קומבינות, תככים, בגידות ומזימות

משה פייגלין בצרות. הוא אומנם קיבל בבחירות האחרונות 118,031 קולות, שזה מספר לא מבוטל של מצביעים, אבל הוא לא עבר את אחוז החסימה. בנט הבטיח לשלב את פייגלין בימין המאוחד, וממש לא בטוח שהוא התכוון למה שהוא הבטיח. פייגלין, שפתאום לא מאמין בסקרים, אמר שבבחירות הקודמות כולם היו בטוחים שרשימתו "זהות" תהיה הפתעת הבחירות, אחרי שהיא הגיעה לשמונה אחוזים בסקרים. גם הפעם פייגלין רץ לבד. אם הוא יצליח להיכנס לכנסת, הוא יבקש כנראה לעצמו תיק כלכלי משמעותי. הוא מבהיר שהפעם תעסוק רשימתו בנושאים כלכליים. ייתכן מאוד שהוא נושא את עיניו לתפקיד שר האוצר, תיק שהוא מרכזי. אחרי משה כחלון, גם פייגלין יכול להיות שר אוצר. במקרה כזה תהיה לפייגלין בעיה קטנה עם אביגדור ליברמן, שספק אם כלשון מאזניים, יסכים לחבור לגוש שפייגלין יהיה שותף בו. אבל זאת לא הבעיה היחידה של פייגלין. הוא נאלץ להתמודד עכשיו עם בעיות פנים-מפלגתיות ועם גל עזיבות של בכירים ברשימה שבראשה הוא עומד. עו"ד ליבי מולד, שהייתה במקום השלישי ברשימת זהות לכנסת, הודיעה שהיא עוזבת את הרשימה. זה קרה בעקבות עימות עם חבר אחר ברשימה בשם ד"ר רפאל מינס, במהלך ניסיון לקדם את מנכ"ל המפלגה שי מלכה, שגם הוא החליט לפרוש מהרשימה. מלכה, שבחר להתפטר באמצעות ציוץ בטוויטר, כתב בין השאר: "עברתי מסע הכפשות, שקרים והרעלת בורות המים שהיו אוצרות של המפלגה. פרצה אש המחלוקת במחנה. אני כואב את בגידת הקרובים לי ביותר". אם הבנתי נכון את מנכ"ל המפלגה המתפטר, פייגלין נאלץ להתמודד עכשיו גם עם "טיהור בארות המים" של מפלגתו, שהיו לדברי מלכה "אוצרותיה של המפלגה". פייגלין צריך להתמודד לא רק עם מים, אלא גם עם אש, ולהצליח לכבות את "אש המחלוקת". שאוחזת ברשימתו, שעליה צריך להתגבר מיד, כפי שמעיד על כך המנכ"ל המתפטר. אם כל זה לא מספיק, לפייגלין יש משימה נוספת לא פשוטה, הוא צריך להתמודד גם עם מי שמכונים "הבוגדים" או כדברי המנכ"ל הפורש "בגידת הקרובים לי ביותר". אחרי שישלים את הטיפול בבעיות הפנים של רשימתו, הוא ייאלץ להסביר לציבור מה הערך המוסף שלו, אחרי שסיפור הקנביס הוא מזמן לא אבן שואבת שבאמצעותה אפשר להביא קולות.

מה משותף לשר כושל, מפכ"ל כושל ומשטרה כושלת? סדרת טלוויזיה כושלת. סדרת הטלוויזיה "מחוז ירושלים", ששודרה בכאן 11, לא רק שלא יכולה לשמש את המשטרה כדי להוכיח את אמינותה, תפקודה, יכולתה, ומקצועיותה, היא קוברת תחתיה את מעט הקרדיט שהיה למשטרה לפני שידור הסדרה. את הסדרה הפיקה "קודה תקשורת", בבעלות רם לנדס, ואם השם הזה מוכר לכם, זה משום שהוא האיש שעמד בראש הוועדה שמינה השר גלעד ארדן, שהמליצה לפרק את רשות השידור. יד המקרה שלנדס יוצא נשכר ובגדול מהקמת תאגיד השידור הציבורי. הוא עבר אומנם "תקופת צינון" כפי שמחייב החוק, אבל עבור יותר מ-1,600 העובדים של רשות השידור הוא עדיין דגל אדום. הם מתבטאים כלפיו בחריפות, וחוזרים ומזכירים את המשפט שבסיומו שתי המילים "וגם ירשת"? עבור הכנת הסדרה קיבלה החברה של רם לנדס