מלבד "חיימקה שלי", ביצעה שירים רבים נוספים שהיו להיטים והיו מושרים בפי כל באותה תקופה. חלקם שירי סולו שהיא לבדה שרה, חלקם ביצעה עם נוספים, ובהם: "טנגו כפר סבא", "החוג הנוצץ" (שיתפוצץ"), "טנגו אימהות", "סבא ליאון" "החילים באים" (מתוך המחזמר "חמש חמש") "אנחנו נעבור, ועוד רבים. אטאס הופיעה בהצגות רבות ובהן "זעקי ארץ אהובה", "פישקה החיגר", "חכמי חלם", "כמו ציפורים", "משחקי הפיג'מה", "אוליבר", "היה היו זמנים", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "הקורקבן", "הירושה", שולמית ועוד ועוד. דומה כי לא היה מחזמר או הצגה מוסיקלית באותן שנים שבו לא הופיעה. אטאס שיחקה גם במספר סרטים ובהם "רק בלירה" (1963), "נס בעיירה", "חמש חמש" (1980), "המובטל בטיטו".

רחל אטאס נולדה בתל אביב בשנת 1934 להוריה יוסף ורבקה אטאס. אביה עלה לארץ מסלוניקי. רבים מבני משפחתו נספו בשואה. אמה, רבקה, ילידת הארץ לבית משפחת מזרחי. רחל אטאס הייתה הבת הבכורה במשפחה, בת חמישה ילדים: ארבע בנות ובן: רחל, לאה, זהבה, שושנה, אברהם. אחותה של רחל אטאס לאה תמיר (ליפסקר) הייתה לימים חברה בלהקה צבאית. משפחה אטאס התגוררה ברחוב הרב קוק 12 בתל אביב ליד הים. רחל למדה בבית הספר הדתי "תלפיות" בתל אביב ששכן אז ברחוב העבודה. לימים, סיפרה רחל, כי הייתה תלמידה גרועה מאוד שנהגה לברוח מבית הספר כדי להשתתף בהופעות שונות. כבר בגיל 16 החלה להופיע על במות תיאטרון. תקופת מה למדה אטאס בקונסרבטוריון "שולמית" בתל אביב.

בשנת 1953 והיא בת 18 לערך השתתפה רחל אטאס בהצגה שהעלה תיאטרון הבימה "זעקי ארץ אהובה", על-פי רומן מאת הסופר אלן פטון. כאן הכירה את בעלה השחקן דוד ברוך שהשתתף אף הוא בהצגה זו. בהיותה בת 18 לערך נישאה לדוד ברוך ולאחר שנה נולדה הבת הבכורה אורית. באחת ההצגות של "זעקי ארץ אהובה" ב"הבימה" נכח המלחין והמנצח היהודי-אמריקני ליאונרד ברנשטיין. הוא התרשם מקולה של רחל אטאס והזמינה ללמוד בבית הספר של בית האופרה הנודע לה-סקאלה במילאנו איטליה, ואף דאג לסדר לה מלגת לימודים. רחל, שהייתה אז בת 20 בלבד, יצאה למילאנו והחלה שם בלימודים. בעת ששהתה ב"לה-סקאלה" הזדמן לה לראות ולשמוע את זמרת האופרה הנודעת מריה קאלאס ולימים תספר רחל כי הופעתה ושירתה של מריה קלאס "האלוהית" הותירה בה רושם עז. לימודיה בלה-סקאלה לא נמשכו זמן רב ובקושי הספיקה לסיים את שנת הלימודים הראשונה. הגעגועים לבעל ולילדה שנשארו בארץ לא נתנו לה להמשיך בלימודים שם. ב-1956 שבה ארצה ובאותה שנה נענתה להצעה מהמפיק מנחם גולן להופיע במחזמר "משחקי הפיג'מה". הייתה זו תקופת מלחמת סיני. הקהל לא הגיע להצגה ומספר הצופים היה מועט.

ב1957-6 השתתפה רחל אטאס בתיאטרון דו-רה-מי באופרטה שולמית ושיחקה במחזמר זה בתפקיד השפחה החצופה בשמת. את תפקיד שולמית גילמה שושנה דמארי. האופרטה מבוססת על מחזהו של המחזאי האידי אברהם גולדפדן, שנכתבה בשנת 1880 וקיבלה נוסח עברי. את השירים כתב יחיאל מוהר ואת המוזיקה משה וילנסקי. האופרטה שולמית נחשבת ל"האופרטה הראשונה בישראל", בהצגה השתתף גם סעדיה דמארי אחיה של שושנה דמארי.

