ברגע שעשיית צדק תופסת מקום נכבד בשיקולי המערכת המשפטית הסכרים המגֵנים על בתי המשפט משיטפון של תיקים - נפרצים. רבים, בייחוד בין אלה שבחרנו להיות מחוקקים, הם רודפי צדק, כידוע, ושותפים, כנראה, לדעה כי בעזרת חוקים מתאימים אפשר לתקן כל חולי חברתי ועוולות רבות אחרות. מה הפלא, אפוא, שהמחוקקים שלנו ומשרד המשפטים, שהחקיקה היא אומנותו, מחוקקים חוקים ותקנות, מבוקר עד ערב, מבלי לשים לב לתוצאותיהם הבלתי צפויות ומבלי לחשוב האם ניתן ליישם חוקים ותקנות כה רבים, או לאכוף אותם בצורה שוויונית ובמחיר כלכלי סביר.
לאיזו קיצוניות ונזק עלולה להביא הרשות שנתן ברק לשופטים "לְפַרְשֵׁן" את החוק, בהתאם למה שנראה להם "צודק", אפשר ללמוד מכמה פסיקות של רעייתו, השופטת לענייני עבודה
אלישבע ברק. היא קבעה, למשל, שאפשר לאכוף עובד על מעביד, בניגוד לרצונו של האחרון, "אם בית הדין סבור כי כף המאזניים נוטה לכך, גם אם זה אומר אכיפת שירות אישי בניגוד לסעיף 3 (2) לחוק החוזים". כלומר, שופטת נכבדה הכריעה בדין נגד החוק מפני "שכף המאזניים (תהא משמעותה מה שתהיה) "נוטה לכך"! השופטת ברק פגעה גם בזכות הקניין של מעביד מפני שעובדת שלו טענה שהיא זכאית לפיצויים כאילו פוטרה, גם אם עזבה מרצונה את מקום עבודתה עקב חשש ל
חופש הביטוי שלה, לטענתה. במקרה זה, נשיא בית הדין לעבודה ביטל את הפסיקה של השופטת ברק, בתתו משקל מכריע לזכות הקניין שהשופטת ברק זלזלה בה; זלזלה בה עד כדי כך שאף ערערה על זכות הקניין של מעביד כאשר קבעה שלעובדים יש זכות קניינית במקום העבודה, ולכן, אי-אפשר למכור עסק אלא בהסכמת העובדים. גרוע מזה, היא קבעה, בפִסקה הבאה, שמחאת עובדים הגולשת לאלימות היא חוקית:
מחאה כזו, עשוי שתלווה באיומים מילוליים. ייתכן שבאיזון הכללי [מושג מעורפל ושרירותי. ד"ד], ותוך בחינת המידתיות [עוד מושג שרירותי. ד"ד] נגיע למסקנה כי גם במקרים של איומים ואלימות מילולית, גוברת חרות הביטוי. גם אם היו איומים על עובדי הקבלן, הרי הם חלק ממאבקם של העובדים וארגונם.
על כך כתב נשיא בית הדין לעבודה, שישב עם ברק בהרכב:
לי נראה כי איום מילולי אסור לחלוטין. גם למאבקם של העובדים גבולות, ואל לנו להתיר להם לחרוג מהגבול שהתווה החוק הפלילי, אשר, אין צורך לומר, אוסר בתכלית האיסור ביצוע איומים. אלימות מילולית היא אלימות לכל דבר.
זו, אפוא, התוצאה המעשית להיתר שנתן ברק לשופטים להתעלם מלשון החוק ולפסוק לפי מה שנראה להם כעקרונות הצדק. ההשלכות של היתר זה חמורות ביותר לא רק לגבי שלטון החוק אלא גם לגבי הכלכלה ויכולתה לצמוח ולשגשג, במטרה לאפשר לעובדים תעסוקה מלאה ורמת שכר גבוהה.
הניסיון לכפות "זכויות" עובדים בעזרת החוק, בניגוד לצורכי הכלכלה, הוא אחד הגורמים העיקריים לכך שבארץ בעלת הון אנושי מן הטובים בעולם, שהושקעו בה מאות מיליארדי דולרים, תפוקת העובדים נמוכה מאוד, ולכן משלמים להם שכר מבייש שאינו מאפשר להם להתפרנס ב
כבוד.
השופטת ברק מאמינה בוודאי שהגנתה על זכויות העובדים מיטיבה עמם, אך אם היא איננה מביאה בחשבון את התוצאות הבלתי צפויות של פסיקתה (כמי שאינה מבינה, כנראה, בכלכלה), ובסופו של דבר מְרֵעָה מאוד את מצבם. חוקים להגנת העובד המתבססים על החרמת רכוש (זו המשמעות של פסיקותיה "בזכות העובד") רק ירתיעו משקיעים מבית ומחוץ, יורידו את רמת התעסוקה וההשׂתכרות ויחריפו את המצב שנוצר בעקבות חוקי העובדה ה"מתקדמים" הנהוגים בישראל. עובדה היא שבישראל, המתגאה בחוקי עבודה מהמתקדמים בעולם, רמת השכר נמוכה כל כך עד שמאות אלפי משפחות אינן מסוגלות לגמור את החודש.