ארה"ב: העשור הבא

טראמפיזם היא תופעה של התנהלות נשיאותית פופוליסטית חסרת תקדים. טראמפ הוא הכי "לא נשיא", לפחות בהיסטוריה המודרנית. מעולם לא נכתבו על נשיא ארה"ב בשנתיים-שלוש הראשונות לכהונתו כל כך הרבה ספרים ביקורתיים שחשפו את אישיותו הבעייתית, דרכי עבודתו הרשלניות, יחסו לעובדים בבית הלבן כמו גם למוסדות מרכזיים כקונגרס, הרשות השופטת והתקשורת. הוא שבר שיאים בפיטורים והרחקות של ממלאי תפקידים בכירים בממשלתו, לרוב עקב אי-יכולתם לעבוד אתו או לתמוך במדיניותו. הוא מקבל ההחלטות בצורה מפוזרת ושטחית בלא להתייעץ עם גורמים כמועצה לביטחון לאומי וסוכנויות המודיעין. הוא מרבה להשתמש בטוויטר להעברת מסרים, כולל בנושאים רגישים של ענייני חוץ וביטחון, מעין טווויפלומסי (Twiplomcy). הוא מפריז מאוד בהישגיו, אותם הוא מתאר כגדולים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, יצר את המושג "חדשות מזויפות", ותקף בברוטליות את אמצעי התקשורת אותם כינה "אויבי העם". טראמפ נהנה מבסיס שמרני איתן בשיעור של 40% מציבור הבוחרים, הכולל לבנים שמרנים, פועלי תעשיה, בוחרים חסרי השכלה, אוונגליסטים ותושבי האזורים הכפריים. במהלך כהונתו הוא עשה מאמצים רבים לממש את הבטחות הבחירות שלו ולשמור על בסיס תמיכה זה. הדמוקרטים טוענים שהוא ממיט בושה על מוסד הנשיאות ועבר עברות חמורות על החוק המחייבות תהליך הדחה נגדו בבית הנבחרים. בכל ההיסטוריה האמריקנית היו רק שני תהליכי הדחה של נשיא מכהן והם נכשלו שכן הרשעת נשיא מכהן מחייבת רוב של שני שלישים מחברי הסנט, ולדמוקרטים אין רוב כזה. לא ברור אם תהליך כזה יפגע בסיכויי טראמפ לזכות בכהונה שנייה או דווקא יסיע לו. בחירות 2020 אכן יקבעו באיזה מידה הטראמפיזם מהווה תופעה מקרית וחולפת או מגמה יותר עמוקה בחברה האמריקנית. תוצאות הבחירות תהיינה יותר משמעותיות אם הדמוקרטים יעמידו נגדו מועמדים לתפקיד הנשיא וסגן הנשיא כשאחד מהם מייצג את האגף היותר הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית כמו הסנטורית אליזבט וורן.

