השפן שישלוף ליברמן אחרי החגים

ח"כ גדעון סער צייץ בסוף השבוע "אני מוכן", ופרשני הליכוד המוכרים, מירי רגב ודוד ביטן, יצאו מיד מחוריהם להתקפה. סער לא דופק חשבון. ברור לו שהוא לא כוס התה של ראש הממשלה, ואם נתניהו יקים את הממשלה הבאה, ספק אם הוא יציע לסער את תיק איכות הסביבה. סער הוא מנהיג שיודע לסחוף אחריו אנשים, וזאת סיבה טובה עבור נתניהו לראות בו איום. סער מקפיד לשמור על ממלכתיות, והציוץ שהוא בחר לצייץ היה ציוץ אלגנטי, שנועד להזכיר למי שצריך שהוא קיים, אבל לא בטוח שהוא משחק על אותו מגרש. ספק גדול אם נתניהו ילך על פריימריז בליכוד. אם יממש את כוונתו וייבחר, הוא יוכל לכהן כיושב-ראש הליכוד עד סיום כהונתה של הכנסת ה-23. אלא שהעניין לא פשוט. נתניהו מבקש לבצע מהלך מהיר, למרות שמי קרובים אליו מזהירים אותו, שכלל לא בטוח שצעד כזה יפעל לטובתו. גם מי שנחשב עד לאחרונה אחד המקורבים ביותר לראש הממשלה, ח"כ דוד ביטן, התבטא בראיון טלוויזיה נגד פריימריז שיפנה משאבים במקום להקמת ממשלה למאבקים פנימיים בליכוד, והוא צודק. ביטן העריך שמה שאמר סער הוא טבעי, אבל הוא מעריך שסער לא ינצח משום שמדובר לדעתו בלא יותר מתרגיל סרק. לביטן יש אומנם ניסיון פוליטי בלתי מבוטל, אבל מנהיגותו של סער בליכוד והאהדה הרבה שהוא זוכה לה, יכולות בהחלט להביא לכך שסער יצליח במשימה שהציב לעצמו ויכולה בהחלט להפוך למעשית. את המפתח שבכוחו למנוע בחירות בפעם השלישית אוחז גם בסוף השבוע הזה ח"כ אביגדור ליברמן. הוא פגש את נתניהו לאחר תקופת נתק ארוכה, אבל לא שכח לרגע את התנהלותם של ראש הממשלה ושל הליכוד נגדו גם בימים האחרונים. ליברמן מחזיק באותה דעה שהחזיק מאז פרסום תוצאות הבחירות, לפיה הדבר האחרון שהמדינה זקוקה לו עכשיו הוא בחירות חדשות. מה גם שאם יתקיימו בחירות כאלה, לא יחול לדעתו של ח"כ ליברמן שינוי משמעותי במפה הפוליטית. הוא הודיע שבכוונתו להיכנס בהילוך גבוה למלאכת הרכבת הממשלה מיד אחרי יום הכיפורים. בליכוד אומרים שהם כבר היו בסרט הזה, אבל נראה שאין לליכוד הרבה ברירות. החלטתו של ח"כ יאיר לפיד, לוותר על הרוטציה, מקרבת אותנו לממשלת אחדות. אבל ספק אם ניתן יהיה להתגבר על התנאי שהציב לפיד, שעל פיו ח"כ בני גנץ יכהן ראשון ברוטציה, בכל ממשלת אחדות. גנץ כבר הודיע שרוטציה עם נתניהו לא על הפרק, אבל גם ליברמן הודיע שלא ישב בממשלה אחת עם המפלגות החרדיות. שר הפנים אריה דרעי, שהיה בעבר חברו הטוב של ליברמן, מבין היטב את המשמעות שש"ס מחוץ לממשלה, היא פגיעה קשה במפלגה שבראשה הוא עומד, ובעיקר במוסדות התורניים שלה. השר דרעי הוא פוליטיקאי ערמומי שיעשה הכל כדי להיות חבר בכל ממשלה, בתקווה שליברמן לא יפסול אפשרות כזאת. זאת כנראה הסיבה שדרעי נשמע לאחרונה יותר מפויס כלפי ליברמן. דרעי יודע שבכוחה של החלטה של ליברמן, לגבי שיתופו בממשלה, לחרוץ את גורלו הפוליטי ואת גורלה של התנועה שבראשה הוא עומד. ליברמן הוא לשון המאזניים והוא נשאר כזה. מיד אחרי יום הכיפורים נדע לא רק מה השפן שהוא ישלוף מהכובע, אלא גם האם בכוחו של השפן של ליברמן להביא לממשלת אחדות, ולחסוך מאיתנו עוד מערכת בחירות.

