באין תורה אין ברכה

משה לישראל ברכה

נִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל כִּי בְּמֹשֶׁה זָכָה

וְהָיָה מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל הַבְּרָכָה

הָיָה מֹשֶׁה שׁוֹנֶה מִכֹּל מַנְהִיג

נִכְפָּה עָלָיו הַר כְּגִיגִית לְהַנְהִיג

בְּסוֹף הֶדֶּרֶך הִתְיַצֵּב בִּפְנֵי הָעָם

הוּא דִּבַּר תּוֹכְחָה בְּאָזְנָיו הַפַּעַם

בֱּאָמְרוֹ הַצּוּר תּׂמִים פָּעֳלוֹ וְיָשָׁר

וְהֵם שִׁחַת לוֹ מוֹמָם וְלֹו הִתְנַכַּר

אַךְ מָצָא חוֹבָה לְסַיֵּם הַמְּלָאכָה

בְּתִתּוֹ בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ אַהֲבָה וּבְרָכָה

וְזֹאת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ אָת הָעָם

לְהַאֲמִין בה' כּבִשָלוֹם בְּיוֹם זַעַם

לִהְיוֹת זְקוֹפִים כְּלוּלָב מְאֻגָּדִים

וּכְרוֹדְפֵי שָׁלוֹם לֹא נֶהֵא בּוֹדְדִים

לִבְטוֹחַ בָּה' וְגָם לִבְטוֹחַ בּכוֹחֶנוּ

בְּצָרָה זָר לֹא יַעַזְרֶנוֹ וְלֹא יַצִּיֵלנוּ

וְאָמַר לָעָם שֶׁהַכֹּל כָּתוּב בַּתּוֹרָה

כֹּל אֲשֶׁר צָרִיך רַק לָלֶכֶת לְאוֹרָהּ

כִּי אָז תַּכֶּה כֹּל צָר וְאוֹיֶב לְרַגְלֶךָ

ּוּבַל תִּשְׁכַּח עַמִּי כִּי אֱלֹהִים רוֹעֵךָ

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא

סיום פרשת האזינו נשמע קשה ביותר, כאשר הקב"ה ששלח את משה להוציא את ישראל ממצרים ומשה עשה את צווה ה' אותו לעשות וגם הוליך את העם במדבר והביאו אל גבול הארץ המובטחת עד ירדן ירחו, גוזר הקב"ה על מֹשֶׁה נֶאֱמַן בֵּיתוֹ באמרו לו: כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא (האזנו לב/נב) משה מקבל את הגזרה בהכנעה, ורואה חובה על עצמו לנהוג מנהג יעקב אבינו, כאשר על עֶרֶשׂ דְּוָי (תהילים מא ד). ומשה מברך את העם שהיה לא פעם כפוי טובה כלפי משה. משה מתאר את הדרך אחרי יציאת מצרים לאמור: מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פרן ואתה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת (הכוונה לתורה (דת) שנכתבה בּאֵשׁ שחורה על גב אש לבנה) לָמֹו (לג/ב). דברי משה בברכה נאמרים בשפה מליצית ומרומזת. בְּרָמְזוֹ במלה שְׂעִיר על עֵשָׂו (אשר ישב בהר שעיר) וּבָמִלָּה פָּארָן רומז לְיִשְׁמַָעֵאל (אשר ישב בהר פארן) שאינם חלק מעם ישראל, כי סרבו לקבל את התורה כיעקב-ישראל. דברי הברכה שבאים אחרי האזינו, הם כפי הנראה באים לרכך את בכורתו הקשה של משה על התנהגות ישראל. משה מראה בברכתו את הצד היפה בפניו של ישראל. כאמור משה נוהג כיעקב אשר שם נאמר: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו ישראל אביכם (בראשית מט'/א'). יעקב ראה בחזונו כי בניו וצאצאיהם ירבו ויעצמו ויתקבצו בארץ ויהיו לעם. ההבדל בין שתי הברכות: בעוד יעקב דבר אל בניו בעודם בחיים, כאן משה מדבר אל צאצאי יעקב ופותח בשבחו של מקום ובשבחה של תורה שניתנה לישראל בסיני כזכות גדולה, ועובר לצרכיהם של ישראל. ומדבר אל שבטי ישראל ואינו מדבר בשמות בני יעקב, כאמור הם כבר אינם בחיים מאז עברו מאות שנים. נראה כי הוא בעצם כנענש שלא יכנס לארץ, הוא מגלה שוב את אהבתו לישראל ואת דאגתו להם לאחר שימות ושוב לא יוכל להוליכם בבטחה ובדרת הישר.