מתחילת המאה הנוכחית המפלגה הדמוקרטית נעה שמאלה. התנועה התעצמה עם בחירתו של ברק אובמה לנשיאות וחקיקת חוק הבריאות, לראשונה בהיסטוריה של ארה"ב. הרפובליקנים השמרנים פרשו את החוק כמהלך ראשון בהפיכת ארה"ב למדינה סוציאליסטית ועשו מאמץ גדול במיוחד להכשלתו. תגובה אחרת עממית יותר הייתה הקמתה של "תנועת מסיבת התה" שלקחה את הרפובליקנים יותר ימינה. בפריימריז הדמוקרטים של הבחירות לנשיאות ב-2016 כרסם הסוציאליסט המבוגר ברני סנדרס משמעותית במעמדה של הילרי קלינטון, מועמדת הממסד והזרם המרכזי, ובכלל זה סחיפת שיעורים ניכרים של צעירים. בבחירות לקונגרס ב-2018 זכו צעירות רדיקליות דמוקרטיות במושבים בבית הנבחרים: שתי מוסלמיות (אילהאן עומר ממוצא סומלי וראשידה טאליב ממוצא פלשתיני), אלכסנדריה אוקאסיו-קורטז ממוצא היספני, ואיינה פרסלי האפרו-אמריקנית. הן הקימו מעיין קואליציה של מיעוטים שנקראת "החבורה" ומאתגרת את מנהיגות המפלגה המתונה בניסיון לדחפה יותר שמאלה. שניים מתוך שלושת המועמדים המובילים במאבק על ייצוג הדמוקרטים בבחירות לנשיאות של 2020, ברני סנדרס ואליזבט וורן, נמנים על האגף הרדיקלי. כל אלה מעידים על הקצנה שמאלה בקרב הדמוקרטים שבשלב זה אינה אהודה על הציבור הרחב. השמאלתם של הדמוקרטים תרמה לתנועה ימינה של הרפובליקנים. שיטת הממשל האמריקנית בנויה על בלמים ואיזונים, מתינות ופשרה בין המפלגות והרשויות השונות. אולם בעשור האחרון הם נעלמו ונוצר קיטוב עמוק, הסתה ושנאה בחברה האמריקנית שלא היו כמותם מאז מלחמת ווייטנאם, ויש אומרים שמאז מלחמת האזרחים האמריקנית. בחירות 2020 לנשיאות ולקונגרס יגלו האם הקיטוב הזה ימשך ואולי יחמיר בעשור הקרוב או שיבחרו מנהיגים לבית הלבן ולקונגרס שיעצרו אותו ויחזירו למערכת הפוליטית את האיזון שאפיין אותה במשך דורות. בשלב זה, נראה שהבחירות יעמיקו את הקיטוב והשסעים בחברה האמריקנית ושתהליך זה ימשך לתוך העשור הבא.

השינויים הדמוגרפיים יהיו המשמעותיים ביותר בארה"ב בעשור הקרוב. הלבנים מאבדים אחוזים ניכרים בחלקם באוכלוסייה ואילו מיעוטים ובראשם ההיספנים (אמריקניים שמוצאם במדינות אמריקה הלטינית) מגדילים את שיעורם.

קבוצות 2010 2020 2050 לבנים - 65.2% 62% 47% היספנים - 16.3% 18% 29% אפרו-אמריקניים - 12.6% 13% 14% אסיאתיים - 4.8% 6% 9%

2020 ו-2050 הערכות

מקורות: הלשכה למפקד האוכלוסין בארה"ב, מכון הסקרים פיו, המחלקה לכלכה ולנושאים חברתיים של האו"ם. שיעור הלבנים בחברה האמריקנית יורד בהתמדה. במחצית המאה הם עדיין יהיו הקבוצה הדמוגרפית הגדולה ביותר, אך יאבדו את הרוב המכריע שהיה להם מאז היווסדה של ארה"ב, ושיעורם יעמוד על כ-47% בלבד. לעומתם מהווים ההיספנים את הקבוצה שגדלה בשיעור הרב ביותר בארה"ב ועד 2050 הם לא יהיו רחוקים מהכפלת כוחם שיעמוד על כ-29%. גם שיעור האסיאתיים יגדל משמעותית ויגיע לכ-9%. יש מדינות בארה"ב, כקליפורניה – המדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב, בת כארבעים מיליון תושבים – שבהן הלבנים הם כבר מיעוט (כ-38% מהאוכלוסייה). שיעור ההיספנים גם הוא כ-38% ואילו זה של האסיאתיים עומד על כ-15% ושל האפרו-אמריקניים על כ-6%. לשינויים דמוגרפיים אלה תהיינה השלכות מרחיקות לכת על כל תחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה בארה"ב בעשור הקרוב. בניית קואליציות ושיתוף פעולה בין קבוצות המיעוט יכול להביא לשליטתן בפוליטיקה האמריקנית, הן במישור הארצי והן במדינות שמרכיבות את ארה"ב. באופן מסורתי תומכות קבוצות המיעוט במפלגה הדמוקרטית שקרבה אותם והייתה קשובה לצרכיהן. אם זאת, זו אחת הסיבות לניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות של 2016. הוא מייצג את אמריקה הלבנה שנאבקת על שימור מעמדה בחברה האמריקנית, פעל נמרצות לעצירת ההגירה הבלתי חוקית בעיקר מארצות אמריקה הלטינית, והאשים את הדמוקרטים בהתנגדות להגבלות ההגירה והחומה שהציע להקים על גבול ארה"ב-מקסיקו עקב שאיפתם להעצמת בסיסם הפוליטי באמצעות הגירה.