איתן הבר הוא היסטוריה מהלכת. הבר לא היה רק הכתב הצבאי של העיתון ידיעות אחרונות שבמסגרתו ליווה מקרוב את כל המלחמות. הבר זכה למה שזכו רק עיתונאים בודדים - לחצות לפרק זמן את הקווים, לראות מקרוב מה שכל עיתונאי רק יכול לחלום עליו, ולהפוך שותף פעיל לעשייה הביטחונית והמדינית של ישראל. הבר (79) היה עיתונאי שראש הממשלה יצחק רבין היה חלק בלתי נפרד מחייו. מאז שהשניים הכירו בפיקוד צפון. הבר לקה במחלה קשה, והיום הוא מרותק לביתו ולכיסא גלגלים. אין מחלוקת שסיפורו של איתן הבר הוא סיפור עיתונאי שכל תחנת טלוויזיה הייתה רוצה לשדר. הופתעתי שהחליט לפתוח את ביתו למצלמות של שני ערוצי הטלוויזיה 11 ו-12 ולאפשר להם לצלם אותו במצבו הלא פשוט. זאת הייתה כנראה החלטה לא פשוטה עבור הבר, שפגשנו תמיד במיטבו. נראה שחשוב לאיתן הבר שנזכור אותו ואת עשייתו המרשימה, גם במחיר חשיפה למצבו הבריאותי הנוכחי. צפיתי בשתי הכתבות שהכינו שני ערוצי השידור על איתן הבר; כתבה אחת שהייתה חלטורה במיטבה, שהכינה הכתבת מיכל רבינוביץ בערוץ 11 של תאגיד השידור הציבורי, וכתבה שנייה מקצועית, שהכין הבמאי המוכשר יגאל מוסקו, עבור מהדורת ליל שבת של חברת החדשות של ערוץ 12. אין בסיס להשוואה בין שתי הכתבות. ניתן לראות בבירור איך מטפל באותו סיפור במאי מוכשר, מקצועי, בעל ניסיון, שמגלה בקיאות ועומק עיתונאי, ואיך עושה זאת חובבת, שמפגינה רדידות עיתונאית, ובוחרת בעיקר להראות את דמותה על המסך. כבר כתבתי שיש לי תחושה, שאין כנראה יד מכוונת בשידורי החדשות של תאגיד השידור הציבורי. אם ראיון עם ראש הממשלה מופקד בידיה של מיכל רבינוביץ, שהוכיחה בעיקר את כישורי החנופה המוכרים שלה, הופקדה בידיה של רבינוביץ גם הכנת כתבה דוקומנטרית על הבר, מה שמביא אותי לחשוב שייתכן שבתאגיד יש מנהלים שלוקים בליקוי מאורות או בחוסר מקצועיות בולט. בעוד שמוסקו בחר לעשות שימוש מושכל ונכון בקטעי ארכיון, שהתבססו על תחקיר יסודי ומקצועי, בחרה רבינוביץ להפגין בעיקר את כושר הדקלום שלה, כשהיא מציגה לאיתן הבר שאלות מעוררות גיחוך, שיגאל מוסקו לא היה מציג לעולם. כך פותחת מיכל רבינוביץ את יצירתה הדוקומנטרית "איתן הבר הוא קודם כל עיתונאי שיודע לזהות סיפור טוב". קשה להאמין שזה נאמר, אבל זה אמיתי. זה נאמר וזה גם שודר. אחרי יותר מיובל שנים שבהן איתן הבר היה אחד הכתבים המובילים בידיעות אחרונות, הוא זוכה לקבל מחמאה ממיכל רבינוביץ, ולא סתם מחמאה, אלא מחמאה שהוא יודע לזהות סיפור עיתונאי טוב. אין לי שום ספק שלמחמאה כזאת הבר ציפה כל חייו. זו כנראה הסיבה שהיוצרת רבינוביץ בחרה להפוך את הגילוי החשוב שחשפה, לשורת המחץ של יצירת המופת שלה. אני לא מוצא הבדל בין המשפט שבו פתחה