לנפתלי בנט יש "אח" חדש

נפתלי בנט הפך לאחיו של ראש הממשלה. בעוד ששרת המשפטים לשעבר איילת שקד מסתייגת מקשר לא הכרחי עם נתניהו, הפך בנט את נתניהו לאח התורן. ה"אח" הקודם, יאיר לפיד, לא גילה התלהבות מהקרבה שהייתה בין השניים, והקשר המאולץ נותק. עמדותיו הברורות והחד-משמעיות של לפיד בנושאי דת ומדינה לא אפשרו לבנט לאמץ לעצמו את לפיד כאח לאורך זמן. נראה שאת מקומו של לפיד תפס אח בוגר חדש - בנימין נתניהו. לנפתלי בנט יש עור עבה שרק פוליטיקאים מסוגו התברכו בעור כזה. אחרת קשה להסביר איך בנט, שקרא ושמע מה עולל לו נתניהו, מגיע על גחונו לפגישות עם נתניהו, כנראה מתוך חשיבה לטווח ארוך, ומתוך תקווה שנתניהו ידאג לשבץ אותו בעתיד כשר בכל ממשלה שבה הוא יהיה שותף. בנט למד מה כוחו של נתניהו, כשהוא כוסס ציפורניים בהמתנה לקולות החיילים, שיאפשרו לו לעבור את אחוז החסימה. גם העובדה שנתניהו הזדרז להדיח את בנט מיד אחרי הבחירות מתפקיד שר החינוך, לא מונעת היום מבנט לנסות להגיע ליחסי אמון מחודשים עם ראש הממשלה. בנט יוצר את התחושה שהוא עושה כל מאמץ ליצור את הרושם שנחלת העבר היא לא עניין שהוא רוצה להמשיך לעסוק בו. מי שראה את הציפורניים שבנט כסס בציפייה לעבור את אחוז החסימה, התקשה להאמין שבנט יעבור לסדר היום על מה שעשה לו נתניהו. אני מעריך שההצלחה המפתיעה של בנט ושקד להגיע ממצב שבו הם גירדו אחוז החסימה למצב שבו הם שוב חברי כנסת, לא הפכה ליום חג בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה. קשה להעריך האם הקשר המיוחד שבין בנט לשקד, יהפוך לחתונה קתולית פוליטית, אבל כל הסימנים מעידים שכנראה שלא. שקד יודעת שנתניהו חזק הוא לא מצב שיאפשר לה להשתלב בעת הזאת בליכוד. להבדיל ממשה כחלון, שנתפש היום כלא יותר מקוריוז, שקד היא מנהיגה פוליטית עם אמירה, ורואה את עצמה לאחר עידן נתניהו סוללת דרך להנהגת הליכוד. גם שקד וגם בנט מודעים לכך שמערכת בחירות נוספת לא תטיב איתם. שקד, שמתקשה ואולי לא רוצה, לסלול נתיבים חדשים לליבו של נתניהו, יודעת שכשראש הממשלה הוא בעל הבית בליכוד, סיכוייה למצוא בליכוד בית פוליטי לא קיימים. כמה זמן ימשיך הצמד בנט-שקד בשותפות הפוליטית? להערכתי, כל עוד השניים יהיו תלויים זה בזה, ולא תלויים זה לצד זה.

