המנצח האמיתי

אביגדור ליברמן צריך רק לשבת בשקט ולהמתין. נשיא המדינה אימץ כנראה את עצתו. הוא הצליח אולי להשיג לחיצת יד משותפת באירוע שבו נפגשו השלושה, אבל ספק גדול אם הוא יצליח להשיג מפגש בין השניים, שבו תהיה התקדמות לקראת הרכבת ממשלה. ליברמן נותן לנתניהו להזיע. לא סתם להזיע, לעבור מרחץ אדים. הוא מתכוון לכנס ביום ראשון את סיעתו ישראל ביתנו, אבל בינתיים הוא התבטא באוזני מקורביו, שיש לו כוונה להמליץ בפני הנשיא על בני גנץ כמועמדו להרכבת הממשלה. מי שמכירים היטב את ליברמן אומרים שהוא מתכוון להעביר את נתניהו טירונות מזורזת, שגם שירותו של נתניהו בסיירת מטכ"ל, לא הכין אותו למסלול מכשולים שליברמן מתכנן לו. קשה מאוד לדעת האם גנץ יהיה תחנתו האחרונה של ליברמן. מה שברור הוא שליברמן לא מתכוון להקל על נתניהו. הוא מציב בפניו רף לא פשוט, לוותר על החרדים כשותפיו המסורתיים לקואליציה, כתנאי לתמיכתו בו, ועבור נתניהו זה תנאי מורכב מאוד. הדתיים והחרדים היו מאז ומתמיד שותפיו המסורתיים של נתניהו. אם יוותר עליהם הוא יצטייר כאדם חסר נאמנות וכמי שבוגד בהם. לכך בדיוק ליברמן שואף. זה קו הגבול של ליברמן, ואין לו כוונה לסגת ממנו אפילו מילימטר. בסוף השבוע התבטא ליברמן שלגוש שנתניהו הקים אין שום קשר לימין. לדבריו, מצד אחד מדובר בש"ס, מפלגה שנמנעה בהצבעה בהסכמי אוסלו, ומן הצד האחר נמצאים אלה שליברמן קורא להם המשיחיים, ששואפים להחזיר אותנו לדבריו לתקופת ימי שאול המלך ולחוקי התורה, ולהפוך את האוניברסיטאות לבתי ספר לנבואה. ליברמן טוען "שנתניהו לא ימין אלא סתם כדאיניק". לדעתו, נתניהו לא מוכן לקבל את הכרעת הבוחר ולהודות בכישלון שלו, והוא נאחז בקרנות המזבח ומנסה ליצור תודעה שהליכוד כביכול ניצח בבחירות, בעוד שהוא וגנץ הכשילו את המהלך. אין מי שמכיר את נתניהו כמו ליברמן, כולל את כל התרגילים המתוחכמים שרק הוא יכול להמציא. זו הסיבה שליברמן קרא לנתניהו בסוף השבוע, להפסיק כלשונו את "כל השטיקים והטריקים" ולהגיע לפגישה משותפת עם בני גנץ כדי להרכיב ממשלה חדשה. ליברמן יודע שנתניהו יתקשה הרבה יותר לוותר על תפקיד ראש הממשלה או להסכים לרוטציה. בהצעה הזאת הרוויח ליברמן את כל הנקודות עוד לפני שפגישה כזאת בכלל יצאה לפועל. מצד אחד הוא נתן לגנץ להבין שהוא לא פוסל אותו. מצד שני, הוא אותת לנתניהו שהכל פתוח והוא לא בכיסו של איש, ושגם תמיכה בגנץ יכולה להיות אופציה. המעשה שעשה ליברמן, מתוחכם. הוא יודע שגנץ שזכה בשני מנדטים יותר, לא יוותר על ההזדמנות לשבת על כיסא ראש הממשלה. ליברמן גם יודע שנתניהו מבין שהוא חייב להגיע כראש ממשלה לשימוע וייתכן שגם למשפט. על התפר הזה משחק ליברמן באומנות רבה, מתוך ניסיון לקחת בסוף את הקופה, אלא שהחרדים שיבשו לליברמן בסוף השבוע את משחק השחמט. פניית אגודת ישראל לרב חיים קניבסקי, כדי שיסיר את הווטו על ישיבה משותפת בממשלה עם יאיר לפיד, היא הפתעה שמעידה שהמפלגות הדתיות מתכוונות לעשות כל מאמץ כדי להשתלב בכל ממשלה, עם נתניהו או עם גנץ. אין צורך להיות מודאגים. גם לכך ימצא ליברמן את התשובה.

