האם העורף מוכן באמת להמשכיות השגרה בזמן חרום

חיסולו של המחבל בהאא' אבו אל-עטא פתח סבב ירי של מאות רקטות, והיד, לצערנו, עוד נטויה. החיסול הזה קרה די בהפתעה ותפס את העורף במידה רבה לא מוכן. הלימודים הושבתו, תנועת הרכבות הופסקה והמשק ספג נזקים שנאמדים עד כה במיליוני שקלים. היכולת של המשק להמשיך לתפקד מבוססת על כמה פרמטרים, שצריכים להיות מוכנים מראש לפעולה, אחרי מספר תרגולים - קודם כל בהיבט שרידות וגיבוי המידע, למקרים של פגיעת טיל או כל נזק פיזי אחר. בניגוד לארגונים גדולים, בעיקר במגזרים הפיננסי, הציבורי והביטחוני, לחלק גדול מהמגזר העסקי אין מערכות גיבוי והתאוששות מאסון, וזו נקודה שיש לחזק ברמה הלאומית. כמו-כן, לא ידוע האם קיים מאגר נתונים עדכני שממפה את רמת המוכנות של העסקים הקטנים והבינוניים, ואם כן - מי האחראי לכך. הרגישות היא בעיקר בארגונים שאחראים לשירותים בסיסיים: מזון, תרופות, אפשרות ניידות בטוחה ועוד. נכונה הגישה שלפיה האחריות לשמירה על המידע ומערכות המחשוב מוטלת קודם כל על בעלי החברות ומנהלי הארגונים, כאשר בחלק מהמקרים יש חוקים ורגולציות שמפקחים עליהם. אבל אם מרכז לוגיסטי של רשת מזון גדולה סובל מתקלת חשמל או שהנתיבים אליו חסומים כתוצאה מנפילת טיל, נשאלת השאלה האם יש לאותה רשת יכולת להמשיך את הפעילות? האם יש תוכניות חרום במגירה? והאם הן הופעלו? האיזון בין העובדה שמדובר בעסקים פרטיים, שלמדינה לא צריכה להיות מעורבות בפעילותם, לבין האחריות להבטיח שגרת חיים הוא דק, אבל הגיע הזמן שמישהו ייקח אחריות כדי לטפל בזה.

העבודה מרחוק כפתרון לשעת חרום

אתגר אחר שמקומות עבודה צריכים להתמודד אתו הוא כיצד להמשיך לתפקד כשיש הנחיה של פיקוד העורף להישאר בבית. כלומר, עבודה מרחוק. הטכנולוגיה כיום בשלה מספיק כדי לספק אמצעים לא מורכבים מדי לעובדים, על-מנת שימשיכו לתפקד גם אם הם לא נמצאים פיזית במקום העבודה. נושא העבודה מרחוק מרתק ובעל השלכות על החברה האנושית בתחומים מגוונים, והוא יכול להיות גם תחליף קבוע לנוכחות עובדים במקום העבודה, אם זו לא נחוצה. אולם, גם אם החברה רוצה שהעובדים יגיעו למשרד, היא צריכה לספק להם כלים וללמד אותם תהליכים שיאפשרו להם לעבוד מהבית בעתות חרום. גם כאן חסרה יד מכוונת, חסר הגוף המתכלל, שייקח על עצמו את הריכוז של הפעילות הזו, כדי שלא נפסיד ימי עבודה יקרים ונסבול מהורדה דרסטית בתפוקה כתוצאה ממצב חרום. על אותו משקל, יש ליישם מהר יותר שירותים כמו רפואה מרחוק ולימודים מקוונים, על בסיס ההיערכות הנכונה של משרד החינוך.

הצד של הרשויות המקומיות

להבטחת שגרה בחרום אחראיות, במידה רבה, הרשויות המקומיות. דרכי התקשורת אתן היא באמצעות אתרים, אפליקציות, עמודים ברשתות החברתיות וכלים דיגיטליים נוספים. היישום של זה הוא חלק מהתפיסה הכוללת של עיר חכמה, שמאז שהחלו לדבר עליה היא עלתה כמה מדרגות: כיום, עיר חכמה היא לא רק אפליקציה שבה אנחנו יכולים לדווח על כך שהרחוב שלנו לא נקי, אלא מערכות שיודעות עלינו כמעט הכל ומסוגלות לתת לנו את השירותים המתאימים. לשם כך צריכה הרשות המקומית להיות דיגיטלית ולנהל תהליכי טרנספורמציה דיגיטלית, שיאפשרו להם להטמיע את הכלים האלה. למרבה הצער, המציאות בתחום זה עגומה: מתוך 266 רשויות, רק כ-80 רשויות בכלל מחזיקות מחלקות מערכות מידע ומנמ"רים, וחלק מהיתר בכלל מתנהלות ללא כל כלים ממוחשבים בסיסיים. זה לא טוב גם ברמה הלאומית הכללית: כאשר בשעת חרום, תושבי הישוב לא מסוגלים לקבל מידע או שירות חיוני, הפגיעה היא במוכנות העורף כולו, מה שלא משרת, אם להיות זהירים, את היעדים הלאומיים של ישראל. השורה התחתונה: היערכות העורף לשעת חרום אינה מסתכמת בציות להנחיות הקשורות להגעה למרחב המוגן. היא נוגעת לשורה ארוכה של נושאים שבשעת חרום מן הראוי שיהיה גוף, מעין מטה כללי לעורף, שידע לטפל בהם, בדיוק כמו שיש במערכות הצבאיות.