חָרוֹן יְהוּדָה
חָרוֹן אַף יְהוּדָה הָיָה אֶמְתָּנִי וּמְהַדְהֵד
וְלֹא יָדַע שֶׁמּוּלוֹ יוֹסֵף לֹא יָרֵא אוֹ חָרֵד
כִּי יוֹסֵף הִתְנַסָּה בָזֶה בַּדֶּרֶך לַפִּסְגָּה
כִי סָרוּ מִלְּבָבוֹ יִרְאָה פַּחַד וְגָם דַאֲגָה
דְּבַר יְהוּדָה מול הַמַלְכוּת קָשֶׁה וְנִמְרָץ
כּי כּמָוֹךָ כְּפַרְעֹה וְכִי סוֹפְךָ נִגְזַר וְנֶחֱרַץ
רְאֶה כִּי הֻזְהַרְתָּ וְאַל תְּנַסֶה אוֹתָנוֹ עוֹד
בִּלְעֲדֵי בִּנְיָמִין אָבִינוּ בִּכְנַעַן לֹא יִשְׂרוֹד
מוּסָר הַשְׂכֵּל זֶה שֶׁקּרָהָ מִקַּדְמַת דְּנָא
וְעַתָּה רִיב אָחִים שׁוּב לֹא יְהֵא נִשְׁנָה
כְּבַר נִלְמַד הַלֶּקַח עוֹד מְאָבוֹת הָאֻמָּה
אַהֲבַת אָחִים גּוֹבֶרֶת עַל רִיב וּנְקָמָה
זוֹ הַתַּעֲלוּמָה שֶׁיְּהוּדָה שַׂם לִפְנֵי יוֹסֵף
בְּטֶרֶם יוֹסֵף אֶת סוֹדוֹ אֶל אֵחָיו חוֹסֵף
אחי-יוסף ראו כי מולם נצב שליט קשוח ומתעלל
לא עלה על דעת אחי-יוסף כי החלומות שחלם אחיהם הקטן יוסף
יתגשמו. והם עוד ישתחוו לו. אלה היו שני חלומות יוסף שחלם וספרם לאחיו והתרברב בספרו אותם כי הוא עתיד להיות נעלה ושליט עליהם לא רק אלא גם על אביו ואמו. יוסף בספרו חלומותיו לאחיו הקניט אותם, והם שנאו אותו וגמרו אֹמֶר להרגו, ברם אחרי הרהור נמלכו בדעתם, בהשפעת ראובן הבכור ויהודה, ובחרו לסלקו מתוכם, במכרם אותו כעבד למדינים-הישמעאלים. מדובר בראשית התהוות בני יעקב -ישראל כעם כשם שפרעה דבר עליהם:
"הנה עם בני ישראל"... כי היו נבדלים מהמצרים כי ישבו בארץ גֹּשֶׁן לא בקרב המצרים. פרעה שקם אחרי יוסף חשש מהם פן יתיצמו
"ועלה מן הארץ", תרתי משמע דהינו אז בני ישראל שנהיו לעבדים אצל המצרים ויעזבו את הארץ ואפשר שהכוונה הם יגרשו את המצרים מארצם וישלטו בארץ מצרים במקומם. הדרמה הזאת ראשיתה בפרשות
וישב ומקץ ועד סוף פרשת
ויחי שם נאמר:
וישב ישראל (הכונה ליעקב וגם לבני יעקב-ישראל)
בארץ מצרים בארץ גֹּשֶׁן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד (מז/כז). נשוב אל פרשת השבוע
ויגש למפגש אחי יוסף עם יוסף במעמד משנה לפרעה, בעוד יוסף זיהה את אחיו, אחיו לא זיהו אותו והם סבורים כי עומדים בפני שליט מצרים המשנה לפרעה. משראה יוסף את אחיו החל להתעמר בהם בלמדו אותם לקח והפעם על-ידי לקיחת בנימין אחיו מאביו, ובכדי להחזיק בו שתלו עבדי יוסף באמתחתו של בנימין הגביע שיהוה עִלָּה להחזיק בו אצלו באמרו לאחיו:
האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם (מקץ מד/יז). אחי יוסף ראו לנגד עיניהם שליט נוקם ונוטר, אשר הגדיש את השאה בהתעמרו בהם ובאי החזרת בנימין לאביו יעקב הגיעו מים עד נפש, אז נאמר:
ויגש (יהודה)
אליו (מד/יח) אל יוסף מלא חֵמָה כ"מתאבד" באמרו לו:
כמוך כפרעה (מד/יח). רש"י אומר כי יהודה בקש לאמר ליוסף: חשוב אתה בעינַי כמלך - זה פשוטו, ומדרשו: סופך ללקות דהיינו להענש עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה על-ידי זקנתי (סבתי) שרה, והרי פרעה גוזר ואינו מקים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. הלזה תקרא "שימת עין" הבטחת לנו לגבי בנימין (ואשימה עיני עליו (מד/כ"א) דבר אחר אומר רש"י: אם תקניטני אהרג אותך ואת אדונך. דברים שבגינם אילו היה זה פרעה היה הורג את יהודה ואחיו על דברים אלה.