משה כחלון מצליח להוכיח לנו שחנפנות יכולה להפוך למקצוע. שר האוצר הכושל שמשאיר אחריו בור תקציבי עצום, רואה את עצמו ברצינות שר אוצר, גם בממשלה החדשה אם יקים אותה נתניהו, ולכן הוא מצטרף לעדה גדולה של חנפנים שיודעת בדיוק איפה מרוחה החמאה. כחלון מבין היום יותר מתמיד שאחרי ש"החליט לשוב הביתה" לליכוד, הוא חייב לעשות שימוש רב יותר בלשונו, אחרת הוא יזכה לכל היותר בתיק זוטר. על סמך הכישורים שכחלון הוכיח באוצר, לו הייתי נתניהו, הייתי נותן לו לעמוד בראש משרד שיש כוונה לסגור אותו. מובטח שכחלון יעשה את זה בדרך הטובה ביותר. בלילה של פתיחת הקלפיות, כשהתברר שנתניהו יתקשה להקים את הממשלה הבאה, ובערוצי הטלוויזיה העלו את האפשרות שכחול לבן לא תסכים להקים ממשלת אחדות שבראשה יעמוד נתניהו, היו מי שהזדרזו בליכוד לשלוף בשלב ראשון סכינים קטנות, ולהעריך שלא יהיה מנוס מהחלפת האיש שיעמוד בראש הליכוד. אז הזדרז "החייל הנאמן" משה כחלון לצייץ ציוץ בטוויטר הצהרת נאמנות שאני מעריך שלא עוררה התרגשות מיוחדת אצל ראש הממשלה. נתניהו יודע שלא רק שפיו וליבו של כחלון לא שווים, אלא מה כחלון שווה בדיוק. זה מה שצייץ כחלון בטוויטר: "מנהיג הליכוד הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא המועמד הבלעדי מטעמה להמשיך ולכהן כראש ממשלה". זהבה גלאון, בעבר יושבת-ראש מרצ, שלא דופקת חשבון, העלתה את דברי החנופה של כחלון לדף הפייסבוק שלה, וכתבה לכחלון: "משה, תמצמץ פעם אחת אם אתה מוחזק בבלפור. פעמיים אם אתה בקיסריה". כחלון לא היה בשבי של אף אחד. כחלון עשה את מה שכחלון יודע לעשות בצורה הטובה ביותר, להתאים את עצמו לכל מצב חדש במהירות האפשרית. כיוון שמילה של כחלון לא שווה שקל, ואת זה יודעים גם חבריו בליכוד, כחלון צריך היום להשקיע בחנופה הרבה יותר מכל שר או חבר כנסת אחר בליכוד, כדי שמישהו יספור אותו. כיוון שכחלון מודע למצב, אל תופתעו אם הוא יהפוך לגדול החנפנים והלקקנים, ובלבד שיישמר לו מקום על יד שולחן הממשלה.

