חופש הביזוי

אביחי מנדלבליט היועץ המשפטי לממשלה מעדיף לשמור על זכות השתיקה. למרות שהיועץ מנדלבליט רואה איך מתנהלת המשטרה כלפי המפגינים סביב ביתו, הוא מעדיף לא להתערב, למרות החלטה מפורשת של בג"ץ שמאפשרת להם להפגין. אין ספק, מנדלבליט עובר תקופה לא פשוטה. החוק ובית המשפט מאפשרים למפגינים לנצל את זכות המחאה, ו-144 שבתות באזור הסמוך לביתו הפכו את החיים בכל מוצאי שבת לבלתי נסבלים. ספק אם היה בעבר יועץ משפטי לממשלה שזכה להפגנות רצופות וממושכות כמו מנדלבליט, למרות שכמה יועצים משפטיים בממשלות קודמות זכו לכינוים כמו "היועץ המשפחתי לממשלה", אחרי שפרסמו החלטות שלא תאמו את רצונו של הציבור. המפגינים מאמינים שדרך המחאה היא זו שתביא להחלטה שהם מבקשים - להעמיד את ראש הממשלה לדין, אלא שהעיתוי שסמוך לבחירות מביא לכך שכל הפגנה מעוררת את השאלה מי עומד מאחוריה, ומלבד זכות מחאה, שהיא זכות לגיטימית, יש תמיד מי שמנצלים אירועים כאלה כחלק מסדר יום פוליטי שאין לו קשר לאירועים. התנהלותה של המשטרה כלפי המפגינים היא בלתי נסבלת, עד שנוצר הרושם שיש מי שמבקשים לרצות את השר לביטחון פנים שמופקד על המשטרה. מעניין שקולו של ממלא-מקום המפכ"ל ניצב מוטי כהן נדם. גם אם מינויו של כהן לתפקיד של קבע תלוי בשר לביטחון הפנים, ראוי היה שאחרי תקופה ארוכה של הפגנות, יסביר כהן לציבור את הסיבות להתנהלותה הכוחנית של המשטרה, וייפגש עם המפגינים. ניצב כהן, שרוצה מאוד להיות מפכ"ל, נלווה בכל חודש לסיוריו של השר ארדן, שהוא איש פוליטי, אבל הוא לא מצא זמן עד היום להיפגש פעם אחת עם אזרחים, ולשמוע את טענותיהם נגד המשטרה. במשחקי הכוח שבין המשטרה למפגינים נעשה שימוש לא הגון בכוחה ובסמכותה של המשטרה. כך למשל עצרה המשטרה את עו"ד גונן בן יצחק, בעבר איש שב"כ והיום אחד מראשי המאבק, ושחררה אותו כעבור זמן קצר, בתנאי שיגיע למחרת ל"המשך חקירה". בן יצחק התייצב למחרת במשטרת פתח תקוה, ואז נאמר לו ש"אין צורך בהמשך חקירה". התרגיל העלוב שבו נקטה המשטרה רק מחזק את ההערכה שיש מי שמעניק גיבוי מלא לדרך שבה היא מתנהלת. אי-אפשר להתעלם ממעצרם של אלה שי, עופר וד"ר רזניק, שהיו עצורים במשך יממה במשטרת פתח תקוה ובבית המעצר הדרים, ושוחררו מיד אחרי שהובאו לבית המשפט, כשהם נדרשים בצו הרחקה לא להפגין ליד ביתו של מנדלבליט למשך חמישה ימים. כל מי ששומע את הסיפור שואל את השאלה המתבקשת, האם שופטת המעצרים העירה לתובע המשטרתי על המעצר המיותר, או ביקשה לדעת למה בילו שלושה עצורים בתא מעצר במשך יממה? התשובה היא לא. לא כל המפגינים הם שומרי חוק. רבים מהם מרשים לעצמם לארוב למנדלבליט שהוא איש מאמין, בדרכו לבית הכנסת ונוהגים בכך בדרך לא ראויה. אלה שממתינים ליועץ מטיחים בו דברים קשים ומקניטים אותו. הם עושים זאת כשמנדלבליט בדרכו לבית הכנסת או בחזרה הביתה, ומי ששותף לכך ראוי שייעצר וייתן את הדין. מקצת המפגינים ניסו להגיע למפגש ישיר עם מנדלבליט. בערב ט' באב, כשהוא היה בדרכו לבית הכנסת, היה מי שקרא לעברו: "שיגידו עליך קדיש במהרה בימינו". גם כאשר חלק מהמפגינים בוחרים ללוות את היועץ מנדלבליט לבית התפילה בדממה, יש בכך מעשה לא ראוי. אף לא אחד מהמפגינים היה רוצה שכך ינהגו גם בו. זה לא הכל. טובה צימוקי דיווחה בידיעות אחרונות, שבשבת שעברה הגיע לבית הכנסת שבו מתפלל מנדלבליט אדם זר, התיישב על אחד המושבים והתבונן ארוכות ביועץ. זה אומנם חוקי, אבל זה לא מחזה רגיל בבית הכנסת שבו המתפללים מכירים זה את זה שנים רבות, ולכן השוטרים שמלווים את היועץ הזדרזו לבדוק את זהותו של האיש. מנדלבליט הוא משרת ציבור. גם ככזה הוא זכאי לפרטיות. הוא ראוי לכך שלא יילכו בעקבותיו כשהוא רוכש מצרכים בערב שבת, כשם שהוא ראוי שאיש לא ילך לפניו או אחריו כשהוא בדרכו לבית הכנסת. במשחק הכוחות הזה אין גבולות. הרושם הוא שהמפגינים והמשטרה עברו מזמן את הגבול.