התורה היא הברכה

משתמע מהפרשה כי הברכה שנתן משה לעמו היא בעצם לוותה את ישראל לאורך ארבעים שנות נדודיו. זאת מסיקים אנו מהפסוק: "וזאת הברכה אשר ברך משה ...את בני ישראל", שדומה לפסק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (ואתחנן ד/מד) זה מלמד כי התורה שנתן משה לישראל היא הברכה. בלעדי התורה לא היה לישראל כל יחוד בקרב האמות. פרשנות זאת מלמדת כי באין תורה אין ברכה לישראל. משה לא חדל מלבאר את התורה לעם ישראל. כבר הבאנו את בעל הטורים שחפש תמיד אסמכתאות לדבריו בשיטת הגימטריה כגון "וזאת הברכה" שמסתכמת ב (646) לגימטרית, "זו היא התורה" שמסתכמת ב(645) (בסטיה של ספרה אחת שמחשבי הגימטריה קובעים כי זו אינה מעכבת) זאת כדי לומר לישראל אם אין תורה אין ברכה כי זה אשר צוה משה כאן ב"וזאת הברכה" "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (לג/ד). שגם נאמר קודם לכן "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (ואתחנן ד/מד) הפעם בפרשה אחרת. את האמירות האלה משננים המתפללים כל אימת שמוציאים את ספר התורה מההיכל והולכתו לתיבה לקריאה בו.

האם התורה ירדה מן השמים כספר

התשובה כפי שמצאנו במקורות שהיא ניתנה בהר סיני למשה משמים אבל ל כספו כתוב וחתום, כי הרי אנו קוראים בהמשך בתורה עצמה כי הקב"ה אמר את דברי התורה למשה על הר סיני ומשה כתב את אשר אמר אלוהים. עובדה זו חשובה ביותר כדי לבטל את טענת האיסלאם שאומרת כשם שהתורה ירדה מן השמים גם הקוראן (שפירושו תורה ובמלה מוכרת יותר מקרא) ירד מן השמים. לתת לו תוקף כבא אחרי התורה מן השמים שנועד לפי טענת האיסלאם להחליף את התורה. ונביא האיסלאם (הוא אחרון הנביאים מחליף את משה רבנו לפי תפיסם והרי הוא לדבריהם היה אנאלפבית לכן לא יכול לכתוב את הקוראן). דבר זה מביא את ישראל לקבוע שתי קביעות חשובות. כי התורה נכתבה על-ידי משה מפי הקב"ה וכי אסור לתקן את הכתוב בה דבר טעות ולו קוצו של יוד. ההחמרה הראשונה באה כדי לומר: הקוראן נכתב על-ידי עשרת חבריו של נביאם ואיסור תיקון התורה ולו קוצו של יוד, כדי שלא ינתן פתחון פה שאלה לא דברי אלוהים וכי ניתן לתקנם (כאן יש סיפור העקדה, בתורה מדובר ביצחק ובקוראן בישמעאל) טענת האיסלאם שגם בתורה העקדה הייתה של ישמעאל, אלא שלטענתם הדבר תוקן בתורה הוסר שם ישמעאל ונכתב שם יצחק. על כתיבת התורה ביד משה נאמר על-ידי חז"ל: אפשר, משה מת וכתב - וימת שם משה? התשובה של רש"י היא כן ומסביר: עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהשוע (עד סוף פסוק ד' בפרק לד של ספר דברים) ויש גרסת רבי מאיר שאומר כי אחרי מות משה ותאור מותו נכתב יתר הכתוב בדמע. ויובא שוב סיום לפרשה שנכתב פעם ונראה תמיד נכון ואקטואלי ומובא שוב.

וּכְמִדֵי שָנָה יֵשׁ לַבְּרָכָה תַּכְלִית

כִּנְקֻדַּת הַמּוֹצָא לִפְרָשַׁת בְּרֵאשִׁית

וְאֶת שִׂמחַת הַתּוֹרָה שׁוּב נְקַיֵּם

בִמְעוֹנָה וּבְרֵאשִׁית אַחֲרֵי מְסַיֵּים

וְגָּם בַּעֲלִיּוֹת לַתּוֹרָה לֹא יֶחֱסַר

וּבִבְשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת הָעוֹלֶה יִתְבַּשֵּׂר

וְהָעָם יִזְכֶּה לְשָׁנִים טוֹבוֹת יוֹתֵר

יַגְדִּיל שִׂמְחָה וְיַאֲדִיר וְהָעֶצֶב יִתְיַתֵּר