מצנח הזהב של משה פייגלין

משה פייגלין לא שונה מאף פוליטיקאי. הוא מחפש כיסא. עזבו את האידיאולוגיה ועזבו את כל ההבטחות היפות שהוא פיזר לפני הבחירות. פייגלין רוצה בסך-הכל כיסא, ואם ראש הממשלה מוכן להציע לו כורסה של שר, כדי שלא יתמודד ברשימה עצמאית, אין סיבה שפייגלין יוותר על ההזדמנות. פייגלין נפגש השבוע יותר מפעם אחת עם נתניהו, ובסיום הפגישה הזדרז לשווק לנו את נוסחת הזהב, שהביאה לו מצנח זהב, באמצעותו הוא יוכל לצנוח ישר לשולחן הממשלה. ראש הממשלה נתניהו הבטיח לפייגלין שהוא יקדם את רפורמת הקאנביס, שפייגלין היה מיוזמיה וממוביליה. פייגלין התרשם ש"יש שסוף-סוף פתח של תקווה שחולים יקבלו תרופה מצילת חיים". בסיום הפגישה בחר פייגלין להתפייט וכתב: "נוצרה הזדמנות לא צפויה להפוך את מה שנראה היה ככישלון להצלחה גדולה". משה פייגלין עובד על המצביעים שלו בעיניים. הוא חושב שהם כנראה שוטים מופלגים, אחרת לא היה מבטיח שאם תגיע הצעה שאי-אפשר שלא לדון בה, הוא יביא את ההצעה למשאל מתפקדים, כאשר גם הוא יודע שמשאל המתפקדים שעליו מדבר פייגלין הוא פיקציה. כאשר בכיס החליפה של פייגלין מונח הסכם חתום עם הליכוד, ברור לכולם שפייגלין לא ייסוג ממנו גם אם כל מצביעיו יורו לו לנהוג אחרת. סגן שר הבריאות ליצמן, השר לביטחון הפנים ארדן, וראש הממשלה נתניהו, הבינו מזמן את הכוח הגלום בהבטחתו של פייגלין להביא לכך שהקנביס יהיה חוקי בישראל, ולכן גם הם הזדרזו להודיע שיפעלו לעשות בדיוק את מה שפייגלין הבטיח לבוחריו, ובכך ייתרו את פייגלין ואת הבטחותיו. אני לא משוכנע שהם עשו זאת מהנימוקים של פייגלין, אבל הם עשו את זה בעיקר כדי לפגוע בפייגלין, ולהביא לכך שהערך המוסף שיכול היה להביא אולי לבחירתו לכנסת התפוגג ונעלם. אי-אפשר שלא להיות מוקסם מההצגה הכי טובה ששודרה אלינו מכפר המכבייה, שבה נראו ראש הממשלה נתניהו, והשר המיועד פייגלין בטנגו פוליטי צמוד. נתניהו שפתח את מסיבת העיתונאים פנה לפייגלין ובנימה אישית אמר לו בין השאר: "זה לא סוד שהיחסים בינינו ידעו עליות ומורדות ובעיקר מורדות". נתניהו לא עיגל פינות, מי כמוהו יודע עד כמה הוא פעל לסילוקו של פייגלין מהליכוד, ועד כמה הוא הצליח במשימה. עכשיו כשפייגלין חשוב לנתניהו ולליכוד, מתגלה פתאום פייגלין חדש, שאם היו מגלים אצלו את אותן תכונות לפני עשור, אין ספק שנתניהו והליכוד לא היו מוותרים על כישוריו. בשבוע האחרון, גילה פייגלין ששותפות איתו ועם מפלגתו זהות, תמנע אובדן מנדטים. פייגלין, שאומץ בחום לזרועות הליכוד, בוודאי מתקשה להאמין שהוא כזה. פייגלין הוא אדם מוכוון מטרה ופוליטיקאי ערמומי. הוא מבין היטב את מה שכולם מבינים - "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ", וכשראש הממשלה נותן לו סולם לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו, אין שום סיבה שפייגלין לא ייענה להצעה. הציפור שעל העץ תהפוך לכורסה ליד שולחן הממשלה, אם נתניהו ייבחר ויממש את הבטחתו. פייגלין לא היה יכול לחלום על הצעה טובה יותר. הוא היה יוצא פראייר אם היה מוותר עליה.