הכלים הדו-גלגלים, שהגיעו לארץ לפני יותר מעשור, משגעים את המדינה. שני צעירים נהרגו בסוף-השבוע שעבר בתאונות דרכים בעת שרכבו על רכב דו-גלגלי, שאחד מהם הוא קורקינט חשמלי. העיתונים יוצאים בכותרות מאירות עיניים, שמגלות לנו את מה שכולנו יודעים, שמדובר בהפקרות ללא מעצורים - אבל איש לא עושה דבר. נכון שבמשרדי התחבורה והמשפטים יש שר זמני, ובמשטרה יש מפכ"ל זמני, אבל זה לא מחייב שמסע ההרג בכבישים יימשך. זאת עובדה שעל הכבישים בישראל נהרגו יותר בני אדם מאשר בכל מלחמות ישראל, אבל העובדה הזאת לא מרגשת במיוחד את קובעי המדיניות, ונהיגה בכבישי ישראל הפכה מזמן לרולטה רוסית. העובדה שאתה נהג טוב וזהיר היא כבר מזמן לא ערובה לכך שתחזור הביתה בשלום. השאלה היא לא איך אתה נוהג אלא איך נוהגים האחרים. תחשבו על זה. בכל יום יוצאים מהבית צעירים ובני נוער שהם רוכבי אופנועים, קטנועים וקורקינטים חשמליים, וכמה מהם לא חוזרים הביתה כי הם מוצאים את מותם על הכבישים. כולם אוהבים להתקשט בנתונים סטטיסטיים, אז גם לי מותר. האם ידעתם למשל שמספר ההרוגים ברכב גלגלי מנועי זינק בעשרים ותשעה אחוזים? האם ידעתם שמתחילת השנה עומד מספרם של הרוגי תאונות הדרכים על 276 בני אדם, וכלל לא בטוח שכאשר תקראו את הנתון הזה, מספר ההרוגים יישאר אותו נתון, ומספר ההרוגים לא יגדל. אז מה עושים? זהו, שלא עושים הרבה. ההרוגים שאת מספרם אתם קוראים ושומעים ברדיו ובטלוויזיה הם מה שנקרא "הרוגים שקופים". את מרביתם לא פגשתם, וגם מעולם לא ראיתם את מראה פניהם או את תמונתם. עבור בני משפחותיהם הם היקרים מכל, אבל עבור המערכת המשפטית וגורמי האכיפה הם עוד נתון בסטטיסטיקה. בכל בוקר כשאני נכנס למכונית ויוצא לדרך, אני מעניק חיים לעוד רוכב קורקינט או אופניים חשמליים, שבגלל נהיגתי האיטית והזהירה לא פגעתי בהם. בכל יום כשאני חוזר הביתה אני יודע שהענקתי עוד כמה שנות חיים לרוכב אופניים חשמליים, או לרוכב קורקינט חשמלי שחתך אותי בכביש, או לכזה שראיתי פתאום לנגד עיני ולא הרגתי, משום שציפיתי להפתעה הזאת, ובחרתי שלא להאיץ ולנסוע בנסיעה איטית. לפני כמה שנים נהגתי על רכב שכור ברומא, שבה מאות טוסטוסים נוסעים לימינך ולשמאלך, חותכים מכל כיוון בפראות, ונותנים למי שעל הכביש להבין שחוקי התנועה באיטליה הם אפילו לא המלצה. כשחזרתי לארץ גאה על כך שלא פגעתי באיש, נהגתי להתפאר שכל מי שנהג ברומא יכול לנהוג בכל מקום בעולם. תרשו לי להכניס תיקון קטן, כל מי שנהג ברומא לא יכול בהכרח לנהוג בישראל. לג'ונגל על הכבישים ברומא יש כללים, אצלנו לא.

