שמעון אלקבץ לא מה שידעתם

שמעון אלקבץ, מפקד בובה של גלי צה"ל, לא מונה לתפקיד רק בגלל כישוריו. אלקבץ, שהצליח תמיד לעלות כמה דרגות מעל כישוריו, נחשב עסקן שיודע להגיד לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע. הכישרון להפוך לטפלון, ולחפש את המחילה הקרובה כדי להיכנס אליה, בכל עת שהוא נדרש להסביר דברים שבתחום אחריותו, הופך אותו לבדיחה, ומה שמוכיח שחוט-שדרה הוא לא דבר שאלקבץ יכול להתגאות בו. לשונו של שר המשפטים אוחנה עשתה השבוע נפלאות, ופתחה תיבת פנדורה שחושפת לא רק פרטים שנאסרו בצו איסור פרסום, אלא גם התנהלות פסולה שקשורה בתאגיד השידור הציבורי. השר גלעד ארדן, הבטיח לנו שאם יוקם תאגיד שידור חדש, הוא יהיה סגור ומחוסן מפני כל התערבות פוליטית. אלא שמתברר שהפוליטיקאים בחשו גם בתאגיד החדש, בדרך של ניסיון להצניח את מקורביהם למשרות מפתח שישרתו אותם פוליטית. זה לא מפתיע, שאחד השמות שהוזכרו הוא זה של שמעון אלקבץ, שמשמש בעת הזאת מפקד גלי צה"ל. מתוכן המיילים שהוחלפו בין ניר חפץ, יועצו הקרוב של ראש הממשלה, לבין שלמה פילבר, שהיה מנכ"ל משרד התקשורת, מתברר שהשניים רואים בשמעון אלקבץ חייל נאמן, שימלא את כל מבוקשם, ולכן הם הגיעו למסקנה שהתפקיד הראוי לו הוא לא פחות מאשר העורך הראשי של רשות השידור. אלקבץ נתפש כנראה על-ידי השניים כסחבה שאפשר להשתמש בה, לסחוט אותה, ובבוא היום להשליך אותה כשאין בה צורך יותר. פילבר וחפץ לא חשבו כנראה מעולם שאלקבץ הוא עיתונאי דגול, או כזה שמבין בעיתונות, ולכן הוא ראוי לשמש בתפקיד. התכונה שנשאה חן בעיניהם במיוחד אצל אלקבץ, היא שיוכל להפוך למשרתם. על-פי המיילים, אלקבץ לא רק שלא דחה את ההצעה לשמש בובה על חוט, הוא קיבל עליו את תפקיד העורך הראשי של הרדיו והטלוויזיה, ובלבד שיזכה בעוד ליטרה של כבוד, כשהוא נמצא במרוץ תמידי אחריו, ויוכל להתהדר גם בעוד תפקיד בכיר שקיבל. אסור לטעות. המינוי של מפקד גלי צה"ל לא נעשה רק בגלל כישוריו של אלקבץ. בפני ועדת האיתור שבחרה בו לתפקיד הופיעו מועמדים ראויים בהרבה, אלא שגם הפעם הוכיחה עצמה השיטה המוכרת, שכשרוצים גם מטאטא יורה, ואלקבץ הוא המטאטא, אלא שהוא לא יודע לירות. מה שקורה בגלי צה"ל בניהולו או בפיקודו של אלקבץ, ראוי מזמן לבדיקה וחקירה יסודית. מתברר שתכונת הטפלון שאימץ לעצמו אלקבץ היא תכונה בולטת שמאפיינת את מרבית מהלכיו. השבוע כשנחשפו חילופי המסרונים, איש לא נפל מהכיסא. פילבר היה בתקופה שבה התרחשו חילופי המסרונים, מנכ"ל משרד התקשורת, משרד שהיה ממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ובמסגרת זו הוא נפגש גם עם אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי. אחת הפגישות שתוכננה נועדה, כפי שעולה מהמסרונים שפורסמו, לדון בכמה שיבוצים חדשים בתאגיד, כמו מנהל חטיבת החדשות, מנהל כאן רשת ב' של קול ישראל, מנהל כאן ג' ועורך מהדורת החדשות המרכזית של התאגיד, שפילבר מכנה אותה בשם מבט, כשם מהדורת החדשות ששודרה בתקופה שבה פעלה רשות השידור. מהמסרונים שהוחלפו בין חפץ לפילבר עולה ששלמה פילבר ראה במנחם הורוביץ, את מועמדו לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. מה שמדהים במיוחד בסיפור הוא ההתנהלות סביב מי שנראה כעסקן התורן שמעון אלקבץ, שניר חפץ, הציע למנות אותו - לא תאמינו - לעורך הראשי. חפץ בא בטענות אל פילבר שלא מינה את אלקבץ לתפקיד, וכתב לפילבר באחד המסרונים בין השאר: "היה לך ביד בינגו וזרקת לפח. אני לא הבאתי את שמעון, להפך אתה הובלת מהלך פעם בחמישים שנה, לא מסוגל להבין איך לא מינית עורך ראשי. ומה משיב לו פילבר: "אחד משניהם ימונה בהמשך, גם שמעון העדיף את הטקטיקה הזאת". קשה להאמין אבל זה אמיתי. שמעון אלקבץ מתמנה לעורך ראשי של הרדיו והטלוויזיה כחלק מטקטיקה שבה הוא שותף? את זה כותב במפורש מי שהיה מנכ"ל משרד התקשורת, למה שלא נאמין לו. עובדה, בחודשים שקדמו לסגירת רשות השידור הוחלט במפתיע שאלקבץ יהיה לא פחות מאשר עורך ראשי של משדרי הרדיו והטלוויזיה של הערוץ הראשון. כאשר הדבר נודע לא רק שהורמו גבות, אלא נתלשו גבות. תפקיד העורך הראשי של הרדיו והטלוויזיה היה במשך כל השנים חלק מתפקידם של מי שכיהנו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. כישוריו העיתונאיים והאישיים של שמעון אלקבץ לא יכולים היו להביא אותו לתפקיד עורך ראשי של תחנת טלוויזיה - אפילו במדינת בננות. ההחלטה למנותו לעורך ראשי של השידורים הייתה החלטה פוליטית עלובה, שמוכיחה מה הייתה דעתו של הדרג הפוליטי על רשות השידור, ובעיקר מה הייתה דעתו על אלקבץ. זמן קצר לאחר מינויו של אלקבץ ל"עורך ראשי" של משדרי הערוץ הראשון, ארע בצרפת פיגוע גדול. כל ערוצי הטלוויזיה הזדרזו לפתוח שידורים שנמשכו עד אחרי חצות, אבל בערוץ הראשון בניהולו של החובב אלקבץ, שודרו קטעים מאוצר הסרטייה. לא ברור למה אלקבץ לא הורה מיד לחטיבת החדשות בטלוויזיה לפתוח בשידור והסתפק בשידור רק ברדיו. חוסר מקצועיותו וחוסר הבנתו של החובב, מנעו מצופי הערוץ הראשון לצפות בדרמה בצרפת, ששודרה בכל ערוצי הטלוויזיה בעולם, אבל "העורך הראשי" אלקבץ לא חשב שראוי שהערוץ הממלכתי יעלה לשידור, כדי שגם צופי הערוץ הראשון, יוכלו להתעדכן על אירוע חשוב שהתרחש בצרפת. בכל תחנת שידור שמתנהלת על-פי קריטריונים עיתונאיים, היה "העורך הראשי" אלקבץ אורז למחרת היום את מטלטליו ונפרד לשלום. אבל בערוץ הראשון לא קרה דבר. ההפך, מעמדו של אלקבץ התחזק, וחבורה של חנפנים שהתגוללה לרגלי כל מנהל בכיר שהיה ברשות השידור, לא פסחה גם עליו, ונתנה לו את התחושה שהוא מבין גדול בטלוויזיה. מקריאת חילופי המסרונים מתברר למה מונה אלקבץ לתפקיד, איך נתפס מינויו בצמרת הפוליטית, ובעיקר חשוב להתייחס למה שכתב פילבר על הטקטיקה שבה בחר אלקבץ לנקוט. שמעון אלקבץ, הוא מנהל בובה של גלי צה"ל. עובדה, הוא לא נקט שום צעד משמעתי כלפי מי שהחליטו לעשות ככל העולה על רוחם בתחנה הצבאית, כשם שהוא לא לקח אחריות על הפרשה החמורה שבה נקשר שמה של הדס שטייף, בהאזנות לא חוקיות לטלפון של מי שהיה יושב-ראש לשכת עורכי הדין. כשקראתי את חילופי המסרונים בין פילבר לחפץ, הבנתי מה סוד כוחו של האלקבץ. עכשיו גם ברור לי איך האלקבץ מצליח לעלות תמיד כמה דרגות – הרבה-הרבה מעבר לכישוריו.