משה ליאון ראש עיריית ירושלים חצוי בליבו. שניים מהאישים הבכירים בפוליטיקה, שנמנים עם חבריו הקרובים, נמצאים במלחמת עולם והוא לא רוצה להיכנס לקו האש. אני מתכוון למלחמה בין שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, לשר הפנים אריה דרעי, שעל-פי מה שנראה עכשיו יהיה קשה מאוד להביא לכך שמערכת החברות והאמון שהייתה בין השניים תתקרב אפילו למה שהיה בעבר. דרעי התבטא שהוא איבד את האמון בליברמן, והקשר ההדוק בעבר לא יוכל לעולם לחזור למה שהיה. ליברמן, שיודע בעיקר מה לא להגיד, לא התבטא בעניין, אבל לא נראה שיחסי החברות עם דרעי יחסרו לו. גם בימים שססמת הבחירות של ישראל ביתנו הייתה "ש"ס קונטרול, נאש קונטרול", שהמציא איש יחסי הציבור המנוח מוטי מורל ז"ל, הקפידו ליברמן ודרעי לשמור על מערכת יחסים קרובה. השיטה המוכרת של פוליטיקאים שנכנסים זה בזה כלפי חוץ, ונמצאים במערכת יחסים אישית טובה, עבדה עד מערכת הבחירות הנוכחית שעות נוספות. עכשיו הכל נגמר. משה ליאון ששני האישים הפוליטיים פעלו למען בחירתו לראשות עיריית ירושלים, נותר עם לב חצוי. ליברמן הכיר את ליאון, רואה חשבון במקצועו, מהתקופה שבה שימש ליאון מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל נתניהו. גם דרעי התקרב לליאון באותה תקופה, והשלושה הפכו לחברים טובים, שנפגשו בקביעות בימי שישי בירושלים ושמרו על קשר קרוב. ליברמן הוא זה ששכנע את ליאון, שהתגורר בגבעתיים, לעבור להתגורר בירושלים. ליאון קיבל את ההמלצה, והתמודד פעמיים על התפקיד - פעם מול ניר ברקת והפסיד, ופעם שנייה שבה זכה בראשות העיר לא מעט בזכות ליברמן שנפגש עם הרב אוירבך, ושכנע את הרב שאין מועמד טוב מליאון לתפקיד. משה ליאון חובש כיפה סרוגה ונחשב דתי לאומי. מחצית מתושבי ירושלים הם דתיים לאומים. ליאון ספרדי, ויותר ממחצית מתושבי ירושלים ספרדיים. ליברמן הוא זה שדאג לחיבור עם הרב שמואל אוירבך ולקולות של יוצאי ברית המועצות, דרעי גייס קולות אצל הספרדים, ומשה ליאון כבש את ירושלים. עכשיו השלישייה התפרקה. ליאון יכול לפגוש כל אחד מהשניים מתי שרק ירצה. אבל מפגש משותף של כל השלושה הוא משימה בלתי אפשרית.

שמעון אלקבץ הוא עדיין מפקד גלי צה"ל. העובדה שאין שר ביטחון במשרה מלאה משחקת לידיו של אלקבץ, שלא מצליח כנראה להשתלט על האנרכיה בגלי צה"ל. כהרגלו של הטפלון המוכר, הוא מצליח להתאדות בכל פעם שהוא או שגלי צה"ל נמצאים במרכז ביקורת ציבורית. השבוע עלתה שוב התחנה הצבאית לכותרות. זה קרה לאחר ששני מגישים בתחנה החליטו להתנצל בשידור חי על כך שלדעתם התחנה לא הייתה צריכה לשדר את דבריו של ח"כ רם בן ברק ממפלגת כחול לבן, מה גם שלדעתם תחנת השידור הצבאית הוציאה את הדברים מהקשרם. בן ברק, שהופיע בשבתרבות בהנחיית כתב גלי צה"ל צחי דבוש, נשאל על ידו על ההגדרות של ימין ושמאל בכחול לבן, והשיב בין