רבינוביץ את יצירתה, לבין משפט כמו "השמש זרחה גם הבוקר מעל ראשו של איתן הבר". שני המשפטים הם עובדה ידועה שאין עליה מחלוקת, ולכן ברור גם לצופי ערוץ 11, שאין שום צורך ביצירתה של רבינוביץ כדי לגלות אותם. הבמאית רבינוביץ לא חומלת על הצופים, ובוחרת לשתף אותם בדברי שירה פרי יצירתה, וכך היא כותבת ומשמיעה את הגיגיה בשידור. "הפוליטיקה היא מכונת החמצן של הבר, שמרחיבה את ריאותיו, עד שהיא פותחת את הפצע המדמם". הבנתם את זה? מיכל רבינוביץ היא יוצרת דוקומנטרית שגם בקיאה בשטח המדיציני, וגם בעלת כושר ניסוח שלא משאיר מקום לדמיון. מכונת חמצן, פצעים מדממים, ובתווך ריאותיו של המרואיין. תגידו אתם, רבינוביץ לא משוררת חבויה? ויש עוד: רבינוביץ מכינה אותנו לאחד השיאים ביצירתה הדוקומנטרית ומבטיחה לנו שאם נישאר לצפות ביצירתה, נוכל לשמוע איך איתן הבר היה פותר את מה שהיא מכנה "הפלונטר הפוליטי". בוודאי שנשארנו בהמתנה דרוכה, כדי לשמוע מה אומר הבר שהוא איש עתיר ניסיון. אלא שרבינוביץ הבטיחה לנו הבטחת סרק, משום שהבר לא חידש דבר, כשאמר שהאפשרויות הן או ממשלת אחדות או בחירות בסיבוב שלישי. כל מי שאינו בוסר בתחום העיתונות, יודע שמה שחשוב בראיון הוא תשובתו של המרואיין. זה לא מנע מרבינוביץ לשדר תשובה סתמית של הבר לשאלה "האם נתניהו צריך להמשיך לקדנציה נוספת?". הבר, שהתחמק ממתן תשובה ישירה, השיב: "אם הוא היה טוב - כן, אם הוא לא היה טוב – לא. הציבור יחליט". אין שום צורך גם במקרה הזה במיכל רבינוביץ, כדי להבין שהמרואיין מתחמק ממתן תשובה ישירה ובוודאי שאין בתשובתו שום חידוש. גם במאי מתחיל היה מפעיל שיקול דעת בסיסי, ולא משדר את חילופי הדברים המיותרים, שאין בהם שום ערך עיתונאי, אבל היוצרת רבינוביץ לא הבינה שמדובר בסרח עודף, והוכיחה שוב מה שווה שיקול דעתה. לי אין ספק שהקטע החזק ביותר ביצירה הדוקומנטרית של רבינוביץ ששידר התאגיד, היה כשרבינוביץ בחרה להשמיע דברי חנופה שהיא מתמחה בהם, תוך שהיא יוצרת על המסך אילוסטרציה שללא ספק הפילה את הצופים מהכיסא. רבינוביץ פתחה בשטף של חנופה וליקוקים, תוך שהיא מלהגת והכריזה: "הבר, הוא המנצח המחונן על התזמורת הקטנה שהגיעה להתארח בסלון ביתו. הוא צלול, לא אוהב קלוז אפים, וממלא פיו מים כשלא ירצה להרחיב". בדיוק בשנייה הזאת, לקח איתן הבר כוס מים שהייתה מונחת לפניו ומילא את פיו במים. תגידו אתם, זאת לא עריכה גאונית? יש משהו סמלי יותר מזה שפיו של איתן הבר היה מלא במים, בדיוק באותן שניות שבהן הכריזה רבינוביץ שהבר "ממלא פיו מים כשהוא לא רוצה להרחיב בדבריו"? איזה משחק מילים אינטליגנטי, איזו שנינות, איזו עריכה מקצועית, איזו התאמה בין הטקסט לתמונה, ראיתם דבר כזה? אם זאת