גלעד ארדן, האיש שמחק את רשות השידור ממפת התקשורת, הצליח במשימה. במקום רשות השידור קם תאגיד השידור הציבורי שעושה לנתניהו בית ספר כל יום מחדש. אם צריך הוכחה, אז הראיון ששודר בתאגיד ערב הבחירות עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. אולמרט יודע את העבודה. בדרכו הנינוחה בא אולמרט חשבון עם נתניהו מבלי שהוא עשה לו הנחות. בגילו, ואחרי שאין לו אפשרות חוקית בגלל הרשעתו בעבירה של קלון, להתמודד על ראשות הממשלה, הוא לא צריך לברור את המילים, והוא קרע את נתניהו לגזרים. אולמרט הוא מרואיין מבוקש בערוצי השידור, גם בגלל המידע הרב שהוא אוצר ברשותו, אבל בעיקר בגלל הדרך האינטליגנטית שבה הוא מנתח את הדברים. הזמנתו של אולמרט להתראיין באולפן השלימה את הסבב הנוכחי שלפני הבחירות, שבמסגרתו כל מי שיכול היה לבקר את נתניהו או לתקוף אותו, נמצא אורח רצוי באולפן התאגיד. אם נתניהו יסגור את התאגיד או יצמצם את תקציבו, הוא יספק מיד תירוץ למנהלי ועיתונאי התאגיד, שייצאו במסע ציבורי כאילו זה נעשה רק משום שהתאגיד פעל במסגרת חופש עיתונות. זה תרגיל שקוף ותרחיש מציאותי. מה שמנהלי התאגיד לא יספרו לציבור הוא על התנהלותם החד-צדדית והלא מאוזנת. כשאני קורא שארדן, האיש שהביא על נתניהו את כל הטוב הזה, הוא אחד מראשי הליכוד, ושמו מוזכר לפעמים כאחד המועמדים לתפקיד ראש הממשלה, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. גלעד ארדן? האיש שהוכיח כשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור וכשר לביטחון פנים, מה הוא שווה באמת? במרוצת מערכת הבחירות, כשארדן רצה להעלות את מניותיו אצל ראש הממשלה, הוא הזדרז לתקוף את ח"כ אביגדור ליברמן. הוא כנראה שכח שבתחילת דרכו הוא היה עוזרו ונושא כליו של ליברמן. ליברמן לא נשאר חייב. הוא הזדרז לתת לארדן מענה מהיר בדמות מכה כואבת מתחת לחגורה, ובהודעה שפרסם כתב באלגנטיות שארדן יכול להיות מועמד מצוין לתפקיד ראש הממשלה. אין כמו ליברמן שמכיר את ארדן ויודע מה גבולות היכולת שלו. גם ראש הממשלה מודע ליכולות של השר לביטחון פנים, והוא היה מעדיף לראות את ארדן מחוץ לממשלה הבאה, אלא שהוא תלוי בקולו של ארדן, ולכן הוא לא יכול להמר. נזכרתי בארדן, כי עברתי השבוע על פני מה שהיה עד לפני קצת יותר משנתיים מתחם רשות השידור בתל אביב. את מה שנשאר ממתחם הרדיו והטלוויזיה תוכלו לראות בתצלום. כמעט לא נותר זכר ממה שהיה כאן בעבר. מה שהיה הבניין שבו היו משרדיה של חטיבת החדשות במשך שנים רבות לא נהרס, משום שהוא בניין שמיועד לשימור. על הקרקע יוקמו מגדלי מגורים, והבניין לשימור יהפוך אולי לחנות אופנה או לחנות שעונים, כפי שמשמשים בניינים אחרים שנועדו לשימור במתחם שרונה הסמוך. רציתי לנצל את ההזדמנות כדי להודות לשר ארדן. אני משוכנע שלתודה הזאת מצטרף גם ראש הממשלה, שמבין היום יותר מתמיד מה עשה למענו ארדן. אני משוכנע שלו נתניהו יכול היה לגמול לארדן על המהלך שהוא עשה לפירוק רשות השידור, יחד עם שנוא נפשו של נתניהו יאיר לפיד, הוא לא מחמיץ את ההזדמנות להודות לארדן. נתניהו בוודאי יודע שרבים מ-1,600 עובדי רשות השידור ובני משפחותיהם, שארדן כרת את מטה לחמם זכרו ביום הבחירות מי צרף אותם למעגל האבטלה.