שישה מיליון שקלים כולל מע"מ. הסדרה כללה תשעה פרקים, כולל הפרק האחרון, שלא הוסיף כבוד לא ליוצרי הסדרה ולא לארדן, השר הממונה על משטרת ישראל. כל אחד מהפרקים עלה למשלם המיסים 670 אלף שקלים, ובהם נכלל גם הפרק שמבזה את המשטרה ופוגע קשות באמינותה. השר לביטחון הפנים זוכר בוודאי את הקוקטייל החגיגי, שהיה בשנים-עשר במאי, בשעות הערב ב"סינמה סיטי" של ירושלים. סמוך לשעה שמונה בערב הגיע ארדן לקבלת הפנים, והוקף מיד בעשרות שוטרים שהשתתפו בסדרה ובבני משפחותיהם. ארדן התנהל כחתן השמחה. הוא עמד כשלצדו רם לנדס. השניים מכירים היטב מאז הזדרז השר ארדן לאמץ את הצעתו לסגור את רשות השידור. ארדן, שנתן את ברכתו לסדרה, הנחה את משטרת ישראל לשתף פעולה עם יוצרי הסדרה. רק טבעי שמר ארדן היה צריך להיות בסוד העניינים, ולרדת לפרטי פרטים של צילומים שהיו אמורים להאדיר את משטרת ישראל, להציג אותה ברגעיה היפים, ולדאוג לה ליחסי ציבור באחת מתקופות השפל שלה, כשהיא איבדה את אמון הציבור. אבל ארדן כהרגלו מסתפק בעיקר בהצהרות, בנאומים ובתמונות שבהן הוא נראה בחברת לובשי מדים. ארדן הוא שר חסר כריזמה וחסר מנהיגות, שלא ראוי להיות אחראי על גוף בעל מבנה פיקודי, אך מרבה לשווק את עצמו בחברת לובשי מדים, כנראה כדי להוסיף לעצמו נופך של חשיבות. אבל הציבור גילה מזמן מה הוא שווה באמת, ולא רק הציבור, גם ראש הממשלה. כשהמשטרה עורכת חיפוש לצורך צילום סדרת טלוויזיה בבית של משפחה במזרח ירושלים, מטמינה לצורך הצילומים במחסן הבית רובה, ויוצרת מצג שווא כאילו היא הצליחה לאתר נשק לא חוקי, ובסיום הצילומים נותנת למשפחה אישור בכתב שלא התגלה נשק לא חוקי בבית, זהו מעשה חמור שגם לשר לביטחון הפנים יש אחריות כלפיו. גלעד ארדן לא רק ידע על צילומי הסדרה, הוא גם זה שעודד, תמך, והתנהל כחתן בקבלת הפנים שנערכה בסיום צילומי הסדרה בירושלים. ארדן לא יכול לגזור רק סרטים, הוא צריך גם לשאת באחריות. כשם שמנכ"ל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ איננו יכול להתנער מאחריותו, כמי שרכש את הסדרה בכספי הקופה הציבורית ודאג לשידורה. לפני שידור הסדרה פורסמו בעיתונים מודעות ענק. אני מסוקרן לדעת מי נתן את ההוראה לבצע את הפרסום חסר הפרופורציה, ובעיקר מי שילם עבור מסע יחסי הציבור הנרחב של הסדרה. בתקופה שבה התאגיד מצמצם את פעילותו בגלל קשיי תקציב, ובוחן גם אפשרות לצמצם את מצבת כוח האדם שלו, חשוב לדעת האם הוא זה שמימן את מודעות הענק, שללא ספק חרגו ממה שיכול להרשות לעצמו וממה שצריך לממן תאגיד שידור ציבורי. אני מוכן להמר - בשר ארדן לא ידבק רבב. לנדס לא יעבוד בתקופה הקרובה עם התאגיד, קובלנץ ישחרר הצהרות מרגשות על אתיקה, למרות שצפייה בשידורי חטיבת החדשות של התאגיד, מלמדות שאיזון הוא לא שם המשחק. את המחיר, אם יהיה מחיר, ישלם כנראה אחד מקציני המבצעים במשטרת ירושלים. תסמונת הש"ג קיימת עדיין בגופים בעלי היררכיה פיקודית, והמשטרה היא אחת מהם. למה יש לי תחושה שבתוך כמה חודשים רם לנדס יחזור לעבוד בשקט עם התאגיד כאילו דבר לא קרה.