לא יצירה טלוויזיונית שראויה לכל הפרסים, מה שווים פרסי הטלוויזיה? אותי מעניין האם יש בתאגיד השידור הציבורי עורכים מקצועיים בעלי שיקול דעת עיתונאי, שצופים ביצירותיה של רבינוביץ לפני שהן נשלחות לאוויר? מעניין אותי יותר האם מנהל החדשות הנוכחי של התאגיד מאמין שיש לרבינוביץ כישורים ראויים? על-פי מה שהיא הוכיחה לפחות עד עכשיו מדובר בכישורים שרחוקים מלעמוד בקריטריונים של תחנת שידור מקצועית. שלא כמו בכתבתה של רבינוביץ, הציג בפנינו יגאל מוסקו את איתן הבר האמיתי, בכתבה מצוינת שלו, כפי שרק מוסקו יודע להכין. בעוד שרבינוביץ הוכיחה לנו שמי שאין לו את זה, אין לו את זה וכנראה גם לא יהיה לו את זה, הוכיח לנו מוסקו מה זאת עיתונאות דוקומנטרית במיטבה. לא מספיק שעיתונאי יראה הישג עיתונאי רק בכך שהוא מצליח להשיג ראיון או סיפור בלעדי. עיתונאי שהוא במאי טלוויזיה חייב גם להביא לצופה מוצר עיתונאי ארוז בדרך מקצועית, ואת זה רבינוביץ כנראה לא יודעת - וספק אם תדע לעשות. יגאל מוסקו לא נראה בכתבה שהכין בערוץ 12 כשהוא דוחף את כיסא הגלגלים של הבר, כיוון שאין צורך בכך. מוסקו הוא עיתונאי ולא סניטר. מוסקו בחר להתמקד בנקודות חייו של הבר, תוך ניצול מושכל ומקצועי של הארכיון, בעוד שרבינוביץ דאגה כנראה יותר לכך שהיא תיראה על המסך, ודאגה פחות לעושר ויזואלי מהארכיון, גישה ועריכה שמאפיינת בעיקר במאים חובבים ולא מקצועיים. עבור הצופה זה תרגיל מצוין בעיתונאות, שבו הוא יכול להתרשם מההבדל שבין עשייה מקצועית במיטבה כמו שרק מוסקו יודע לעשות, לבין המוצר שרבינוביץ מסוגלת לייצר. כל זה קורה כשרבינוביץ אוחזת בסיפור בסיסי מצוין, אבל אין לה כנראה יכולת חשיבה מקצועית מקורית, ניסיון וכישרון להציג את הסיפור לצופים בדרך דוקומנטרית מקצועית. נכון עשתה חברת החדשות של ערוץ 12 ששידרה את הכתבה על איתן הבר, גם כאשר השידור היה שבוע לאחר שידור כתבה על איתן הבר בערוץ 11. מקצוענות היא שם המשחק. והכתבה של מוסקו עומדת בכל הקריטריונים לתואר הזה. ערוץ 11 שוב הוכיח שהוא ראוי לרייטינג העלוב, שלא מצדיק את המשך קיומו, במימון של משלם המיסים. קראתי שראשי התאגיד מתכוונים לפרוש מוועדת המדרוג, שקביעותיה המקצועיות אינם לשביעות רצונם. במקום לשפר את המוצר, מנסים בתאגיד השידור הציבורי לפעול כדי לשנות את שיטות המדידה של שיעורי הצפייה בתאגיד, ורוצים לעשות זאת באמצעות הקמת גוף חדש שיהיה בבעלות התאגיד. זה מזכיר לי את הבדיחה על הרקדן שלא ידע לרקוד, וביקש להחליף את הרצפה בנימוק שהיא עקומה. ייתכן, ששיטה חדשה של מדידת רייטינג תביא לכך, ששידורי התאגיד יזכו פתאום לרייטינג חסר תקדים. אם גם זה לא יעזור, אלדד קובלנץ יוכל תמיד להחליף את הצופים.