העיתון ישראל היום בוחר להתכתב עם היועץ המשפטי לממשלה באמצעות הכותרת הראשית. ביום רביעי האחרון פרסם העיתון בעמודו הראשון כותרת ראשית ובה כתב באותיות ענק: "מנדלבליט, עדיין יש לך זמן לתקן". בעמוד 5 של העיתון, שלח עקיבא ביגמן כתב של העיתון, מסר מפורט ליועץ המשפטי לממשלה, כיצד הוא צריך לפעול בעניינו של ראש הממשלה נתניהו. המאמר של ביגמן לגיטימי. זכותו של הכתב או הפרשן לחשוב שלראש הממשלה נתניהו נגרם עוול. זכותו לחשוב, כפי שעולה מהמאמר, שמדובר בקנוניה, וזכותו גם לחשוב שחוקרי המשטרה אינם נוהגים בנקיון כפיים. אני לא מנסה אפילו לחלוק על דעתו של ביגמן, שכתב גם שייתכן שיש מי שמעדכנים את היועץ המשפטי לממשלה רק בדיעבד, וגם אז מספרים לו רק את מה שהוא צריך לדעת, למרות שזה נשמע לי לא-הגיוני והזוי. מה שאני מבקש לדעת הוא האם זאת כותרת ראשית לגיטימית וראויה? האם נכון שעיתון יעשה שימוש בהצעה שנועדה לעיניו של היועץ המשפטי לממשלה בכותרת הראשית שלו, במקום לפרסם בכותרת הראשית, את הידיעה החדשותית החמה ביותר מאז הופעת הגיליון האחרון. מי שקורא את ישראל היום יודע מה הקו הפוליטי של העיתון, אבל צריך לזכור שעורכו הראשי של ישראל היום, בועז ביסמוט, הוא עיתונאי ותיק ומנוסה, ולכן לא ברור למה תחת עריכתו נפלה שגגה. אני מעריך שגם ביסמוט לא אוהב את המינוח "ביביתון" שדבק בעיתון, והיה שמח להפטר ממנו. לכן לדעתי כותרת ראשית כזאת לא רק שאינה ראויה, היא תורמת לתחושה שישראל היום אינו פועל על-פי קריטריונים עיתונאיים מקצועיים וראויים. לדעתי, במקום הכותרת, יכול היה העיתון לשלוח מסרון באותו נוסח לטלפון של היועץ המשפטי לממשלה. לא ברורה לי גם מה דעתו של העורך הראשי ביסמוט על משפט הסיום של מאמרו של עקיבא ביגמן, שכתב "סגירת תיקי החקירה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ופתיחה בבדק בית עמוק במערכת - יכולות להיות התחלה טובה". לי זה נשמע כמו הצעה שאי-אפשר לסרב לה מעיתון גדול. אני טועה?

אלדד קובלנץ מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי לא יקבל בונוס. מועצת תאגיד השידור הציבורי, לא הסתכנה בסיכון שבו לא תוכל להגן על החלטתה בבית המשפט לשלם בונוס לקובלנץ, ומנעה מעצמה מבוכה גדולה. אני מכיר כמה עורכי דין, שנערכו להעמיד את ההחלטה במבחן משפטי לו היא הייתה מתקבלת. קובלנץ, אדם יהיר, שרכש לעצמו אויבים רבים, היה צריך לחסוך מעצמו את הביזיון כשדרש לקבל בונוס, כשרשימת הנושאים שעל פיהם פעל לכאורה בדרך לא ראויה הולכת ומתארכת. קובלנץ מושך בכל חודש משכורת גדולה מקופת תאגיד השידור הציבורי, בעת שחלק מהעובדים בתאגיד משתכרים לא יותר משכר מינימום. הוא ראוי אומנם לבונוס גדול על המינוי המבריק של לי-אור אברבך, שהיה כתב העיתון גלובס ומונה לסמנכ"ל התאגיד לענייני רדיו, אחרי שסיקר את התנהלותו של קובלנץ, במשך שנים רבות. קובלנץ לא מתנזר מחנופה, ומי שיודע לעשות זאת בצורה ראויה ומוצלחת יכול לזכות אפילו בתוכנית בטלוויזיה החינוכית, כפי שזכה לה אברבך. במשרד מבקר המדינה מתנהלת מזה מספר חודשים בדיקה בעקבות חוות דעת שנועדה לסנן את עובדי רשות השידור, ובה תיאור החיצוני של העובדים, מידת צייתנותם, ונטייתם לרכל או לעסוק בזכויותיהם. הרשימה הזאת חרצה את גורלם של עובדים רבים שלא התקבלו לעבודה בתאגיד, משום שזכו לתיאורים לא מחמיאים. קובלנץ מכחיש שזו הסיבה, אבל ייתכן שהוא יודע מי נתן את ההוראה להכין את הרשימות. מבקר המדינה הקודם השופט יוסף שפירא, אמר שהוא רואה בחומרה את הרשימה והבטיח שמשרדו יערוך חקירה יסודית בנושא. שפירא לא פרסם מעולם את ממצאי הבדיקה שייתכן שלא הושלמה. ראוי שהמבקר הנוכחי מתניהו אנגלמן יבדוק מה העלו ממצאי הבדיקה, והאם יש מי שצריך לתת את הדין על המעשה החמור, שפגע בעובדים רבים של רשות השידור.