בימים הקרובים לא כדאי לכם לעזוב את הבית גם לא לרגע. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת סקר, ואם במקרה יגיע סוקר כדי לשאול אתכם כמה שאלות ולא תהיו בבית, טובים הסיכויים שתקבלו מכתב אזהרה, ובו איום סמוי שעניינכם יועבר לטיפול המחלקה המשפטית. זה המכתב ובו האיום שקיבלה אזרחית שהעזה לצאת מביתה מבלי לתאם את יציאתכם עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קשה להאמין שזה קרה, אבל בדיוק בשעה שהיא לא הייתה בבית העז סוקר של הלשכה להגיע לביתה, כמובן ללא תיאום מוקדם, ומצא את הדלת נעולה. פקודת הסטטיסטיקה (נוסח חדש) 1972 מחייבת אותנו להשיב על שאלות הסטטיסטיקן הלאומי, או עובד שהוסמך מטעמו, ולספק לו את הפרטים המבוקשים. חובה עלינו לעשות זאת, למרות שמדובר בפקודה ארכאית שמתאימה יותר למדינות טוטליטריות מאשר לנו. אני רוצה לקוות שאחד מחברי הכנסת ירים את הכפפה ויפעל לשנות את נוסח הפקודה שכופה על אזרחים להשתתף בסקר לעיתים קרובות בניגוד לרצונם. לא ברור לי איך ממצאיו של סקר שנערך בכפייה ובאיום של שימוש בחוק, שנערך בניגוד לרצונם של הנשאלים, יכול לשמש בסיס או כלי אמין לבחינת נושאים שונים, כשם שלא ברור לי מדוע צריך לאיים גם אם מדובר באיום סמוי. האם ניסוח המכתב הוא פרי יצירתה ויוזמתה של רכזת בשם מיכל עובדיה שחתומה עליו, או שמדובר במכתב שנוסח על-ידי המחלקה המשפטית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בכל מקרה מדובר בנוסח לא ראוי, בוודאי שלא לגוף ממשלתי שמנסה להלך עלינו אימים. אני רוצה לקוות שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תגלה יצירתיות, ובמקום איומים היא תבחר לשכנע אותנו למה חשוב שנבזבז את זמננו, ונשתתף בסקרים שהיא עורכת במקום ניסיון להפחיד אותנו. זה יועיל לה יותר, ויהפוך את תוצאות הסקרים להרבה יותר אמינים.

מסעדת אל רידא בנצרת היא מסעדה שמומלץ מאוד שלא לבקר בה. אני לא ממליץ לאכול במסעדה שמעדיפה שלא תכנסו אליה, כשבעיר נצרת יש מסעדות מזרחיות משובחות שבהן תתקבלו במאור פנים. סועדים שהגיעו למסעדת אל רידא, שנמצאת על יד כנסיית הבשורה בנצרת, הופתעו לגלות שכאשר הם פונים למלצרים במסעדה, הם נענים בערבית או באנגלית. מתברר, שבעל המסעדה הורה למלצרים המועסקים אצלו שלא לדבר עברית. מי שבוחרים לאכול במסעדה נאלצים לנהל עם המלצרים דו-שיח של חירשים. האורחים פונים אל המלצרים בעברית, והם משיבים להם בערבית או באנגלית. גם החשבון שמוגש בסוף הארוחה כתוב רק בשפה הערבית. לא הייתי אוכל במסעדה שהבעלים שלה לא רוצה בי או לא רואה בי אורח רצוי, ועל-פי התנהלותו מעדיף כנראה, שיהודים לא יגיעו למסעדה שבבעלותו ושלא תישמע בה השפה העברית. מכיוון שהחוק מונע מבעל המסעדה למנוע כניסת יהודים, ייתכן שהוא נוקט בדרך שתביא לכך שסועדים יהודים ידלגו מבחירה על המסעדה. לדעתי צריך לכבד את רצונו ולא להיכנס למסעדת אל רידא. אתר ynet, שחשף את ההתנהלות המוזרה, פנה אל בעל המסעדה דאהר זידאני, שהיה בעבר סטודנט באוניברסיטת ירושלים, וביקש לקבל את תגובתו, אלא שזידאני לא הגיב על פניית האתר, בנימוק שהוא אינו מבין את ההודעה. אני משוכנע שמר זידאני יבין מהר מאוד, אם מדריכי תיירים ידלגו על המסעדה, ולא ימליצו לתיירים לאכול בה, ומבקרים ישראלים יימנעו מלהיכנס אליה, שנותרה לו רק ברירה אחת, להנהיג מבצעים אטרקטיביים כדי שתושבי נצרת הערביים, שאיתם הוא תמיד יוכל לדבר בערבית יבואו לאכול אצלו, או שהוא יישאר עם האוכל.