יוסף באו היה במשך שנים רבות הגרפיקאי של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. איש לא יודע כמה שנים הוא שירת ב"מוסד", גם לא שתי בנותיו הדסה וצלילה באו, שפתחו מוזאון לזכרו של אביהם שהיה גדול הזייפנים בחסות החוק. באו היה זה שיצר את התעודות המזויפות עבור אלי כהן ז"ל, שיצא לסוריה בשליחות המוסד. הוא גם זה שזייף את תעודותיהם של אנשי המוסד, שחטפו את אדולף אייכמן מארגנטינה והביאו אותו למשפט בישראל. באו, שהיה חלוץ האנימציה בישראל, יצר "שנות טובות" מקוריות שאותן צייר במשך הרבה שנים. הן מוצגות עכשיו במוזאון שנושא את שמו בתל -אביב. בתו, צלילה באו כהן, לא שוכחת עד היום את כרטיס הברכה לשנה החדשה שצייר אביה. מצד אחד הופיע ציור של שטר בערך של עשר לירות, ובצד השני הופיע דיוקנו של באו. באותה תקופה היו לדבריה מי שהאמינו שמדובר בשטר אמיתי, בגלל איכות הזיוף הגבוהה וניסו לסחור בו. לאחר ההצלחה המסחררת שבה זכה כרטיס הברכה המקורי לראש השנה, החליט באו ליצור בשנת 1964 כרטיס ברכה נוסף, שהיה דומה בצורתו לצ'ק בערך של... אלף ברכות לשנה החדשה, גם במקרה הזה הייתה איכות הזיוף מושלמת. היו מי שלא הקפידו לקרוא את הכתוב, והתפתו ללכת לבנק כדי להציג את הצ'ק לפירעון. בעקבות הזיוף המוצלח ותלונות של אזרחים, הגיעה המשטרה לסטודיו של באו. השוטרים שראו את כרטיסי הברכה התלהבו, ולא הסכימו לעזוב את הסטודיו, עד שגם הם קיבלו עשרות כרטיסי ברכה מקוריים לראש השנה. באו המשיך ליצור כרטיסי ברכה מקורים נוספים. בשנת 1965 הוא יצר "תעודת אושר" שיצאה לאור בחסות "מחלקת הפרוטקציה". את תבנית התעודה קיבל באו מהמשטרה, שבאותם ימים הנפיקה תעודות יושר. את תעודות היושר הפך באו לתעודות אושר, שכללו כמובן תמונה, כמו בתעודת היושר המקורית. באו, שנפטר בסוף חודש מאי 2002 בגיל 81, השאיר אחריו עבודות מרשימות שמרוכזות בסטודיו שבו עבד ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב, ליד שדרות רוטשילד. בנותיו הפכו את הסטודיו ל"בית יוסף באו", שמופיע היום באתרי התיירות וזוכה למבקרים רבים. הבמאית חדווה גלילי-סמולינסקי, הקדישה לבאו ז"ל את סרטה "מעבר לדמעות". מדובר בסרט תיעודי מרגש ומרשים, ראשון מסוגו על הומור בשואה. כל מי שצפה בסרט לא יכול היה שלא להתפעל ממקצועיותו ומהדרך המקורית והנוגעת ללב, שבה בחרה גלילי-סמולינסקי להציג את באו בתקופת השואה.