התנהגות יוסף איננה נקמנית אלא מתנשא
התנהגות יוסף כלפי אחיו התמיהה את האחים. מֶה הָיָה לו לשאול אנשים שבאו לקנות תבואה -בר על אביהם:
האם בתך היינו מבקשים? או אחותנו אתה מבקש? ואף על-פי כן לא כחדנו ממך דבר אמרנו לך:
ואחיו של בנימין מת". אלא מה יוסף לא מת הוא חי מולם ורואה כי הם לא אומרים אמת באמרם לו כשליט:
אחיו של בנימין (יוסף)
מת. מה הטעם בשקר ששקר יהודה ליוסף כי הרי "
הרי המטרה לשמה באו למצרים, לא אמורה לצער את המשנה לפרעה במות יוסף, לכן יוסף בקש לבחון מהינות אחיו, יוסף למעשה היה רוצה לאמר לאחיו הלא אתם יודעים כי פענחתי חלומות וידעתי נעלמים וגליתי נסתרות, האיש כמוני לא ידע מה קרה ליוסף. אך אמר על יוסף מת כי חשש ש"
השליט המצרי הזה המתעלל בהם היושב על כסא מלכות מולם, ידרוש מהם להביאו (את יוסף) אליו כמו שהביאו את אחיו בנימין והרי הם לא יוכלו להביאו. ויש אומרים גם, כיוון שידע יוסף שאחיו משקרים לו, היה ספק בלבו אם
יעקב אביו עודנו חי. לכן מיד כשהתוודע אל אחיו נתן את קולו בבכי:
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף ושאל אותם שוב:
העוד אבי חי? או שמא גם בזה אינכם דוברי אמת כפי שֶׁשִׁקַּרְתֶּם בקשר להעלמותי. משנחה דעתו יוסף שוב לא היה יוסף יכול עוד להתאפק עוד וצווה:
הוציאו כל איש מעלי, כי לא רצה שחרפת אֵחָיו תִּוָדַע למצרים בהתודעו אל אחיו. ומיד לאחר מכן רמת ההתרגשות פחתה בראותו את אֵחָיו נבהלים מן הגלוי הזה, אז גם חששו פן יוסף יתנקם בהם על שעוללו לו, אלא שיוסף הוסיף לדבר אליהם והפעם בהתנשאות מה באמרו להם:
ועתה אל תעצבו ...כי מכרתם אֹתִי הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם (מה/ה) והוא לדבר אליהם בהתנשאות:
ועתה לא אתם שלחתם אתי הֵנָּה כי האלוהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים (מה/ח) ויוסף מוסיף לדבר על עצמו:
והנה עיניכם רֹאוֹת (מה/יב) כבודי, ושאני אחיכם,
כי פי המדבר אליכם (מה/יב) בלשון אבותינו (כלומר בלשונכם לשון הקדש לא בלשון מצרים) רק בתום דבריו שהייתה בהם
שמחה וגעגועים עם
התנשאות, תחילה נפל על צוארי בנימין אחיו ולאחר מכן נשק את אחיו ובכה גם על צואריהם.
מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון
ספורו של יוסף צריך לשמש מורה דרך לכל אחד מאתנו, הן זה שפרנסתו קשה ולא קבועה והן זה שמוצא עצמו יום אחד דל, דהיינו עני חסר אמצעי מחיה ומושפל ושזה לא יהיה באשמתו, יש ורשעים מתנכלים לאדם ישר ומורידים אותו לשפל המדרגה, משום מה כשסופרים את היורדים למצרים נזכרה
אסנת בת
פּוֹטִיפֶרַע שילדה ליוסף את
מנשה ואפרים.