אלדד יניב נעלם והייתי מודאג מאוד. כל מה שרציתי הוא לשמוע ששלומו של האופורטוניסט טוב, ושהוא עוד ישוב כי הוא בונה על הזיכרון הקצר שלנו. יניב חזר מהר מהצפוי. האיש שהוא פרשן לכל עת, ובתנאי שיתנו לו להופיע, הגיח לאולפן החדשות של ערוץ 12 כאחד הפרשנים, וכהרגלו קשקש את קשקושיו המוכרים שלא תרמו הרבה לדיון באולפן. מי שביקש מכם לשתף את מכמניו בכל הכוח נעלם. הוא לא נראה זמן רב בהפגנות על יד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכיכר הבימה שבה הוא היה משלהב את צאן מרעיתו, התייתמה מבלי שהורגש שהוא נעלם לפתע. אחרי שאלדד יניב, שעבד במחיצתו של ברק, עבר לטענתו מהפך, וחיפש שוב את קרבתו של ברק, שעליו הוא כתב בעבר דברים שאדם שיודע מהי דיסקרטיות ונאמנות לא היה מעז לכתוב, הוא בחר להתאדות. יניב לא קרא כנראה נכון את המפה ולא הבין שאין לו שום סיכוי לחזור לחיקו של ברק. גם גל המחמאות והחנופה הפתאומית, שבהם השתמש יניב בניסיון לרצות את אהוד ברק, אותם הוא בחר לכנות "סולחה" לא הועילו לו. יניב נותר, שלא למרבה הפלא, מחוץ לרשימה שבה שובץ ברק. כמה לא מפתיע שהניסיון של יניב להגיע לקרבתו של ברק לווה במקרה, אבל ממש במקרה, בתמונה בידיעות אחרונות, אחרי שצלם של העיתון הזדמן גם הוא במקרה למקום הפגישה, וקלט במקרה בעדשת המצלמה את יניב מסב לשולחן עם ברק, ועם עוד רבים אחרים. אם ליניב היה רצון להוכיח שהוא שוב קרוב לברק, הוא נכשל במשימה. עובדה, לא זכינו לראות תמונה של השניים מסבים לאותו שולחן, מה שמעיד מה דעתו האמיתית של ברק על יניב. אהוד ברק רחוק מאוד מלהיות פראייר. נכון שהוא לא נתקל בהתרפסות ובחנפנות אינטליגנטית כפי שיודע יניב להחניף, וייתכן שהוא גם נהנה מזה, אבל ברק כבר היה בסרט הזה, והוא יודע שאופי הוא לא בר תיקון, בעיקר כשהוא בוגדני. ברק יודע מניסיונו שבמקרה של הפרת אמון בסיסית אין הזדמנות שנייה. אופי היא תכונה טבועה שלא נשלטת, ומי שהפר אמון פעם אחת יעשה את זה תמיד, גם כשהוא בחר להתגולל לרגלי האיש שהוא לכלך עליו, ולהפגין כלפיו פתאום נאמנות מוגזמת. מה שמעניין, אלדד יניב לא חסר לאיש. העובדה שהוא לא הצליח להיכנס לכנסת בפעם הקודמת, ולא הצליח לעבור את אחוז החסימה, רק מעידה מה חושב עליו הציבור. זה פשוט וקל להעלות על המטרה דמות ציבורית כמו בנימין נתניהו, ולצלוב אותה בעיקר כשברקע יש בחירות. קשה הרבה יותר לזכות באמון הציבור, מה שיניב לא זכה בו. עובדה שגם אהוד ברק לא חשב לרגע שיניב הוא כוח אלקטורלי. אז מה עושה אלדד יניב? למה הוא לא המשיך להשתתף בהפגנות? כי זה לא משרת אותו אישית? או שהוא התעייף. אני תוהה האם יניב שלא זכה לאמונו של אהוד ברק, סייע למשל בהתנדבות