טראמפ הוא איש עסקים ועבורו כלכלה פורחת חשובה אולי יותר מכל נושא אחר. הוא השקיע מאמצים גדולים לחדש את התעשיה האמריקנית שאיבדה מפעלים רבים למדינות בהן כוח העבודה זול וניהל מאבקים לשינוי הסכמי סחר עם מספר מדינות שלדעתו הפלו ופגעו בכלכלה האמריקנית, ובכלל זה מלחמת סחר קשה עם סין. הכלכלה האמריקנית היא הכלכלה הגדולה בעולם. על-אף שאוכלוסייתה מונה רק 5% מאוכלוסיית העולם, היא מפיקה 20% מההכנסות בעולם. בשנים האחרונות מורים כל המדדים על כלכלה חזקה: הגידול בתוצר הגולמי עומד על 2%, האבטלה היא הנמוכה מזה חמישים שנה (3.5%), הריבית ושיעור האינפלציה נמוכים, ושוקי ההון שברו שיאים. עם זאת, החוב הלאומי הגיע לראשונה בהיסטוריה לעשרים טריליון דולר ומלחמות הסחר עם סין גרמו לתנודות חזקות בעיקר בשווקי ההון. הצפי לשנים הקרובות הוא פחות טוב. התוצאות ברבעון האחרון של העשור מורות על האטה בצמיחה וירידה במדדים העיקריים. עם זאת, טראמפ יעשה מאמץ ניכר לשמור על כלכלה משגשגת בשנת הבחירות, הואיל וזה הקלף החזק ביותר של נשיא מכהן. זו הסיבה העיקרית לכך שהנשיא ממתן את מלחמת הסחר עם סין ומנהל שיחות במגמה להגיע להסכמים שיהיו טובים ומועילים לשני הצדדים. בשנים שלאחר הבחירות צפויה האטה והגידול בתוצר יהיה פחות מ 2%. אם טראמפ ינצח בבחירות, סביר שימשיך במדיניות הנוכחית. אם ינצחו הדמוקרטים, סביר שהם ינסו לבצע שינויים משמעותיים בתקציב שיכללו עליה במיסים ותקציבים גדולים לרווחה ולתחומים שמעניינם אותם. הקונגרס מאשר תקציבים ולכן זהות השליטה בשני הבתים תשפיע על יכולת הממשל לנהל מדיניות כלכלית.