השאר: "אתה רוצה לקרוא לזה ימין ושמאל, תקרא לזה ימין ושמאל, אתה רוצה לקרוא לזה שחור ולבן, תקרא לזה שחור ולבן, הם שחורים ואנחנו לבנים". בן ברק הזדרז לפרסם הבהרה בחשבון הטוויטר שלו, אבל האמירה עשתה את שלה. בתקופת בחירות מספיק ניצוץ קטן להבעיר שדה קוצים. אין לי כוונה להתעסק באמירה של חבר הכנסת החדש בן ברק, אלא במה שקרה בעקבות האמירה בתחנת השידור הצבאית, שנראה שהיא נגועה באנרכיה, וכל אחד עושה בה ככל העולה על רוחו, כאילו מדובר באחוזתו הפרטית. רזי ברקאי מהשדרים הבכירים והמובילים של גלי צה"ל ורינו צרור זעמו על הסערה שגרמו הדברים בעקבות השידור בגלי צה"ל, והחליטו להתנצל על כך בפני המאזינים. בתחנת שידור שמתנהלת כמו ספינה ללא רב חובל, יכול כנראה מי שרוצה להפקיע את המיקרופון ולעשות בו ככל העולה על דעתו. העיתונאי מתי טוכפלד מישראל היום הגדיר את המעשה שעשו השניים "אחד הרגעיים ההזויים בתולדות גלי צה"ל והתקשורת הישראלית בכלל" - והוא צודק. מאז כניסתו של אלקבץ לתפקיד מפקד גלי צה"ל, היו לא מעט רגעים הזויים כאלה, שבהם התברר שאלקבץ הוא לא האיש הנכון, ובוודאי שלא במקום הנכון. הוא נעדר כנראה יכולת לפקד על גוף מורכב כמו גלי צה"ל, מה גם שהוא נעדר מנהיגות, וכריזמה לא הייתה תכונה שדבקה בו מעולם. האם התנצלותו של ברקאי הייתה מתואמת עם ההתנצלות ששידר צרור? וחשוב עוד יותר האם השניים עשו זאת באישורו של שמעון אלקבץ או שגם הם לא סופרים אותו. אלקבץ, שהוא מנהל מעורר גיחוך, שוב נעלם. זה לא חדש. כהרגלו במקרים שבהם הוא נאלץ להסביר לציבור את התנהלותו, הוא מעדיף לרדת למחתרת. מי שימצא אותו כדאי שיזכיר לו, שמתפקידו לנהל תחנת שידור צבאית, ולא להתנהל כמו בובת קרטון.

דוד בן בסט הוא מנכ"ל ובעלים של תחנות רדיו אזוריות. הוא גם קונסול כבוד של נאורו בישראל. השבוע זכה בן בסט בהישג דיפלומטי חשוב. נאורו הוא אי-השוכן במיקרונזיה שנמצאת בדרום האוקיינוס השקט, קיבלה את עצמאותה בשנת 1968 והודיעה שהיא מכירה בישראל. מדובר במדינת אי-עצמאית שהיא הקטנה בעולם. אין לה בירה רשמית, והעיר יראן שהיא המקום המיושב השלישי בגודלו במדינה, נחשבת לעיר הבירה שבה מרוכזים גם כל משרדי הממשלה. האי הקטן, שהוא גן עדן קסום, התפרסם בכך ש-93 אחוזים מתושביו סובלים מעודף משקל, ו-70 אחוזים מהם סובלים מהשמנת יתר קיצונית. קרוב למחצית מתושבי האי סובלים מסוכרת סוג 2. תוחלת החיים הממוצעת לנשים באי היא 70 שנים, והגברים מגיעים לתוחלת חיים של 63 שנים. כשבן בסט טס לנאורו הוא פוגש בעיקר תושבים עם עודף משקל. הסיבה לכך היא שתושבי האי צורכים בעיקר מזון מעובד ואוכלים הרבה אגוזי קוקוס עתירי שומן. לא ברור האם ההכרה בישראל, תוליד סטארט-אפ חדש של שומרי משקל עבור תושבי נאורו. מה שברור, במעשה החשוב שעשה קונסול הכבוד דוד בן-בסט, הוא הצליח לרתום עוד מדינה שתכיר בישראל.