לברק או למחנה הדמוקרטי גם כשהוא לא שובץ ברשימה ולא הובטח לו מקום בכנסת. אני מעלה את השאלה, כיוון שלדעתי יניב הוא אחד הכותבים והקופירייטרים הטובים. אם הוא היה תורם מניסיונו וכישוריו למפלגה שברשימתה נמצא אהוד ברק, אין לי ספק שזאת הייתה יכולה להיות תרומה משמעותית למחנה הדמוקרטי. יניב, הוא זה שתרם תרומה לא מבוטלת לבחירתו של ברק כראש ממשלה, והוא גם זה שגילה את היתרונות של הרשתות החברתיות הרבה לפני שאחרים עשו בהם שימוש. לא הופתעתי השבוע שיניב לא יצא להגנתו של ברק כשישב באולפן ערוץ 12, בעת שרינה מצליח באה חשבון עם ברק. יניב בחר לא לומר דבר ולא לצאת להגנתו של ברק. הוא עשה כהרגלו מיד חשבון כדאיות. כדאי לו מאוד לא להתווכח עם מצליח, כדי להיות מוזמן לחדשות 12 גם בעתיד, מה גם שהוא שלא צריך יותר את ברק. אופורטוניסט, נשאר אופורטוניסט, ואופי לא משתנה. עובדה.

מוטי שקלאר, שהיה לדעתי המנכ"ל הכושל והגרוע ביותר בתולדות רשות השידור, הוא פובליציסט מטעם עצמו, שלא חס על קוראי ידיעות אחרונות. חבל שהעיתון לא טורח להכין מראש את הקוראים לכך שמאמר חשוב פרי עטו של שקלאר, שהקוראים ממתינים לו בקוצר רוח עומד להתפרסם. ידיעות אחרונות נרתם לפרסם בטור הדעות שלו את מכמניו של שקלאר. רק שלא ברור מה השיקולים שמביאים את העיתון לפרסם דברי הבל. ייתכן שהעיתון לא עומד בלחץ קוראיו, שדורשים לפרסם מאמרים פרי עטו של שקלאר, אחד הכותבים הטובים שאסור להחמיץ את מאמריו. אם לא קראתם לא הפסדתם. מדובר בהגיגים שנכתבים בעילגות, לאחר שככל הנראה הם לא זוכים לשכתוב ראוי לפני פרסומם, ולכן הם מצליחים לעורר גיחוך בכל פעם מחדש. לא ברור לי למה עורך מדור הדעות של העיתון, בוחר להעניק פרסום לאסופת הקשקושים שמייצר ההגיגן שקלאר, שרחוק מאוד מלהיות פובליציסט, הוגה דעות, פילוסוף, או כותב ראוי. מי שקורא את הדברים לא יכול שלא לשאול את עצמו, האם עיתון כלשהו היה מעסיק את שקלאר על סמך כישורי הכתיבה שהוא מפגין במאמריו ההזויים. מי שקורא את הדברים יכול לדעת מיד את התשובה. אני מתרשם שעורך מדור הדעות של ידיעות אחרונות שם לו למטרה להתעלל מעת לעת בקוראי העיתון, אחרת לא ברור לי איזה ערך מוסף יש בדברי ההבל שבוחר העיתון לפרסם. אני מודה שכשאני נתקל במאמרים האינטלקטואלים, פרי עטו של היוצר שקלאר, אני מנסה לגייס את כל כישורי, כדי לגלות מהו המסר ששקלאר מבקש להעביר, אך למרות זאת אני לא מצליח לעמוד במשימה. פניתי לכמה מחבריי העיתונאים, כולם ותיקים ומנוסים, כדי שיושיטו לי עזרה, בניסיון להבין למה מתכוון שקלאר במאמריו הנבובים, אבל גם הם לא יכלו להועיל לי. גם הם הביעו התפעלות על כך שהעיתון לא חס על קוראיו. השבוע שוב פרסם שקלאר