שעון החורף הוא לא המצאה ישראלית, כשם ששעון הקיץ הוא לא המצאה מקורית שלנו. ההמצאה נזקפת לזכותו של בנג'מין פרנקלין, שהיה מדינאי, מדען, סופר וממציא, שחתום על הכרזת העצמאות של ארצות הברית. בשנת 1784, בעת שג'פרסון כיהן כשגריר ארצות הברית בצרפת, הוא הציע לצרפתים לחסוך בנרות בדרך של יקיצה מוקדמת עם הזריחה. פרנקלין ערך חישוב וגילה שאם תושבי פריז יאמצו את הצעתו, הם יחסכו לא פחות מאשר 64,050,000 אונקיות של נרות שעווה, שהסתכמו ב-96,075,000 לירות. מועד הפעלת שעון הקיץ בישראל, השתנה פעמים רבות מאז הקמת המדינה. החל בשנת 2013 מופעל השעון בישראל בין יום שישי שלפני יום ראשון האחרון של חודש מרס בשעה 02:00, והוא נמשך עד יום ראשון האחרון של חודש אוקטובר בשעה 02:00. ההחלטה להזיז את מחוגי השעון מחצות לשעה 02:00 לפנות בוקר נבעה מכך שהטסים לחו"ל התקשו לחשב את שעת הטיסה ביום שבו הוחלף השעון, ולכן הוחלט כי הזזת השעון בפועל תתבצע אחרי חצות, בשעה 02:00. המודעה שנמצאה בארכיון הציוני מלמדת שכבר בשנות הארבעים נעשה מאמץ שלא להטעות את הסוחרים, לאחר שהשלטון הבריטי הנהיג שעון קיץ בארץ ישראל. מי שאחראי למודעה הוא הארגון למען השבת בירושלים, שקרא לבתי המסחר והמלאכה לסגור את החנויות שעה אחת קודם בעיקר בימי שישי. מתברר, שבתקופת המנדט, לא היו מועדים קבועים לשעון הקיץ והחורף, ולכן היה צורך בפרסום מיוחד.

יצחק רבין ז"ל, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון, כתב בשנת 1936 בעת שהיה בן 14 מכתב שנשלח בשנת 1936 לדודה של אמו – מרדכי בן הלל הכהן, שהיה סופר, עיתונאי ופעיל ציוני, ממקימי תל אביב, לרגל יום הולדתו השמונים. הארכיון הציוני, שברשותו נמצא המכתב, חושף את הדברים שכתב רבין הצעיר, שהיה באותה תקופה תלמיד בית הספר "בית חינוך לילדי עולים א'" בתל אביב. במכתב מספר רבין לדוד מרדכי בן הלל על שיגרת יומו:

• "שלום לך דוד מרדכי.
  איך אתה מרגיש? אנחנו מרגישים את עצמנו די טוב. אני מברך אותך היום למלאת לך שמונים שנה, ואני מאחל לך בתקווה שתכתוב עוד כמה ספרים, אבל אחדים מהם לנערים, בכדי שגם הם יוכלו לקרוא את ספריך וסיפוריך.
  אני לומד עכשיו הרבה, למרות זאת שאני בא אחר חמש (5 אחר-הצהריים). עלי להכין שיעורים כי עלינו לנצל כל רגע, אולם נדמה לי שאנו מנצלים יותר מדי. חוץ מהעבודה הסלחנית יש עבודה לא פחות קשה מן הראשונה והיא העבודה הגופנית.
  אנחנו התלמידים עובדים שעתיים בפרדס כאן, גם מוטלת עלינו אחריות בעד חלקה בפרדס אשר אנו מעבדים אותה. אני מודה לך בעד התיק שנתתה (הטעות במקור). לי בתור דמי חנוכה כי הוא עוזר לי בסחיבת הספרים והמחברות.
  בט"ו בשבט כידוע חג הנטיעות, נוטע בית הספר אחרי פתח תקוה כרם בעל שלוש מאות גפנים. אצלנו חגיגת ט"ו בשבט עשירה בספורט, ולו (הטעות במקור) אנו מתכוננים עתה.
  תמסור דרישת שלום לדודה. גם דרישת שלום מאמא.
  שלום לך
  יצחק רבין
  י"ג בשבט תרצ"ו"