותה. היא צרכנית סמים כבדה, והעובדה שהיא בחודש השישי להריונה, מחייבת אותה להיגמל מהסמים הקשים שהיא צורכת הרבה שנים, כדי למנוע נזק קשה לעובר. לא ברור האם היא רוצה או מסוגלת להיגמל מהסמים, מה שברור - היא מסכנת את עצמה ואת העובר שהיא נושאת בבטנה, וגם לא ברור מה עושות רשויות הרווחה כדי להציל אותה. רשויות הרווחה בתל אביב מכירות את אפרת. אני משוכנע שגם ארגוני הנשים אינם יכולים להישאר אדישים לנוכח המצב הקשה. השאלה היא האם חוץ מדיבורים, יש מי שמוכן לעשות מעשה ולדאוג לכך שעד הלידה תוכל אפרת לזכות בתנאים אנושיים, שיכללו פיקוח רפואי ועזרה רפואית מידית שנדרשת, כיוון שהיא גם משתמשת כבדה. זאת קריאת מצוקה.

אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון של מדינת ישראל ושר המסחר והתעשיה, הלך לעולמו לפני 67 שנים. בשבועון "מסלול" לעולי תימן והמזרח, שפורסם באותה תקופה, הקדישו לשר המנוח כמעט את כל העמוד הראשון. היו ימים שבהם הספדים היו הספדים, ומי שהלך לעולמו זכה בכך שהמספידים יגייסו את כל כוחם היצירתי, וישמיעו לזכרו הספדים שהם לא פחות מדברי שירה. בארכיון המדינה מצאתי דברים שאמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון על חברו לממשלה, שר האוצר אליעזר קפלן ז"ל, בישיבת אבל שקיימה הכנסת לזכרו. "אם נגדע קפלן לפני זמני", אמר בן-גוריון, "אין זה אלא מפני שנתן את נפשו על מילוי חובתו הממלכתית". לא רק בן-גוריון לא חסך מחמאות מהשר המנוח. גם דבריו של זלמן שז"ר (ראשי התיבות של שניאור זלמן רובשוב), שהיה באותם ימים חבר כנסת, ומונה לאחר כעשור לנשיאה השלישי של מדינת ישראל, היו כפי שנהגו לומר פעם "מילים כדורבנות". דבריו של שז"ר הודפסו בעמוד הראשון של השבועון לעולי תימן והמזרח. מילותיו של שז"ר שהיו הספד ברוח התקופה, כללו מילים פומפוזיות. ספק אם מאז מותו של שר האוצר הראשון, נשמעו הספדים כאלה. וכך אמר שז"ר בהתכוונו לאליעזר קפלן:

• "באחדות העם רצה. באיחוד כל כוחות הבניין. לכך שאף ועל זה בנה את אמונתו בעתיד. ובקורבנות העם רצה. אותם תבע מקרוב ומרחוק. הוא ידע כי בלעדיהם לא יכון המפעל.
  טוהר רוחו, ללא רבב כלשהו. והתבטלותו הנפשית בפני רום החזון, יחד עם קבלה נאמנה של מרות התנועה - סגולותיו אלה ייחדו לו את מקומו המיוחד בצמרת העם והתנועה".

איפה הימים שבהם נעצו הפוליטיקאים סכינים חדות זה בחזהו של זה, אבל ידעו לומר לאחר מותו של עמיתם מילים כמו: "התבטלותו הנפשית בפני רום החזון...". מי שכותבים היום דברי הספד הם תלמידים של בית רבן לעומת היצירות שיצר שז"ר. פעם קראו לנאומים האלה נאומים "חוצבי להבות". לא לחינם מונה שז"ר לעורכו השני של העיתון "דבר" לאחר ברל כצנלסון. כך נהגו אז לכתוב וגם להתבטא. המילים נורו כבליסטראות, ובלשון אותה תקופה היו אלה "מילים כדורבנות". יש למה להתגעגע.