בסוף שנות החמישים הצטרפה רחל אטאס לצוות שחקני התיאטרון הסאטירי "סמבטיון", שפעל בשנים 1957–1960. והשתתפה במספר הצגותיו לצדם של אריק איינשטיין, יוסי פרוסט ומרדכי בן-זאב (אבא של דורי בן זאב). בין השאר השתתפה בבסמבטיון ב-1958 בקומדיה המוסיקלית "זלמן יש לו משקפיים" - סטירה חברתית ופוליטית בביומו של גדעון שמר, וב-1959 בתוכנית "השד יודע" לצד זאב ברלינסקי ומרדכי בן זאב. בעיתון למרחב בגיליונו מיום 27 באוקטובר 1958 מתפרסמת ידיעה המספרת כי "שחקנית תיאטרון סמבטיון רחל אטאס הובהלה (נלקחה) אמש (26.10.58) מהצגת "דבר אל הקיר" באולם מוגרבי בה היא משתתפת, אל בית החולים ליולדות בקריה שם היא "מצפה עתה לחסידה". בידיעה נאמר עוד כי מחברת הפזמונים והמלחינה נעמי שמר אותרה בדחיפות, החליפה את רחל אטאס וההצגה נמשכה".

בתחילת שנות ה-60 השתתפה אטאס בהצגה הראשונה שהועלתה בתיאטרון מועדון החמאם ביפו "משלי ערב" שכתבו דן בן אמוץ וחיים חפר. לצדה בהצגה זו השתתף בחור צעיר שהשתחרר לא מכבר מלהקת הנח"ל בשם אריק איינשטיין. באותה עת ובמקביל לעיתים באותו שבוע, השתתפה אטאס ב"תיאטרון החמאם" בהצגה מוזיקלית שכתבו וערכו חיים חפר ודן בן אמוץ בשם "תל אביב הקטנה" שעסקה בשנותיה הראשונות של תל אביב. ההצגה הועלתה לראשונה בסוף שנות ה-50 לציון מלאות יובל 50 שנה לתל אביב בכיכובם של יוסי בנאי, יונה עטרי ואבנר חזקיהו. בין שירי ההצגה, שירים רבים שהפכו לימים ללהיטים ובהם: "זה לא יחזור", "שני בנאים", "טיטינה" ועוד. בתחילת שנות השישים חודשה ההצגה "תל אביב הקטנה" בתיאטרון מועדון החמאם בהשתתפות צוות שחקנים אחר שכלל את רחל אטאס, אריק איינשטיין, אורי זוהר, ועליזה רוזן.

ב-1964 כיכבה רחל אטאס במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" יחד עם אילי גורליצקי ויונה עטרי. המחזר אותו כתב נתן אלתרמן הוצג לראשונה ב-1964 וזכה חיש מהר להצלחה מרשימה. אטאס גילמה במחזמר את דמותה של נופרית, הפילגש המצרייה של שלמה המלך, ובין השאר ביצעה במסגרת המחזמר את הדואט הבלתי נשכח "שיר המריבה" עם יונה עטרי שירים נוספים שביצעה אטאס במחזמר זה: "שיר המצרייה", "שערורייה כזאת", ו"שמש מוף". ב-1966 השתתפה אטאס בתיאטרון "הבימה" במחזה המוסיקלי אוליבר מאת ליאונל בארט לצד שרגא פרידמן אברהם רונאי ונוספים. ב-1967 הוענק לה "פרס כינור דוד" בקטגוריה של "שחקנית המחזמר של השנה" על כיכובה במחזמר "פישקה החיגר" לפי יצירתו של מנדלה מוכר ספרים. יחד עימה כיכב במחזמר יעקב בודו. ב-1971 השתתפה בהצגה הקורקבן בתיאטרון העממי של א. דשא פשנל שכתב מחזאי צעיר בשם אלי שרייבר ("חתולי"). את ההצגה ביים יוסי בנאי ובנוסף לאטאס השתתפו בה שולה חן, ועמוס טל שיר. ב-1974 בהיותה בגיל 40 לערך עברה רחל אטאס ובעלה דוד ברוך עם שלושת ילדיהם אורית, עופרי ואלון להתגורר במושבה אבן יהודה וניהלו שם משק חקלאי שכלל לול תרנגולות גדול עם מאות עופות מטילות.