בלשכת הרמטכ"ל בקריה בתל אביב יש חדר ישיבות גדול, שבו מתכנס פורום המטה הכללי של צה"ל, שמורכב בעיקר מאלופי צה"ל. על הקיר מאחורי הכיסא עליו נוהג לשבת הרמטכ"ל, מתנוססת אמרה שטבע ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון בסיום קורס קצינים בשנת 1955 - "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". לא ברור לי איך מתיישבים דבריו של ראש הממשלה הראשון עם מה שעשה תת-אלוף רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ששכח כנראה את מחויבות צה"ל לאימהות החיילים, ופעל בדיוק ההפך, כשסיכן לא רק את עצמו, אלא גם קבוצת חיילים בעת שהחליט לצאת על דעת עצמו, מבלי ששיתף את מפקדיו, להרפתקה מסוכנת בשטח לבנון. תת-אלוף מילוא, אחד מאדריכלי מבצע מגן צפוני לאיתור מנהרות הטרור של חיזבאללה והשמדתן, החליט לבחון בעצמו את צדה השני של אחת המנהרות. הוא לקח עמו כמה לוחמים, ויחד - מבלי לעדכן איש - הוביל אותם לקצה המנהרה בכפר ראמיה בלבנון. תא"ל מילוא לא הודיע על החלטתו לאלוף פיקוד הצפון אלוף אמיר ברעם, וסיכן במהלך חסר אחריות בפיקודו, את חייו ואת חיי החיילים שנלוו אליו למבצע מיותר. רק יד המקרה שהם לא נפגעו ממטען או מירי של חיזבאללה. הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי נהג כלפי מילוא במידת רחמים שאינה ראויה. הוא נזף בקצין הבכיר, והחליט לעכב את קידומו לדרגת אלוף עד לשנת 2022. מדובר בעונש שיעכב את קידומו של הקצין הבכיר בשנה אחת בלבד. העונש הקל יחסית נגזר על תת-אלוף מילוא משום שמפקד פיקוד הצפון אמיר ברעם, שלא עודכן במהלך המסוכן, החליט לגבות את תא"ל מילוא שכפוף לו, למרות שמילוא בחר למדר את אלוף הפיקוד, ולא גילה לו על הצעד המיותר והמסוכן שיזם. מילוא טען להגנתו כי "טעה בשיקול הדעת". זאת בדיוק הבעיה שבגללה הוא לא ראוי להתמנות לאלוף בצה"ל, וחייב לדעתי לעזוב מיד את הצבא. לא ברור לי איך מפקד פיקוד צפון מעניק גיבוי לקצין בכיר, שמסכן את חיי חייליו כדי לספק יצר של הרפתקנות, שאין בו שום תועלת מבצעית, ומסתיר מאלוף הפיקוד מידע חשוב, שיש בו לסכן את חייהם של חיילי צה"ל, כשם שלא ברור לי מדוע הרמטכ"ל כוכבי מתכוון לקדם קצין שנהג כך בעתיד. שיקול דעת ראוי הוא אחד הדברים הבסיסיים ביותר שנדרש ממפקד בצה"ל, ובוודאי שהוא נדרש הרבה יותר מקצין בכיר המיועד לקידום לדרגת אלוף. מי שנהג בדרך לא אחראית ומסכנת חיים שלא לצורך, עוד טרם שהתקדם לדרגה שמעניקה לו כרטיס כניסה למועדון היוקרתי של פורום המטה הכללי, אינו קצין שניתן לנהוג כלפיו בסלחנות למרות אומץ ליבו, ובוודאי שהוא לא ראוי לדרגה גם לא בעוד שנתיים. המשפט שטבע בן-גוריון מאבד את משמעותו כשמדובר בתת-אלוף מילוא, שאיננו עומד בקריטריונים הבסיסיים, ובוודאי שאינו נחשב לדעתי למפקד שראוי להפקיד בעיניו חיי אדם. אין דבר חשוב משיקול דעת. וכשקצין בכיר לא רק טועה בשיקול דעת, אלא גם עושה מעשה שלא יעשה, מקומו לא בצבא. לא הייתי רוצה שמילוא, יהיה אחראי על גורל ילדיי או נכדיי. מעשי פזיזות מצד קצין בכיר אינם יכולים להתקבל בהבנה או בסלחנות. תת-אלוף מילוא חייב ללכת הביתה.