המאה העשרים נקראת המאה האמריקנית משום שהיא הפכה את ארה"ב למעצמת-העל הגדולה, החשובה והמשפיעה ביותר בעולם. ארה"ב הובילה לניצחונות מכריעים בשלוש מלחמות: מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה שנמשכה לאורך כמעט כל המחצית השנייה של המאה. ההתבדלות מענייני העולם בין שתי מלחמות העולם תרמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה והוכיחה כמה ארה"ב חיונית לשמירת השלום והביטחון בעולם. תפקיד זה שארה"ב נטלה על עצמה נקרא "שוטר העולם". בעניין זה היו אובמה וטראמפ תמימי דעים, ושניהם הודיעו על סיום תפקידה זה של ארה"ב בעולם. אובמה החל בתהליך הינתקות תוך שהוא מצדד בשיתוף ארגונים בינלאומיים, מעצמות אחרות ודיפלומטיה רב-צדדית. טראמפ המשיך מגמה זו ללא השיתוף עם ארגונים בינלאומיים, שאותם האשים בשחיתות, חוסר יעילות והתנגדות לכל מה שארה"ב מסמלת. סיסמת הבחירות שלו "אמריקה פירסט" סימלה את הרצון להתמקד בענייניים פנימיים. מוקדם עדיין לקבוע שהמערכת הבינלאומית תעבור למתכונת רב-מעצמתית שתכלול את ארה"ב, סין, רוסיה והאיחוד האירופי. אך מגמת ההתבדלות המוגבלת נראית מבוססת למדי ונובעת בעיקר מהמלחמות הכושלות והממושכות של ארה"ב באפגניסטן ובעירק ובמעמסה הכלכלית של פעולות שיטור בעולם. ארה"ב התנגדה תמיד לתפוצה גרעינית, בייחוד לכזו שתאפשר למדינות רודניות להשיג נשק גרעיני ואמצעי שיגור כטילים בין-יבשתיים. אובמה וקודמיו לא הצליחו לעצור את בניית התשתית הגרעינית של קוריאה הצפונית. אובמה חשב שיוכל לעצור את המרוץ לפצצה של אירן באמצעות הסכם בינלאומי. טראמפ נפגש שלוש פעמים עם שליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג און והבטיח לו סיוע כלכלי ניכר בתמורה לפירוק הנשק הגרעיני שבידיו. אומנם קים הפסיק ניסויים בטילים בין-יבשתיים, אך למרות הכרזות אופטימית אין הוא מוכן לפירוק נשק. טראמפ הגדיר את הסכם הגרעין עם אירן כגרוע בהיסטוריה האמריקנית, ביטל את השתתפות ארה"ב בהסכם, והטיל על אירן סנקציות כבדות. כתוצאה מכך חידשה אירן את פעילותה הגרעינית שתוצאתה יכולה להיות רק פצצות גרעיניות. הנושא הזה יעסיק את ארה"ב בעשור הקרוב משום שאובמה וטראמפ הודיעו שלא יאפשרו לאירן לרכוש נשק גרעיני.

בנימין נתניהו הגדיר את טראמפ כידיד הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן. הנשיא אכן קיבל החלטות היסטוריות בנושאים חשובים לישראל כולל העברת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, קביעה שההתנחלויות אינן בהכרח הפרה של החוק הבינלאומי, נסיגה מהסכם הגרעין עם אירן והטלת סנקציות קשות עליה. טראמפ אף פעל נמרצות במוסדות האו"ם נגד החלטות חד-צדדיות נגד ישראל, האשים את הפלשתינים בהעדר משא-ומתן לשלום, ביטל העברת כספים אמריקניים לרשות הפלשתינית ולאונרא, וסגר את משרד אש"ף בוושינגטון. הוא עיצב הסדר שלום בין ישראל לבין הפלשתינים, אותו כינה "עסקת המאה", אך חשף רק את החלק הכלכלי שלו. מצד שני, הוצאת כוחות ארה"ב מצפון סוריה והפקרת הלוחמים הכורדים, העדר כל תגובה להפלת מל"ט אמריקני על-ידי אירן כמו גם לתקיפת מתקני נפט בסעודיה, והניסיון להיפגש כמעט בכל מחיר עם הנשיא רוחני עוררו דאגה לגבי יציבות מדיניותו במזרח התיכון. תזוזת הדמוקרטים שמאלה והידוק יחסי נתניהו עם טראמפ והרפובליקנים יצרו ניכור בין ישראל לבין הדמוקרטים ויהדות ארה"ב, שברובה תומכת בדמוקרטים. מועמדים לנשיאות של האגף הרדיקלי הודיעו שיעשו שימוש בסיוע לישראל על-מנת ללחוץ על ירושלים לשנות את מדיניותה בשטחים וכלפי הפלשתינים. אם יבחר המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ואם הדמוקרטים ישתלטו על הקונגרס והממשלה בישראל לא תשתנה, סביר שהממשל החדש יקשיח את יחסו לישראל ויחזור לדפוסים ששררו בתקופת אובמה. הואיל והשינויים הדמוגרפים צפויים לעבוד לטובת הדמוקרטים, כל ממשלה חדשה בישראל תצטרך לשקם את היחסים עמם ועם יהדות ארה"ב.