דוד בן-גוריון מאוד לא אהב את השבועון "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי, ולכן גם נמנע מלנקוב בשמו. כשבן גוריון ביקש ללעוג לשבועון שהוא התנגד לו נחרצות, הוא נהג לכנות אותו בזלזול בתואר "השבועון המסוים". בן גוריון היה כנראה קופרייטר לא קטן. כאשר הוא לא רצה לנקוב בשם המפורש, הוא דאג להמציא לו תחליף. את מנחם בגין למשל, נהג בן-גוריון לכנות כל השנים בכינוי "הג'נטלמן היושב לימינו של מר בדר". הד"ר יוחנן בדר, שישב בכנסת ליד מנחם בגין, היה חבר כנסת מהראשונה עד השמינית, ונחשב לאחד הנואמים המבריקים בכנסת. כולם טבעו אז מטבעות לשון. אורי אבנרי היה הראשון שטבע את המונח "מנגנון החושך", והתכוון לשב"כ, שנקרא באותה תקופה בקיצור שי"ן בי"ת - שירותי הביטחון. אבנרי היה גם בין הראשונים שקראו להעניק זכויות לעם הפלשתיני - דבר שהיה בניגוד לדעתו של בן-גוריון, שביקש לפגוע בתפוצת העולם הזה, שנחשב באותה תקופה כלי ביטוי אנטי ממסדי קיצוני, שביקר בחריפות את בן-גוריון ואת מפא"י. כדי לפגוע פגיעה כלכלית ב"העולם הזה", החליט איסר הראל, שהיה אז הממונה על שירותי הביטחון, להוציא בשנת 1956 שבועון מתחרה בעל נימה סנסציונית, שמומן מתקציב שירותי הביטחון בשם "רימון". איסר הראל האמין שהחיקוי יעלה על המקור, והקוראים והאוהדים הרבים שצבר "העולם הזה" באותן שנים, יוותרו על "העולם הזה", ויעדיפו על פניו את השבועון "רימון", אבל זה לא קרה. מה שנראה כעוינות אישית בין בן-גוריון לאבנרי מעל פני השטח, היה שונה מתחת לפני השטח. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, חושף חילופי מכתבים בין אבנרי לבן גוריון, שמעידה על הערכתו של אבנרי לבן גוריון. אבנרי קרא לבן גוריון מעל בימת הכנסת שלא להתפטר, וחזר על בקשתו גם במכתב ששלח ב-18.5.1970. לבן גוריון. אבנרי כתב לבן גוריון בין השאר: "חשוב ביותר, שדעתך לגבי בעיית השגת השלום תישמע גם במליאת הכנסת. לא נמניתי מעולם על מפלגות אשר להן השתייכת אתה, ומבחינה זאת סבורני כי תסכים עמי שפנייתי אליך נובעת אך ורק מאינטרס ציבורי. "בכנסת זו מצויים רבים הרואים עצמם בצורה זו או אחרת כתלמידיך או ממשיכי דרכך. מובן כי מצויים כאלה רבים רבים גם בקרב תושבי המדינה. חשוב כי דווקא אלה ישמעו מפיך במליאת הכנסת את הדברים שהנך נוהג להשמיע לאחרונה. דומני שבפנייתי אינני בודד, וכי פנייתי זו נותנת ביטוי לרחשי העם בישראל". אבנרי חותם את מכתבו לבן גוריון במילה בהוקרה. חודשיים אחרי ששלח את המכתב לדוד בן-גוריון, שעבר להתגורר בשדה בוקר, זכה אבנרי לקבל תשובה מבן גוריון שכתב לו: "מסיבות רבות ושונות לא יכולתי לצערי, לענות לך על מכתבך מיום 18.5.70. אני מודה לך מקרב לב על הדברים הנעימים שכתבת עלי במכתבך. "אבל ידוע לך בוודאי שלא יכולתי להשתתף בישיבות הכנסת במידה מספיקה. ואני יודע שגם בימים כתיקונם לא הצלחתי להשתתף כמוך כמעט בכל ישיבות הכנסת - ונדמה לי שאתה משתתף בכל ישיבות הכנסת בלי 'כמעט'- אבל השנה האחרונה היה קשה לי למלא את חובתי לכנסת- וראיתי חובה להתפטר. כי כל חבר כנסת מטענים שונים שאינו יכול למלא חובתו לכנסת- מוטב שיתפטר". פעם הייתה תרבות פוליטית ומוסר פוליטי. מי שהבין שהוא לא יכול היה להשתתף בקביעות בישיבות הכנסת, עשה את מה שעשה דוד בן-גוריון, פשוט התפטר. היום נדרשים חברי הכנסת שנעדרים מ-12 ישיבות של מליאת הכנסת, לתת הסבר סביר להיעדרותם. מי שלא יכול לתת הסבר כזה נקנס בסכומים שמגיעים גם ל-6,000 שקלים. זה לא מה שהיה פעם.