אלי ציפורי מהעיתון הכלכלי "גלובס" הוא עיתונאי אמיץ. אני לא מכיר אותו אישית ולא שוחחתי אתו מעולם, אבל התרשמתי מכתיבתו שפיו וליבו שווים. ציפורי, שהיה במשך תקופה קצרה גם עורך גלובס, מגן על מדיניותו של נתניהו, ותוקף את מי שתוקפים את ראש הממשלה, אבל זאת לא סיבה לפטר אותו. ייתכן שעורכת גלובס או המוציאה לאור של העיתון רחוקים מדעותיו של ציפורי, אבל גם כשמדובר בדעות שונות, ראוי שיינתן להן ביטוי בעיתון שהתהדר פעם בכך ש"הוא העיתון למקבלי החלטות". אני כותב בטורים שאני מפרסם באתר News1 דעות שהן הפוכות מאלה של המוציא לאור והעורך הראשי של האתר יואב יצחק. הוא לא ביקש ממני מעולם לשנות את דעתי, שהיא במקרים רבים מנוגדת לשלו, וגם לא צנזר, שכתב או שינה ידיעה או כתבה שכתבתי. כשביקרתי בטור חברה מסחרית שפרסמה באתר תהיתי האם יואב יצחק ישנה את טעמו. אז לא! חרות הביטוי באתר הזה נשמרת כל העת, ומרשימה אותי בכל פעם מחדש. הסיסמה המוכרת: "כל מה שראוי להדפס יודפס" עומדת כאן במבחן המציאות. למיטב ידיעתי, ציפורי לא פגע מעולם בשום אינטרס כלכלי של גלובס, וגם אם היה עושה את זה, לא מדובר במעשה לא ראוי, כשחופש הביטוי גובר על אינטרסים אחרים. ציפורי כותב דברים שהוא מאמין בהם. ייתכן שכתיבתו מרגיזה. אז מה? זה מעיד שמדובר בטור פופולרי שמעורר יצרים, ולכן חשוב שטור כזה ימשיך להתפרסם בגלובס, ויוכיח לקוראים שהעיתון פתוח לכל הדעות. שמעתי שטוענים נגד אמינותו של ציפורי. אני רוצה להאמין שזה קשקוש. ציפורי לא כתב חדשות. הוא פרשן, ובמסגרת פרשנותו הוא יכול להביע כל דעה שירצה, כאשר העיתון צריך להציג זאת כטור דעה אישית, כפי שזה נעשה באתר הזה. הייתי מיודד מאוד עם חיים בראון ז"ל, אביה של אלונה, המוציאה לאור הנוכחית של גלובס ובעלת השליטה בעיתון. בראון היה מוציא לאור ליברלי, ואדם פתוח שלא נתן מעולם לדעות המוכרות והידועות שלו להשפיע על עבודת העיתון. הוא היה מו"ל לא פשוט, וגם אדם לא פשוט, שרצה לדעת כל פרט שיודפס בגלובס, אבל הוא לא פסל, לא התערב, ובוודאי שלא פיטר כותבים שדעתם הייתה שונה משלו. למען אמינותו של גלובס, ראוי שבתו של בראון תמשיך בדרכו.

