"אמרת שהיו פיגועים נגד ריכוזי אוכלוסייה אזרחיים, האם אתה יכול לתת לי דוגמא"? שאל אותי אחד הסטודנטים מחו"ל איתם אני עומד בקשר מקצועי. היה בה, בנימה האקדמית-מחקרית התמימה שבה נשאלה השאלה, משהו אידיוטי. השאלה הציבה את התודעה שלי בפני אתגר כמעט בלתי-אפשרי. נדרשתי, תוך כמה מאיות השנייה, לעבור על בליל היסטוריית הטרור האצורה במוחי (מעלות, אוטובוס האימהות, קו 18, דיזנגוף, מומנט, דולפי-דיסקו, איתמר) ולחזור עם פיגוע אחד שמייצג עבורי את נבזותו של הטרור הפלשתיני במלוא עוצמתו. "קרא על הפיגוע בסבארו", שמעתי את עצמי עונה בהחלטיות.
תשובתי לשאלת התם של אותו סטודנט ניתנה מבלי שהייתי מודע לסמיכות התאריכים ליום השנה לפיגוע הנורא (9.8.2001). ייתכן ששעון בלתי מודע חש את קרבתו של התאריך, והוביל אותי לנקוב דווקא בטרגדיה הלאומית הזו, ולא בטרגדיות רבות, רבות מדי, אחרות.
כמי שעוקב בחצי אוזן אחר פרופגנדת השנאה הפלשתינית, אני יודע שהפיגוע במסעדת סבארו נחשב ל"הצלחה" כמעט מושלמת של כוחות האופל, המוצגים בתקשורת הפלשתינית בהערצה לא מבוטלת תחת הכינוי הגנרי "ההתנגדות". לצערנו, הפיגוע וגלי ההדף שנוצרו בעקבותיו שירתו היטב את מטרותיהם של ארגוני הטרור הפלשתינים, ביותר מרובד אחד.
ראשית, הייתה זו הפגיעה בלב-ליבה של בירת ישראל: פיצרייה בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ויפו בירושלים. 17 הרוגים, 140 פצועים. בין ההרוגים: אב, אם ושלושה ילדים קטנים. מעבר לרצח יהודים (כן, יהודים, ומי שחושב שהטרור הפלשתיני מוכוון נגד השתייכות מדינית כלשהי, מוזמן לרפרף באמנת החמאס לפני השינויים שהוכנסו בה בשנת 2017), הוביל הפיגוע לערעור תחושת הביטחון והאמון של אזרחי ישראל ביכולתה של המדינה להגן עליהם מפני הטרור הפלשתיני. שנית, שחרורה של המחבלת הארורה בעסקת שליט. כזכור, ניסיונו של כתב חדשות ישראלי לסחוט לחלוחית אנושיות מהמפלצת המבעיתה הזו, לא עלה יפה. לשאלתו של הכתב, האם היא מביעה חרטה על כך ששיחקה תפקיד ראשי ברצח של משפחה שלמה, כולל תינוקת בת שנתיים, גיחכה המחבלת ברשעות שטנית. בזאת הוכח לנו, בפעם המי-יודע-כמה, עם מי יש לנו עסק. לבסוף, הפרסומים בתקשורת הישראלית אשר שיקפו את הכעס והייאוש העמוק (המובנים והמוצדקים, יש לציין) של יתומי הפיגוע, באופן אשר שיקף את האכזבה מהתנהלות המדינה ומוסדותיה.
למען החוסן הביטחוני והמוסרי שלנו, על מנהיגינו לשנן לעצמם את לקחי הפיגוע במסעדת סבארו לפי שלושה מישורים אלו. מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להבליג על מתקפות טרור המבוצעות על-ידי מרצחים ארורים נעדרי כל מטרה מדינית או אחרת, ואשר כל מעייניהם ממוקדים בשפיכת דם יהודי. מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה שחרור המוני של מחבלים בעסקות המעודדות עוד ועוד חטיפות לצרכי מיקוח, ומחזקות את נרטיב הטרור הפלשתיני המוצג כמי שלא זנח את "גיבוריו" הלאומיים. לבסוף, מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה לפנות עורף לטובי אזרחיה, אלו המהווים את נשמת אפה וסוד כוחה, אזרחים כגון משפחת סחיווסחורדר. זיכרון הפיגוע אינו דשדוש בעבר. מדובר בזיכרון משמעותי להישרדותנו כמדינה, בהווה ובעתיד.