רוצים לעשות כסף והרבה כסף? תתמודדו לכנסת. אל תקנו לרגע את היללות של השרים וחברי הכנסת על ההפסדים שנגרמים להם, ועל חשיבות השליחות הציבורית. הכנסת היא הסטארט-אפ החדש. מי שזוכה להימנות על 120 המאושרים הוא גם הזוכה הגדול בפיס. חבר כנסת מביא הביתה 43,832 שקלים בכל חודש. אם התמזל מזלכם ונבחרתם לשבת על יד שולחן הממשלה, תרגישו מיד גם בהטבה הכספית, ותביאו הביתה לא פחות מ-49,063 שקלים בכל חודש. העובדה שחברי הכנסת קובעים את שכרם לא הזיקה להם מעולם. אני בטוח שזה גם חלומם של כמה מהקוראים, שגם היו רוצים ששכרם יהיה פי ארבעה מהשכר הממוצע בכנסת. אם תצליחו להשתחל למועדון היוקרתי, לא תיאלצו להסתפק רק בשכר מצוין, תזכו גם ברכב חדש מליסינג. לא תהיה לכם גם בעיה של נהג. אחד העוזרים הפרלמנטריים שיוצמד לכם יתנדב בוודאות לשמש גם כנהג אישי שלכם, וזה עוד לא הסוף. אם אתם מתגוררים כחמישים קילומטרים מירושלים, טובים הסיכויים שגם תקבלו השתתפות בשכר דירה, או לינה במלון על חשבון הכנסת. ויש סיבה טובה נוספת לנסות להשיג את התפקיד. לא עובדים קשה. אני משוכנע שגם אתם שמעתם על חברי כנסת שלא מתייצבים תקופה ארוכה לישיבות מליאה. ועדת האתיקה אומנם קונסת אותם לפעמים בעשרות אלפי שקלים, אבל למרות זאת, זו עדיין עבודה משתלמת. את חברי הכנסת שמתפארים כפי שאמר זאת בעבר חבר הכנסת פלאטו שרון במימרה "מה עשיתי בשביל מדינה"? תוכלו לשאול תמיד מה עשתה מדינה בשבילכם, ולבקש מהם להיזכר כמה הם הרוויחו לפני שהפכו לחברי כנסת, וכמה הם מרוויחים היום. אז גם תבינו מה עשתה המדינה למענם. עוד לא דיברנו על הנסיעות התכופות לחו"ל שהגיעו אצל כמה חברי כנסת במצטבר לקרוב לשלושה חודשים כל שנה, על עיתונים חינם, תשלום הוצאות טלפון לכל החיים, שלא לדבר על כבוד שלא ניתן במשורה אלא כחלק משיגרה. אם אתם נתקלים לפני הפריימריז בצעירים וגם במבוגרים שמחלקים כדורי פלאפל, בלונים, סוכריות וגם לא חוסכים על פיצה עבור חברי המרכז, אל תזלזלו בהם - תדעו שהם בסטארט-אפ הנכון. אתם יכולים לגחך ולצחוק עליהם, על המאמץ שהם משקיעים, על הלהיטות שהם מגלים, ועל הכסף שהם שופכים. אבל אם יתמזל מזלם והם ייכנסו לכנסת, הם אלה שיצחקו על כולנו, ויקבעו לעצמם את שכרם. אתם תמשיכו להיות מאושרים, ולהסתפק ב"משכורת טובה", שהיא גבוהה פי שניים או שלושה יותר מהשכר הממוצע במשק. חשוב לזכור תמיד את הנוסחה המנצחת. הסיכוי הוא אחד לכמה מיליונים לזכות בפיס, בלוטו או בטוטו, לעומת הסיכוי לגרוף את שלושת הפרסים יחד באחוזי הצלחה גבוהים בדרך אחת, לזכות בתואר חבר כנסת.

חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל, לא התפתה לרגע. הרבה לפני שהוא מונה לנשיא בשנת 1950 כשהוא עונד דרגות אלוף משנה ניסו בגוש הקומוניסטי לגייס אותו כמרגל. באותה תקופה שימש הרצוג כנספח צבאי בוושינגטון. זה היה בשנות החמישים הראשונות. ארכיון המדינה חושף לראשונה מסמך שבו מדווח חיים הרצוג על פגישותיו השבועיות, ומספר על פגישה שהייתה לו עם אוטו בהילר, הנספח הצבאי של צ'כיה בארצות הברית שניסה לגייס אותו כמרגל. הארכיון אינו חושף גם היום, כיצד נעשתה פעולת הגיוס של הרצוג בפועל, אבל הוא מעניק הצצה נדירה, לימים שברית המועצות הייתה מעצמה עולמית, וגרורותיה פעלו למען מטרה אחת: גיוס סוכנים לקג"ב, שהיה סוכנות הריגול המרכזית של ברית המועצות. משעשע לראות שמי שניסה הקג"ב לגייס היה לא פחות ממי שיהפוך כמה שנים לאחר מכן לראש אגף המודיעין של צה"ל. מתוכן המסמך שמתפרסם, מתברר שאלוף משנה חיים הרצוג נהג לעדכן את מפקדיו באותה תקופה בפירוט רב על פגישותיו השבועיות. אחד המסמכים שארכיון המדינה בוחר לפרסם עוסק באירועים שהיו בשנת 1950. כך כותב חיים הרצוג בין השאר במסמך ששלח ב-9.6.1950 ועליו מתנוססת הכותרת, "שגרירות ישראל בוושינגטון, נספח צבאי, ימי ואווירי". ובו הוא מפרט את פגישותיו: "ביקרתי ביקור נימוסין אצל הנספח הצ'כי. אם כי הוא איננו מודה בדבר - ישנה לכולנו הרגשה שהוא יהודי. ברור לנו שאשתו יהודייה. השגרירות עזרה לה להעביר חבילות למשפחתה בארץ.

הוא מאוד גלמוד במקום, כתוצאה מאווירת המלחמה הקרה וכפי שהוא מסביר, הצלתו היחידה שהוא גם נספח למקסיקו. כמנהג רוב הנספחים כאן, והוא יכול לרדת מזמן לזמן למקום, שאווירת המלחמה הקרה היא בלתי מורגשת. השגרירות שוכנת בבניין גדול (זכר לימים טובים), אבל כמעט ריקה מאדם, לאחר הקיצוצים ההדדיים במשלחות ארצות הברית וצ'כיה. עיקר נושא שיחתו היה איכה אכזבנו, ולא זכרנו להם "חסד נעורים". הוא הזכיר את עניין הבריגדה הצ'כית, שלא הרכבונה (כך במקור מ.נ) בארץ, עניתי לו, שהגיעו קצת מאוחר, ומספרם לא הספיק לחטיבה שלמה לפי המתכונת הצבאית. הוא סיפר לי שמיג'ור סוכל, שפקד על "החטיבה", הינו ידיד אישי שלו. הוא הזכיר גם את עניין הנשק שסיפקו לנו ואת כפיות התודה מצדנו. אמרתי לו שאני מתפלא על דבריו כי בכל פעם שאני בודק את יחסינו עם צ'כיה, אינני מוצא שום חוסר הכרה מצדנו לטובות שגמלו לנו, עמדתו בלתי מובנת לי. על זאת השיב בבת צחוק ואמר: ידוע לך למה אני מתכוון..." המסמך שמפרסם ארכיון המדינה, מאפשר הצצה נדירה לעידכונים שהעבירו אז הנספחים הצבאיים לצה"ל, על פגישות עם עמיתיהם בחו"ל. הוא מאפשר לבחון בפרספקטיבה אילו נושאים עניינו אז את צמרת הצבא ומה היה חלקם של הנספחים הצבאיים באסוף חומר מודיעיני.