ה"ימים הנוראים" מעלים בי כמה זיכרונות. הראשון שבהם התרחש ביום הכיפורים ואני ילד קטן שזה עתה הוריו עזבו את הקיבוץ ועברו לגור זמנית בישוב כפר אתא. זה היה לקראת תום הצום. ניגשו אלי שני בחורים צעירים לבושי שחורים ולהם פאות ארוכות וכובעים שחורים. "תראה את הלשון שלך", הם נבחו עלי. כולי מפוחד הוצאתי את הלשון שלי. היא הייתה ורודה. "אתה אכלת, אתה לא צמת" הם החלו לצעוק, וכיסו אותי במכות בכל חלקי הגוף. כל תחנוני לא הועילו. "אתה לא יהודי, אתה גוי, אתה לא יהודי", הם צרחו, עד שהצלחתי להתחמק ולברוח. אני ממשיך לא לצום.
הזיכרון השני התרחש הרבה שנים לאחר מכן בגדוד 12 של גולני, הייתי קצין המבצעים של הגדוד, בפיקודו של סא"ל שמוליק אלבק (ז"ל). הרב הראשי של צה"ל, האלוף שלמה גורן, בא לתת הרצאה לגדוד לרגל השנה החדשה. אותם ימים הרב גורן היה במעמד הנמוך אך במעט מזה של אלוהי ישראל. חיילי וקציני הגדוד נאספו בחדר האוכל, והמג"ד הזמין את הרב לשיחה קצרה במשרדו, לפני מתן ההרצאה. אני, כקמב"ץ, התבקשתי על-ידי המג"ד להיות נוכח במשרדו בזמן השיחה עם הרב.
משום מה התחיל הרב לחקור אותי בשאלות אישיות: מי הוריך? היכן הם נולדו? מתי עלו ארצה, היכן אתם גרים, וכדומה. איני יכול לזכור איך התגלגלו השאלות והתשובות, אך באחת הפעמים אמרתי
בתום לב: "אני לא עליתי לתורה כאשר הייתי בר מצווה". הרב, והוא עם זקן כמו של הרצל, ועל כתפיו דרגות אלוף, הביט בי בעיניים מזרות אימה: "לא עלית לתורה? לא למדת את התפילה"? "לא", עניתי שוב בתמימות, "אבל הייתה מסיבה גדולה עם הרבה אורחים ומתנות". "אתה לא יהודי", התנפל עלי הרב בצעקה, "אתה גוי". נדהמתי. ראיתי ששמוליק המג"ד נעשה כולו אדום.
"אני כן יהודי", עזרתי עוז להשיב לו, "אימי יהודיה ועשו לי ברית מילה". "לא, לא, אתה לא יהודי, אתה חייב לעלות לתורה, אחרת אתה גוי, לא יהודי", לא נרגע הרב והגביר עד יותר את קולו, ושמוליק המג"ד שותק. הייתי המום, סגן צעיר, ומולו אחד מענקי הדור. איני יודע מהיכן שאבתי אומץ, ואיך באו המילים לפי: "כבוד הרב, אתה יודע למה אני באמת יהודי"? פניתי אליו בשיא הנימוס ובקול קצת רועד: "אני יהודי כי חונכתי על התנ"ך וערכיו, כי אני אוהב את התנ"ך; אני אוהב את השפה הנפלאה של התנ"ך; אני אוהב את הנביא עמוס ; אני מעריץ של המלך שאול, ולא אוהב את שמואל. למדנו את שירי שאול טשרניחובסקי על שאול המלך, וזה עשה אותי יותר יהודי; אני מזיל דמעה כשאני קורא את שירו על אנשי יבש גלעד שירדו מרמת אירביד והלכו דומם בלילה כדי להסיר את גופתו מחומת העיר בית שאן ולהביאה לקבר ישראל. אילו הייתי רואה לנגד עיני את העתיד, הייתי אומר לו שכאשר באתי לשער טיטוס ברומא, וראיתי פנים אל פנים את היהודים המושפלים המונצחים בשער - חשתי עד כמה אני יהודי. הרב שתק, נראה מהורהר, ואז בתנועת יד חדה אמר למג"ד:" בוא מחכים לנו להרצאה ואנחנו מאחרים".
והיום, לומדים בכלל תנ"ך? תלמידים מחזיקים ספרי תנ"ך, או קטעי "מקראות"? אני, בקריית חיים הסופר מפא"יניקית, למדתיו תנ"ך מפי מורים מעולים, למדתי תלמוד ולמדתי תורה שבעל פה. והיום? כל דבר שקשור לתנ"ך ולחוכמת הציביליזציה היהודית הוא בגדר קללה הקרויה "הדתה". קראתי שבישוב אחד למדו התלמידים על חכם יהודי דתי אחד שגם אמר: "ואהבת לרעך כמוך" ומיד באה הלשנה וזעקה: להפסיק מיד עם ההדתה הזאת. מתי יפסק השיגעון הזה?