אריק סיני הוא לטעמי זמר מצוין בעל קול מרשים. לכן, הצטערתי לשמוע שקיים חשש שהוא יגיע לפשיטת רגל. אמצעי התקשורת ציטטו את עמוד הפייסבוק של סיני שבו כתב: "אין לי שום ברירה אלא ללכת לפשיטת רגל". אלא שזמן קצר לאחר פרסום הידיעות נמסר מטעמו של הזמר, שאין בדברים אמת. הידיעות על הקשיים הכלכליים של סיני אינן חדשות. הוא עצמו הודה בכך בראיונות שהעניק לאמצעי התקשורת. האם אדם יכול להכריז על עצמו כפושט רגל? התשובה היא לא. כדי להפוך לפושט רגל במונח המשפטי המוכר, צריך להגיש בקשה למתן צו כינוס ולהכרזה על פשיטת רגל, שמוגשת על-ידי החייב עצמו או על-ידי אחד מנושיו. עו"ד יואב בן פורת ממשרד איתן ש. ארז ושות', שהוא אחד המשרדים המובילים בטיפול בפשיטות רגל, מבהיר שכדי שהחייב יבקש פשיטת רגל, עליו להעביר דוח מפורט על היקף נכסיו ועל ההתחייבויות הכספיות, כולל נכסים שהיו ברשותו והועברו לצד שלישי בעשר השנים האחרונות שקדמו לפשיטת הרגל. רק לאחר העברת הבקשה, ובחינה של כונס הנכסים הרשמי, שמביע את דעתו האם לאשר את הצו, ורק כאשר מתקבל אישור, מתמנה מנהל מיוחד שאחראי על ניהול הליך הפירוק. מתן צו כינוס מביא למעשה לעיכוב כל ההליכים המשפטיים נגד החייב, ובהם גם כל הליכי ההוצאה לפועל, כולל תביעות תלויות ועומדות. עו"ד בן פורת אומר כי צו כינוס מעניק למעשה לחייב "שקט תעשייתי", שמאפשר גם לבדוק ביסודיות את יכולת ההשתכרות שלו, וגם את הדרך שתאפשר לו להשתקם בעתיד. לדעת בן פורת, ייתכן שמדובר ב"קריאה או זעקה אישית לעזרה". אבל יש להבחין בין קריאת מצוקה לבין המשמעות המשפטית של פשיטת רגל, ואת זה לא עשו באמצעי התקשורת.

חיים גולדברג, צלם האתר החרדי כיכר השבת, שהוא אחד האתרים הגדולים והחשובים בציבור הדתי, מצלם בעיקר בשכונת מאה שערים בירושלים. גולדברג, בן עשרים, מכיר את השכונה כמו את כף ידו, ולכן כשהיה צורך בתמונה בלעדית עבור אתר כיכר השבת, לא היה טבעי יותר מזה שגולדברג יצלם אותה. מה יכול להיות בלעדי במאה שערים? מתברר שגם לאתרים הדתיים ישנם סיפורים, שככל שהם מסתוריים יותר הם מרתקים יותר. הסיפור שעניין הפעם את מערכת כיכר השבת היה של נשות כת השאלים. זוהי קבוצה של נשים חרדיות, שנוהגות להתכסות בבגד בד שחור, שמכונה בעגה האידישאית בשם "שאל" ומכאן נגזר שמו. הנשים טוענות שמדובר בלבוש יהודי קדום, שלבישתו מעוגנת במקורות הלכתיים. חלק מחברי הקבוצה עוטות רעלה, ולכן הן זכו לכינוי "נשות הטאליבן". גולדברג החליט שהוא חייב להשיג תמונות אותנטיות של נשות הכת, אחרי שהתברר לו שהרבה צלמים ביקשו להשיג את התמונה ולא הצליחו. גולדברג לקח את המשימה ברצינות, וארב לנשים בקרבת ביתן במשך שלושה שבועות. משמונה בבוקר עד השעה אחת-עשרה בלילה. אז התברר לו שהאינפורמציה שקיבל לא הייתה נכונה, משום שנשות הכת יוצאות ביום אחר בשבוע מבתיהן. ערב אחד הוא ארב להן באחת הסמטאות של מאה שערים, ומיהר להנציח במצלמתו את התמונות הנדירות שהתפרסמו בלעדית בכיכר השבת. נשות כת השאלים נעצרו בעבר, בעקבות צווים של בית המשפט, לאחר שהתברר שבדירה מוזנחת שאותרה במרכז ירושלים, הסתתרו שלוש נשים ושמונה ילדים, בתנאי מחיה ירודים, בדירה שאינה ראויה למגורי אדם. במקרה אחר, נעצרו שלוש נשים מכת השאלים בחשד שחטפו את ילדיהן, למרות פסיקה של בית משפט שהילדים יישארו בחזקת האבות. המשטרה חשדה כי אחת הנשים, אישה כבת ארבעים, חיתנה נערה בת 15 והתכוונה לחתן נער נוסף באותו גיל. חיים גולדברג ומערכת אתר כיכר השבת אפשרו לי באדיבותם לפרסם את התמונה, כדי שגם אתם תוכלו להתרשם ממראות שלא נחשפים אליהם בכל יום בסמטאות שכונת מאה שערים.

יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות מסיעת יהדות התורה, שוב בכותרות. המשטרה ממליצה להעמיד את ליצמן לדין בחשד למרמה, הפרת אמונים, הדחת עד ושוחד. פעם נהגו לומר שאין דבר ישן יותר מהעיתון של אתמול, שלא לדבר על קריקטורה שפורסמה ואיבדה את האקטואליות שלה. ליצמן מוכיח שההיסטוריה חוזרת. צייר הקריקטורות מושיק לין, שקריקטורות שלו מתפרסמות בטור הזה בקביעות, שמע על החלטת המשטרה להמליץ על העמדתו לדין של סגן השר, וצלל לארכיונו הפרטי, שם גילה שקריקטורות שהוא צייר לפני עשור ויותר שעוסקות בליצמן, אקטואליות גם היום. יעקב ליצמן על הבמה הפוליטית הרבה שנים, ולמושיק לין הזדמן לצייר אותו יותר מפעם אחת. לין הצליח לשלוף מארכיונו הפרטי שתי קריקטורות שלא איבדו מהאקטואליות שלהן גם היום, מה שמלמד, שהגיבורים הפוליטיים הם אותם גיבורים ורק הנסיבות משתנות. אחת הקריקטורות, שבה צייר מושיק את ח"כ ליצמן, הייתה עבור המקומון הירושלמי של מעריב. היא נועדה במקור למדור בשם "בגובה העיניים", אבל הקריקטורה מעולם לא פורסמה. במדור התארחה בכל פעם דמות אחרת שזכתה לחשיפה על כפולה על שני עמודים. בעמוד הימני התבקש המרואיין להשיב בקצרה על שאלות אקטואליות, ובעמוד השמאלי התפרסמה קריקטורה שצייר לין, שהיה באותה עת קריקטוריסט פוליטי של מעריב. הוא נזכר כי "בתחילת השבוע הייתה רונית מזכירת המערכת מבשרת מי עומד להיות הקורבן". היא הייתה שולחת ללין תמונות של האיש, הוא היה לומד היכן נמצא כל קמט בפניו, וכל ציצית שיער, ומחזיר לה קריקטורה מוכנה. באחד הימים בישרה לו מזכירת המערכת, שהוא הולך "לבלות" את הלילות הקרובים במחיצת תמונות ארכיון של ליצמן. היא שלחה אליו ערימה של תמונות והוא יצא לדרך. מושיק לין נזכר ש"אחרי כמה סקיצות ועבודה מאומצת על הדיוקן הליצמני, מצלצלת רונית ומבקשת לעצור את העבודה. "מצטערת", היא אומרת, "ליצמן קיבל פיק ברכיים. הוא לא מסכים שהראיון יתפרסם". בלית ברירה איפסן את ליצמן בבוידם, עם תחושה חמצמצה של בזבוז זמן, אבל עם תקווה להיפגש בעתיד - והוא צדק. אתם יכולים באדיבותו, להתרשם משתי הקריקטורות שהוא צייר, שנשארו אקטואליות גם היום.

דוד מונשיין מספר סיפורים, מתווך נדל"ן ומהדמויות המוכרות ביותר בירושלים, הוא בעל אוסף נדיר של מודעות, קטעי עיתונים וכל מה שקשור בירושלים של פעם, אבל לא רק. השבוע פרסם מונשיין את המודעה הזאת משנת 1932. הפעם, לשם שינוי, המודעה עוסקת באירוע שהתרחש בתל אביב. ברחוב שנקרא אז דרך הים והיום הוא מוכר בשם רחוב אלנבי. מודעה כזאת לא תוכלו למצוא בעיתונים של היום. נכתב בה: "אתמול בלילה בשעה 9 בערב יצאה אישה כבת 55, לא גבוהה, שמנה, מביתה רחוב דרך הים 14 א' ועד עכשיו לא שבה האישה. היא קצת מטומטמת, ובעלה חושש לה מאוד. אלה שראוה או יודעים עליה מתבקשים להודיע לבעלה א. בנדס, ברחוב דרך הים 14 תל אביב". מונשיין מסביר שבאמירה "היא קצת מטומטמת", כפי שנכתב במודעה, לא הייתה כוונה חלילה לפגוע באישה. לדבריו, זאת הייתה באותה תקופה שפה סחבקית, שכללה גם את המילים דביל, מטומטם, או פלגמט. צריך רק לקוות שהמודעה הזאת לא סייעה למר א. בנדס מתל אביב, לאתר בשנת 1932 את אשתו השמנה, והקצת טיפשה, שייתכן שהעדיפה להעלם מאשר לחיות עם בעל שנותן בה סימנים.