גדעון לב-ארי, שהיה המנהל המיתולוגי של קול ישראל, הלך לעולמו בכ"ח באלול תשס"א, בשנת 2001, כשהוא בן 66 במותו. בכל ערב ראש-השנה מאז מותו, אני נזכר בגדעון, שהיה מורי וחברי הקרוב. הכרתי את גדעון לפני יותר מארבעים שנה, זמן קצר לאחר שחרורי מגלי צה"ל, כשעברתי לעבוד בקול ישראל. גדעון לב -ארי ז"ל היה לא רק מנהל רדיו מיתולוגי. הוא היה מורם של רבים מבני דורי, שעבדו באותה תקופה בקול ישראל. למרות שלב-ארי, שהיה באותן שנים עורך ומגיש תוכניות הרדיו "הנושא בטיפול", "הטור השבועי", "בינינו לבין עצמנו" ו"ראיון השבוע", שלא שודרו במסגרת חטיבת החדשות של הרדיו ולא השתייכו לאותה מערכת, נפגשנו לעיתים תכופות ונקשרה בינינו חברות גדולה שנמשכה עד יום מותו. רק טבעי היה שכשהתפנתה משרת מנהל קול ישראל, יהיה זה גדעון לב-ארי שיקבל על עצמו את התפקיד. לב-ארי שהיה מנהיג, בעל סמכות טבעית, איש רדיו מקצועי, בעל קול רדיופוני, ואדם מרשים וכריזמטי, נכנס בטבעיות רבה לתפקיד מנהל הרדיו. כמי שהיה בשירותו הצבאי נגן בתזמורת צה"ל, המוזיקה הקלאסית הייתה נושא קרוב לליבו, כמו גם נושאי אקטואליה וחדשות. לכן היה זה רק טבעי שגדעון יהיה זה שיקים את "קול המוזיקה", ובהמשך גם את מרכז החדשות של קול ישראל בירושלים, שהוקם באותו בניין שבו אחזה שריפה בימים האחרונים. מרכז החדשות כלל את חדר החדשות המרכזי של הרדיו ואת מערכת החדשות וענייני היום, שהייתה אחראית על שידור כל יומני חטיבת החדשות. כאשר מוניתי בפעם הראשונה לפני יותר מעשור למנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה, פניתי ליוסף בראל, שהיה באותה תקופה מנכ"ל רשות השידור בבקשה אישית. ביקשתי להנציח את זכרו של האדם הקרוב אלי ביותר, בדרך של קריאת מרכז החדשות של קול ישראל בירושלים, על שמו של גדעון לב-ארי. באותה תקופה ביקשתי מבראל לסיים את תפקידי כמנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, והסכמתי להישאר בתפקיד עוד מספר חודשים, ובלבד שבראל ייענה לבקשתי. בראל, שידע על אהבתי והערכתי לגדעון ז"ל, נענה לבקשה האנושית. קדמה לבקשה הזאת בקשה דומה שהפניתי אז לאמנון נדב, שהיה אז מנהל הרדיו. ביקשתי ממנו להנציח את אחד מאולפני הרדיו בתל אביב על שמו של לב-ארי, אבל הוא לא נענה לבקשה, ולכן החלטתי לפעול להנצחת כל מרכז החדשות בירושלים על שמו של לב-ארי, דבר שהיה כמובן בסמכותו של מנכ"ל הרשות בראל, שנדב היה כפוף לו. יתכן שנדב לא נענה לבקשה כי לב-ארי לא הסתיר מעולם את חוסר הערכתו אליו. לב -ארי התייחס אל נדב בשיחות עם חברים בבוז, בחוסר הערכה מוחלט ובזלזול, וראה בו יותר עסקן מאשר עיתונאי. נדב, שבשירותו הצבאי שירת באחת מלהקות צה"ל, זכה אצל לב-ארי לכינוי "הזמר מאשדוד", עיר שבה התגורר כנראה נדב בעבר. לב-ארי התבטא כך בכל פעם שהוא נדרש להתייחס לכישוריו המקצועיים של נדב. אני נזכר לפחות