בשנים 1976–1978 הפיקה הטלוויזיה החינוכית הישראלית, סדרת טלוויזיה מקורית לילדים - הילדים משכונת חיים (שכונת חיים), שעסקה בחיי והווי החיים בשכונה ישראלית, עם ילדים בעיקר מבני עדות המזרח ומשפחותיהם, ועם מדריך נוער שכונתי. שיר פתיח התוכנית תיאר את השכונה: "זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני". רחל אטאס גילמה בסדרה את "אמא של יוני" והשתתפה בשיר פתיח התוכנית. בסוף שנות ה-70 השתתפה אטאס בהצגה מוזיקלית לילדים "עלילות פתי מאמין לכל דבר". בהצגה נטלו חלק בעלה השחקן דוד ברוך ובתם אורית שחם. את ההצגה כתב גידי שחם, יוצא להקת הנח"ל ובעלה של אורית שחם.

עברתי בעיון על שלל המופעים והאירועים שבהם השתתפה רחל אטאס. באמת מדובר באמנית מהשורה הראשונה. הקהל מאוד אהב אותה וגם המבקרים לא הפסיקו להלל את יופי קולה המיוחד ויכולתה הקולית המופלאה, אולם דומה כי למרות תרומתה לתרבות הישראלית והיותה מהאמנים הבולטים בעשורים הראשונים למדינה לא קיבלה את ההכרה והכבוד המגיעים לה. מכריה של רחל מספרים כי הייתה צנועה ולא "מרפקית". היא בעצמה נהגה לומר כי היא לא רודפת אחר תפקידים ורק אם מציעים לה תפקידים היא לוקחת אותם. מאחורי המראה החיצוני שלה, הקשוח כביכול, הייתה לדברי מכריה ובני משפחתה אישה נעימה ומפרגנת לאחרים ואהובה על הכל. מספרת לי בתה של רחל אטאס עופרי ברוך-רוזן, מורה לפיתוח קול וזמרת אף היא . "אמא הייתה אשת משפחה מסורה ואהובה הבית והמשפחה עמדו אצלה במקום ראשון". עופרי מסכימה איתי כי למרות תרומתה לתרבות הישראלית לא קיבלה את ההכרה והכבוד המגיעים לה. שוחחתי עם אחותה של רחל אטאס שושנה פרדס. היא היחידה שנותרה בחיים מבין חמשת ילדי משפחת יוסף ורבקה אטאס. שושנה מספרת על אחותה: "היא הייתה אחותי הגדולה, הערצתי אותה. נכחתי בהרבה מופעים והצגות בהם השתתפה היא הייתה אישה מקסימה, חכמה ואהובה על כולם".

בשנים האחרונות לחייה חלתה רחל אטאס. היא התגוררה בקיבוץ משמרות ובפרדס חנה ועזבה את הבמה. בנובמבר 2004 נפטרה והיא בת 70 במותה. הובאה למנוחות בבית העלמין בפרדס חנה. הותירה אחריה את בעלה שחקן התיאטרון דוד ברוך, שלושה ילדים - שתי בנות ובן - אורית שחם, עופרי ברוך-רוזן, בן, אלון ברוך וחמישה נכדים. בימים אלה מלאו 15 למותה של רחל אטאס. לפני מספר שבועות קבעה עריית תל אביב-יפו שלט הנצחה משותף לרחל אטאס ולבעלה שחקן התיאטרון דוד ברוך, על חזית הבית בו התגורר הזוג ברחוב שינקין 22 בתל אביב, זאת במסגרת "פרויקט הנצחת אמנים", שבמסגרתו עיריית תל אביב יפו קובעת שלטי הנצחה בחזיתות בתיהם של אמנים ואנשי רוח, שגרו, יצרו ופעלו בעיר (לברוך דוד שחקן תיאטרון בפני עצמו, תוקדש כתבה נפרדת שתפורסם בקרוב באתר זה).