מאמר באותו עיתון, ובו ניסה להתמודד בשפתו הדלה בנושאי דת ומדינה, ובמה שצפוי אחרי הבחירות. שקלאר עשה זאת שוב כהרגלו בדרך שהזכירה לי חיבור לא מוצלח, שכתב תלמיד שביעית בתיכון, שכתיבת חיבורים היא לא הצד החזק שלו. כבר בפתח המאמר בוחר שקלאר להלום בקוראיו במילים מפוצצות, וכך הוא כותב בין השאר: "מחר כך ניתן לקוות, יתפזר מסך העשן שאופף אותנו מזה חצי שנה, או אז (כך במקור), נעמוד נכוחה מול המראה ונתפנה לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות לשם מה הלכנו לבחירות". אני משוכנע שגם אתם תסכימו שמדובר בפייטן משובח שהתגלה מעל דפי העיתון. אהבתי מאוד את המילה "נכוחה", שבה בחר שקלאר לעשות שימוש. נזכרתי במאמרים פרי עטו של ברל כצנלסון, שפרסם העיתון "דבר", לפני יותר מיובל שנים. גם ברל השתמש באותן מילים, ולכן אני לא מוצא סיבה ששקלאר לא יתפוס מקום בעמדה של מחייה השפה העברית, ויחזיר עטרה ליושנה, תוך שימוש במילים שרק יוסיפו את התבלין המתאים ל"מאמריו" האינטלקטואליים. אני מוכן גם להסכים לכך ששקלאר לא מצא מילה ראויה יותר, כדי לתאר את ההתרגשות שאחזה בו כשראה את עצמו נכוחה אל מול המראה. אבל שקלאר לא מסתפק רק בכך. בעזרת אוצר מילים יוצא דופן, הוא ממשיך ומתפייט: "מה מבין הנושאים שדשנו בהם מזה חצי שנה אכן רלוונטי ומשמעותי לעולמנו החדש". לעולמנו החדש? לא פחות מזה? וכאן מזדרז הפובליציסט שקלאר, לקבוע קביעה חד-משמעית: "שנאת נתניהו תישאר בין אם ינצח ובין אם יפסיד". לא ברור על סמך איזה נתונים קובע ההגיגן הידוע את קביעתו החד-משמעית, שהרי ברור שלנתניהו יש אוהבים ויש שונאים, כפי שיש לכל אדם אחר. שקלאר ממשיך להתפלפל ולהתפלמס עם עצמו, כפי שהוא נוהג לעשות ב"מאמרים" שהוא כותב, תוך שימוש במילים מפוצצות, אולי כדי להאדיר את עצמו. וכך הוא כותב בין השאר: "אנו נמצאים למעשה בוויכוח נוקב בין שתי אסכולות, שנעות על המתח המתמיד סביב לזהות הקולקטיבית שלנו, ונדרשים להשיב לעצמנו כמה מקום אנחנו נותנים לדופק הקולקטיבי שלנו כיהודים, או שמא מהות קיומנו באה לידי ביטוי במישור הפרטי והאוניברסלי, והמתח הקיומי הזה אף מקבל משנה תוקף, הודות לטכנולוגיה שמעצימה את תחושת היותנו חלק בלתי נפרד מהכפר הגלובלי". אני מודה, כאן איבדתי כיוון לחלוטין ונשברתי. גם "דופק קולקטיבי יהודי", וגם המילים "תחושת היותנו חלק בלתי נפרד מהכפר הגלובלי" שמופיעות בסמיכות שברו אותי. יופי של מאמר. כתיבה שוטפת ורהוטה. אוצר מילים מרשים שלא לדבר על מקוריות. אין מחלוקת ששקלאר הוא פובליציסט מהמעלה הראשונה, שעיתון כמו ידיעות אחרונות, רק יכול להתברך בו. מה שנשאר לי זה רק לספור את השניות בציפייה למאמר הבא. אני מחכה.