שני מקרים שבהם גדעון לב-ארי התכוון להדיח את אמנון נדב מתפקיד הכתב לענייני מפלגות של קול ישראל, בנימוק שאין לו את הכישורים הדרושים למלא את התפקיד, והתפקיד מעניין אותו בעיקר לצורך קידומו האישי. לב-ארי שיתף אותי בכוונותיו, ובשני המקרים הצלחתי לשכנע אותו שלא יממש את כוונתו ולא יפגע בנדב. באחד המקרים הצלחתי לשכנע את לב-ארי, לאחר מאמצים רבים, לפגוש את נדב. הוא עשה זאת בחוסר רצון מופגן, ובעקבות הפגישה שהייתה בין השניים, הוסר האיום להדחתו של נדב. ברבות השנים הגעתי לאותה מסקנה שלב-ארי הגיע אליה כמה שנים קודם לכן. אמנון נדב הוא כפוי טובה, שהמונח "נחש בקש" נתפר על מידותיו. משלא הצלחתי לשכנע את נדב להנציח אולפן אחד בתל אביב על שמו של לב-ארי, הצלחתי לשכנע את יוסף בראל, שתיעב את אופיו של נדב, להנציח את זכרו של גדעון בכך שקרא למרכז החדשות ברוממה על שמו של לב-ארי בטקס הנצחה ראוי ומכובד. בטקס שנערך במרכז החדשות בירושלים השתתפו בין השאר טומי לפיד ז"ל, שהיה מנכ"ל רשות השידור בתקופה שגדעון היה מנהל הרדיו, השר אהוד אולמרט שהיה באותה תקופה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור והיה חברו הקרוב של גדעון, ויוסף בראל שהיה מנכ"ל רשות השידור. בטקס הוסר הלוט מעל לוח מתכת שבו הוסב מרכז החדשות של קול ישראל בירושלים, לשמו של גדעון לב-ארי, שהקים את מרכז החדשות, אבל זמן קצר אחר כך התפטר מתפקידו. את יוסף בראל, שהיה באותה תקופה מנהל הטלוויזיה בערבית, הכרתי לראשונה בטיסה משותפת עם גדעון למצרים, כאשר הצטרפנו לביקורו של הנשיא יצחק נבון, שאירח את ועדת העורכים. הנשיא נבון היה באותה עת האישיות הראשונה שהוזמנה למצרים, לאחר חתימת הסכם השלום עם המצרים. טיילנו יחד ברחובות קהיר, והחלטנו לערוך קניות. גדעון הגיע לקהיר כשהוא מצויד במידע מה כדאי לקנות, וגם קיבל מידע שחשוב להתמקח עם המוכרים וראוי שלא לשלם להם את המחיר שהם דורשים, כיוון שניתן להוריד את המחיר במיקוח בעשרות לירות מצריות. כשבידי גדעון המידע החשוב שחייבים להתמקח, נכנסנו אל אחת מחנויות הטקסטיל. גדעון ביקש לקנות חולצה שעלתה על-פי הזכור לי חמישים לירות מצריות. אחרי שמצא את החולצה המתאימה ושמע את המחיר, הוא נכנס לשלב המיקוח והציע לשלם עבור החולצה ....חמש לירות מצריות. אני זוכר את מבע פניו של המוכר המצרי. הוא יצא בזריזות מעבר לדוכן, הלך לכיוון דלת הכניסה של החנות, שמאחוריה ניצב מטאטא. הוא אחז במטאטא וסילק אותנו באמצעות המטאטא מהחנות, כשהוא נותן לנו להבין מה דעתו עלינו. כשיצאנו מהחנות אני זוכר את תגובתו של יוסף בראל, שהוא ממוצא מצרי, והכיר את המנטליות המצרית. "העלבנו אותו. זה לא היה מיקוח. המוכר התרשם שאנחנו רוצים להשפיל אותו. הוא נהג כלפינו בדרך דומה וטאטא אותנו מחוץ לחנות", פירש בראל את המעמד שאותנו הצחיק אבל היה מביך. במהלך הטיסה למצרים הסכימה