השם פּוֹטִיפֶרַע מזכיר את השם "פוטיפר", שיוסף נמכר לו עבד בכך יש משמעות לפסוק בתהלים:
מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון (תהלים פרק קיג/ז) ואכן יוסף מעבדות הגיע לִגְדֻּלָּה - משנה לפרעה, ועל פיו ישק דבר. אלא שהפעם יוסף טעה כי סמך על פרעה, שהיורדים למצרים שהם אביו ופמליתו יזכו לחיי חופש ורוחה לְאֹרֶךְ שנים. ולא זכר כי הוא כבר נתנסה
בְּבָטְחוֹ בנדיבים כשהיה עבד כלוא בבית הסהר על לא עול בכפו, סמך או תָּלָה תקוה בְּשַׂר המשקים שיוציא אותו מן הכלא והשר לא זכר הטובה שעשה לו יוסף. אחרי התודעות אחי יוסף אתו, סבר כי מעמדו כמשנה לפרעה יעמוד לבני עם ישראל, כי שוב הוא סמך עלנדיבים על פרעה וטעה. היורדים מן הארץ למצרים שהיו שבעים נפש נהיו לעם רב כי הירידה
הזמנית לזמן קצר נהייתה ירידה לאורך שנים ונמשכה כמאתיים שנה, יוסף בעשותו לא זכר כי הוא לא יחיה לנצח, וכי תהפוכות הזמן רבות ומפתיעות. גם בימינו קורה כך,
יורד הילד לחו"ל ומביא את הוריו אליו והם
יורדים בעקבותיו, למרות הצהרתם כי ירידתם היא לזמן קצוב ולא לישיבת קבע, הם נשארים שם כי הרי
אין קבוע יותר מִזְּמַנִּי. על ירידת יעקב ופמליתו ניתן לומר כי
יעקב מצא את ארץ כנען, אך אִבֵּד את בנו יוסף, וכשמצא את בנו יוסף אִבֵּד את ארץ כנען. ואנחנו כעם ומדינה צברנו ניסיון לעתים נסיון
מתוק ולעתים
מר. כל שצריך לא לקבל את דברי בלעם כאקסיומה בתארו את עמנו כעם לבדד ישכון ובגויים
לא יִתְחַשַּׁב. לכן עלינו להתחשב בגוי ולא לסמוך עליו, שחיעמוד לצדנו כדי שלא
נתאכזב. כי בעת מבחן הזר שַׂם ובצדק את טובתו קודמת לשלנו. זה שאנו אמרים שוב ושוב
אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה (תהלים קמו' ג).
הַצּוֹבֵר חָכְמָה וָדַעַת לַמָּרוֹם יַעַל בְּחֶן
וּשְׁתֵי אֶלֶּה נִרְכָּשׁוֹת אִם אוֹתָם נְשַׁנֵּן
לִחְיוֹת בַּמְּצִיאוּת כִּי הָחַיִּים לֹא חָלוֹם
מותר לַחֲלוֹם אַךְ וְרַק לְמַעַן הַשָּׁלוֹם
זְכוֹר תָּמִיד כִּי הַשָּׁלוֹם לֹא בָּא מְעַצְמוֹ
יֶשׁ לְהִלָּחֵם לְמַעֲנוֹ שֶׁיָּבִיא רְגִיעָה עִמּוֹ
יֵשׁ וּמְצִיאוּת נְדִירָה נֶחֱשֶבֶת לְחָלוֹם
וְיֵשׁ וְחָלוֹם נִרְאָה מְצִיאוּת כְּאוֹר יוֹם
אִילוּ רַק יָדַעְנוּ מָה טוֹמֵן לָנוּ הַלָּשׁוֹן
הָיִינוּ מְרַסְנִים אוֹתוֹ וּמוֹנְעִים אָסוֹן
לָכֵן נֶאֱמַר הַדִּבּוּר כֶּסֶף הַשְׁתִּיקָה זָהָב
חָכְמַת יִשְׂרָאֵל לְדִידֶנוּ מַעְיָן לֹא אַכְזַב
וּבְחָכְמָה הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ שַׁב