עמוס לוריא הוא מלח הארץ. הוא אלוף משנה במילואים. הוא לא רק קצין אמיץ שאיבד את זרועו בעקבות פציעה, הוא גם בין הבודדים שגויסו מחדש לצה"ל עם נכות גבוהה לתפקיד קרבי. הוא למד כלכלה באוניברסיטה אחרי שנפצע והספיק להשתתף בשתי מלחמות. אם השם הזה מוכר לכם, זה גם מפני שמאז שחרורו הספיק לוריא להיות פעמיים המנהל הכללי של מגן דוד אדום בישראל, להבריא את הארגון, ולשמש בתפקידי מנכ"ל עיריית רחובות ועיריית בית שמש. עמוס לוריא הוא בן קיבוץ אשדות יעקב (איחוד). הוריו היו ממקימי הקיבוץ. אחיו אלוף אברהם רותם ז"ל היה ממפקדי חיל השריון, ובעל עיטור המופת על פעולתו ב"מבצע כארמה", כשפיקד על כוח הפריצה. לוריא עשה את שירותו הצבאי בתפקידי שדה, אלא שבגלל תקלה, התיעוד לכך לא נמצא במסמכי הצבא, לכן הוא מפסיד בכל חודש כסף רב, שלא משולם לו בתשלום הגמלה החודשית שהוא מקבל מצה"ל. הוא פנה לכל מי שרק אפשר, כשכל בקשתו היא רק לקבל את המגיע לו. הוא שוחח גם עם אלוף יצחק בריק, שהיה נציב קבילות חיילים בצה"ל שהיה סגנו בחטיבה, והחזיר אותו לצבא. בריק לא הצליח לעזור. הוא היה מכוסח באותה תקופה עם הרמטכ"ל איזנקוט, בשאלת מוכנות צה"ל למלחמה הבאה ואחר כך פרש מתפקידו. לוריא פנה לאגף כוח אדם בצה"ל, ושם דרשו ממנו - לא תאמינו - להביא תצהירים של מפקדיו לאורך 20 שנות שירותו בצה"ל, שייחתמו רק מול נוטריון. מה שביקש הצבא הוא הוכחה חותכת שלוריא לא היה פקיד, אלא לוחם שאכל הרבה אבק בשירותו הצבאי. מה שרוצה הצבא הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, הקצינים הבכירים בדרגות אלוף ותת-אלוף שעדיין חיים, מתגוררים בכל רחבי הארץ. לוריא ראה בכך חוסר אמון בו ובמפקדיו. למקורביו הוא אמר: "זו הייתה דרישה בזויה ומבזה, ולא הסכמתי להשתתף בתהליך המשפיל הזה". אחרי בדיקה של שנה, התקבלה תשובה מפתיעה: "הרישומים של צה"ל נכונים". איך? שאל לוריא, "רשום בצבא שעשיתי את שירותי ביחידות שדה, ורק ארבע שנים תשעה חודשים ושישה ימים כלוחם. זה הספיק להעניק לי דרגת אלוף משנה?". בצבא לא ידעו להשיב. ללוריא הייתה עוד שאלה הגיונית שעליה במיוחד התקשה הצבא להשיב: "איך נפצעתי במלחמת ששת הימים ביומה הראשון של המלחמה לפני הכניסה לרפיח, ובצורה אנושה על גדות התעלה, אם שרתתי בעורף?". כאן נותר הצבא חסר תשובות, והודה שאין בידיו רישומים על אירועים שהתרחשו לפני שנת 1980. לפני שנפצע, השתתף עמוס לוריא בשתי מלחמות, ששת הימים ומלחמת ההתשה ובשתי מלחמות נוספות שהיו בשנים 1982-1973 למרות נכותו. אז איך הגיע הצבא למסקנה קודמת, שאל"ם במילואים לוריא לא שירת בתפקידי שדה, כשאין בידיו רישומים? הוא הגיע. בצבא מתברר הכל אפשרי. לפניכם רק כמה מהתפקידים בעברו הצבאי של אל"ם (מיל') לוריא. גם אם נשתמש בדמיון פרוע, לא נצליח לדמיין שניתן לבצע אותם ממשרד ממוזג בקריה או בצריפין ולא מהשטח. לוריא היה מ"פ טנקים בגדס"ר 189, בתקופה שאמנון רשף, לימים אלוף בצה"ל, היה מפקד גדוד הסיור. הוא שירת כמ"פ בגדוד 79 תוך פציעה קשה, היה ממלא-מקום קצין מבצעים בגדוד 46. שירת כמג"ד 195 וביצע עוד תפקידים מבצעיים שאפשר לפקד עליהם רק מהשטח. מי שלא מסכים לוותר, הוא נדב לוריא, בנו של עמוס, רב סרן במילואים, שלקח על עצמו את הטיפול בעוול הקשה שנגרם לאביו. אם הייתם מכירים את נדב, הייתם מבינים שהוא לא מכיר את המילים הפסד או תבוסה. כשהוא מגיע לחומה שלא ניתן לעבור אותה, נדב לא מתעצל, חוזר עם 'לום' ומבקיע את החומה. רב סרן במילואים נדב לוריא, שכדאי שלא תמצאו אותו לא בצד שלכם, מכיר את כוחה של התקשורת והצליח לעניין את גלי צה"ל בסיפור, כשהוא מבטיח בשידור, שכל תשלום רטרואקטיבי שיוחזר על-ידי הצבא יועבר כתרומה לילדים בסיכון. בגלי צה"ל הרימו את הכפפה, ואגף כוח אדם ינסה לסיים את המחלוקת. בחיים כמו בחיים, עד שהסיפור לא גמור הוא לא גמור, אבל אם תשאלו את נדב, יש לו הרבה מרץ, וכמו שכתבתי הוא לא יודע להפסיד.