רעיית הנשיא אופירה נבון, להעניק ראיון מיוחד לקול ישראל. נבון האמינה שגדעון לב-ארי יהיה המראיין, אבל גדעון החליט שאני זה שאראיין אותה. לשכת הנשיא לא הביעה התנגדות, והתבקשתי לפגוש את אופירה נבון במחלקה הראשונה במטוס, שם היא ישבה סמוך לבעלה הנשיא החמישי יצחק נבון. כשהחל הראיון קם הנשיא נבון ממקומו ועבר לשבת במושב אחר במחלקה הראשונה. הגברת נבון סיימה באותה תקופה סדרה של הקרנות, לאחר שהתגלה בגופה סרטן. היא חבשה פאה, נראתה עייפה, ופניה היו חיוורות. כשהסתיים הראיון חזרתי לשבת לצדו של גדעון. הוא התעניין מיד איך התנהל הראיון. סיפרתי לגדעון שהראיון התנהל באווירה מצוינת, והבעתי את דעתי שהראיון "לא שדיר". נימקתי את הדברים בכך שאופירה נבון לא במיטבה בלשון המעטה - היא מבולבלת, עייפה לא מרוכזת, והיא גם...דיברה לא מעט שטויות. מה אתה מתכוון לעשות? היקשה לב-ארי. הצעתי לגנוז את הראיון. הסברתי לגדעון שיהיה זה לא הגון לנצל את מצבה המנטלי של רעיית הנשיא, שבדיוק באותו שבוע סיימה סדרה של הקרנות, ולשדר ראיון מבולבל, שלא רק יביך אותה, אלא יציג אותה כאישה נלעגת, כאשר כל מי שזכה להכיר אותה מקרוב ידע שהיא אינה כזאת. "אני סומך על שיקול דעתך", אמר לי לב-ארי, והראיון לא שודר מעולם. יש קטע נוסף שקשור בלב-ארי שלא פורסם, ובמלאת 18 שנים למותו הגיע הזמן לספר אותו. לצערי גם היום לא אוכל לספר את כל הפרטים. באחד הימים פגשתי את גדעון בשעות הצהריים. הוא הגיע לפגישה באיחור שלא כמנהגו, הזדרז להתנצל, והסביר לי שהוא חוזר עכשיו מפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. התעניינתי האם הפגישה נערכה בעקבות הכרות מוקדמת בין השניים, וגדעון השיב לי "זו פעם ראשונה שפגשתי בו". שאלתי מה רוצה ראש הממשלה. גדעון הקדים כהרגלו לתשובה טקס מוכר, שבו הוא השביע אותי יותר מפעם אחת, לפני שסיפר לי על תוכן השיחה, שהסיפור חייב להישאר נחלת שנינו, אם כי הייתה לו כוונה לשתף בתוכן השיחה חבר נוסף, את דני בלוך, מי שהיה באותה תקופה עורך העיתון "דבר" והיה חברו הקרוב. גדעון התקרב אלי ולחש על אוזני שנתניהו הציע לו את תפקיד מנכ"ל רשות השידור. ומה השבת לו? "שאני חייב לחשוב". זאת שיטה שגדעון לימד אותנו ויישם תמיד בעצמו. "יש בעיה קטנה", הוסיף לב-ארי, וסיפר לי על אותה בעיה שהציב בפניו ראש הממשלה, כתנאי לקבלת התפקיד. "אני מעריך שלא אשיב לו בחיוב", הוא סיכם את השיחה. גדעון לא הספיק להשיב. זמן קצר אחר כך הוא אושפז בבית חולים, ומי שקיבל את התפקיד היה אורי פורת ז"ל, שהתמנה בפעם השנייה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. לימים, כשנפגשתי עם אורי פורת ז"ל, שאלתי אותו האם הוא קיבל את תפקיד מנכ"ל רשות השידור כשבצדו התניה? "כן", השיב לי פורת במלוא גילוי הלב, והוסיף: "בדיעבד, עשיתי טעות שלא ביצעתי את ההבטחה שנתתי לראש הממשלה".