אם מציעים לכם להתראיין בתאגיד השידור הציבורי בתוכנית "שישי בחמש", עיזבו הכל ורוצו לאולפן. התוכנית הזאת לא מפסיקה להפתיע. עיזבו את השיקולים העיתונאים, זה לא העניין. התוכנית מפרגנת למי שמתארח בה בנדיבות ללא גבולות, עד שמתקבל הרושם שמנהלי התאגיד מחרימים את התוכנית ולא צופים בה, אחרת הם היו מפסיקים מזמן את החגיגה של הכותרות ההזויות שמופיעות על המסך. ביום שישי האחרון הוזמנה לתוכנית עורכת דין בשם ליה פלוס. חשתי שלא בנוח ששמעה של עורכת הדין, מהטובות בישראל, לא הגיע לאוזניי מעולם. למה מהטובות בישראל? כי על המסך מתחת לשמה של עו"ד פלוס התנוססה הכותרת "מטובות עורכי הדין הפלילים בישראל". לא ברור לי מי קבע שהיא מהטובות בישראל. מה אמות המידה על-פיהן נקבע שפלוס חברה במועדון היוקרתי, ומי העניק למערכת התוכנית סמכות לדרג את עורכי הדין, ולהעניק להם פרסום חינם על המסך הציבורי. כללי לשכת עורכי הדין מחמירים מאוד עם עורכי דין, כאשר מדובר בפרסום מהסוג שלו זכתה עו"ד פלוס על המסך בשידורי התאגיד. ספק גדול אם פלוס ידעה לאיזה כבוד ויוקרה היא תזכה אם תסכים להקדיש את זמנה לפני כניסת השבת, לראיון בערוץ ציבורי שמקדם את עסקיה ופועל לשיפור מעמדה. עו"ד פלוס היא לא הבעיה. מי שאחראי לקרדיט ההזוי ויוצא הדופן לא ראוי לערוך תוכניות, ובוודאי שלא בתאגיד שידור ציבורי, שהמסך שלו לא נועד לקדם עסקים פרטיים, או להאדיר את שמם של המרואיינים, והוא זה שחייב לתת את ההסבר. אז מי זאת עו"ד ליה פלוס? אמיר זוהר, עיתונאי משטרה ותיק ועורך האתר "פוסטה", הצליח לתמצת את קורות חייה הסוערים באתר שבבעלותו, וכך הוא כתב: "שבע שנים הגנה עורכת הדין ליה פלוס על ראש משפחת הפשע רפי אוחנה, שהואשם ברצח כפול, על-רקע חיסול חשבונות עם בכירי הארגונים של אלפרון, אברג'יל גבריאלי ואחרים. מה שהתחיל כיחסי סנגורית-לקוח התפתח לחברות קרובה ועמוקה, עד שקשה היה להבחין איפה נגמרת המחויבות המקצועית שלה ומתחילה ברית אחרת לגמרי, זאת שחיסלה לה כמעט את החיים". לפלוס, יש דעה מגובשת על הלקוח שהיא ייצגה, בראיון ל-ynet היא לא הסתירה את דעתה: "נשארתי פעורת פה כשראיתי איך האדם הזה מסוגל לעמוד איתן מאחורי האני מאמין שלו. רפי הוא זן נדיר בכל מה שקשור לעקרונות שלפיהם פועלים גברים בעולם שאליו טוענים שהוא משתייך. הוא המוהיקני האחרון". פלוס היא "מטובות עורכות הדין הפלילים בישראל", כשם שעורך התוכנית "שישי בחמש" הוא מטובי עורכי התוכניות בתאגיד.