דוד ביטן הביא לנו גשם

דוד ביטן לא פראייר. אחרי הכוונה למנותו לשר החקלאות, הוא הודיע שהוא מוותר על התפקיד. ביטן הבין שהוא לא יאריך ימים רבים בתפקיד זה. הוא שלח עקיצה מרומזת לעברו של ראש הממשלה, וכתב: "חבל שמינוי שהיה צריך להתבצע לפני שנתיים נדחה כל הזמן באמתלות שונות - עד שהגענו לנקודה שמעקרת אותו מתוכן". ביטן העריך נכון. המערכת המשפטית הייתה דואגת לכך שתקופת כהונתו תהיה קצרה, והוא מנע מעצמו התבזות. הציניקנים כתבו ברשתות החברתיות, שבעצם הכוונה למנותו לתקופה קצרת מועד לתפקיד שר החקלאות, היה יתרון גדול, משום שביומיים שקדמו להחלטתו ירדו גשמים רבים ויש לזקוף זאת לזכותו. ביטן נמנה עם חברי הכנסת ששכבו על הגדר למען ראש הממשלה. נתניהו העריך שעדיף דוד ביטן בכורסת שר החקלאות, מדוד ביטן מתוסכל שלא חש שום מחויבות כלפיו ועשוי גם לפעול נגדו. הייתה תקופה שתיק החקלאות נחשב תיק כלכלי חשוב, שההתיישבות העובדת לא הייתה מוכנה לוותר עליו. עוצמתו של התיק התבטאה בכך, שמי שהיה שר החקלאות זכה לתמיכה במרכז מפלגת העבודה מנציגי הקיבוצים והמושבים. התפקיד נחשב מבוקש עד כדי כך שראשי תנועות ההתיישבות הגיעו בתקופת שלטונו של המערך ושלטונה של מפלגת העבודה, להסדר שעל פיו ישרת בתפקיד פעם נציג של הקיבוצים ופעם נציג של המושבים. בשנים האחרונות חל פיחות ניכר במעמדו של המשרד, דבר שמתבטא גם במצוקה של החקלאים. המחסור בחמאה ופתיחת שווקים ליבוא חקלאי שפוגע בחקלאים בישראל, הוכיחו שכאשר בראש המשרד כיהנו שרי חקלאות, שתפקיד שר החקלאות היה עבורם לא יותר מאשר אתנן פוליטי, היו החקלאים הראשונים ששילמו את המחיר. את דעתו של ביטן על המינוי המאוחר הוא הביע בכנס של ההסתדרות הציונית, שבו אמר: "נתניהו ניסה לצלצל אלי, אבל לא עניתי. כשאני כועס אני לא עונה בשביל לא לדבר שטויות. כשאתה נרגע אז אתה עונה לאנשים - זה האופי שלי. אני לא כועס על נתניהו אני כועס על הסיטואציה", סיכם ביטן. כשנתניהו נתפש כאיש חזק בליכוד, אפילו יושב-ראש הקואליציה לא מעז לכעוס עליו, אלא רק על הסיטואציה. מסקרן מאוד לדעת האם ביטן נשאר עדיין חייל נאמן או שגם זה יהיה תלוי בסיטואציה.

אורלי לוי-אבקסיס היא לוחמת חברתית מרשימה. היא רהוטה ויש לה אג'נדה מסודרת, ולהבדיל מפוליטיקאיות בגרוש כמו תמר זנדברג, שמקשקשות את עצמן לדעת, היא יודעת על מה היא מדברת. שלא כמו זנדברג, היא לא רצה מאולפן לאולפן כדי להשתזף באור המצלמות, שלא כמו זנדברג, היא לא מפרסמת סיסמאות נבובות בדף הפייסבוק שלה, ושלא כמו זנדברג, היא מנהיגה אמיתית. אני מודה שטעיתי בעבר לגבי אורלי אבקסיס, וזאת הזדמנות עבורי לתקן את הטעות. משה דיין ז"ל, שהיה משנה את דעתו מעת לעת וזכה על כך לביקורת ציבורית, היה זה שטבע את המימרה "רק חמור לא משנה את דעתו". אני מרשה לעצמי לאמץ את המימרה שטבע דיין, ולומר בקול צלול: אורלי לוי אבקסיס היא מנהיגה ולוחמת חברתית מצוינת, ואני מקווה שנראה אותה גם בכנסת הבאה. אבקסיס לא עושה שימוש במכבסת מילים, ובראיונות שהעניקה היא דיברה במפורש על כך שהחלטה שלה להצטרף לכל ממשלה תהיה כרוכה בכך ששותפיה יהיו חייבים להיות מודעים לכך, שהיא תדרוש תיקים כלכלים וחברתיים בכירים. אבקסיס אמרה שהיא לא תוותר על תיק הבריאות, תיק שפוליטיקאים רבים מתחמקים מלקבל אותו, והוכיחה, אם עדיין היה צורך בכך, שהיא לוחמת חברתית אמיתית. לגוש השמאל יש בעיה שמאפיינת מפלגות שמאל בעולם, שנאלצות להתמודד עם ירידת כוחן. אני מאמין שחיבור בין מרצ והעבודה יוכל אולי להציל את מחנה השמאל בישראל, אבל זה יכול לקרות רק אם תמהיל הרשימה לכנסת היה משכנע, ויציג במקומות ריאליים ברשימה חברי כנסת ראויים. הרשימה החדשה של העבודה גשר מרצ אינה כזאת. קשה להאמין איך הצליחה תמר זנדברג, שלא התבלטה כמחוקקת ונכשלה בבחירות לראשות מרצ, לקשט את הרשימה במקום הרביעי, כשאין לה שום ערך אלקטורלי. כדי להבין את גודל האבסורד, אילן גילאון, ח"כ חברתי עם קבלות, שיכול להציג עשיה פרלמנטרית רבת שנים, משובץ במקום השמיני, אלוף (מיל') יאיר גולן במקום השביעי ועיסאווי פריג', שהביא למרצ קולות רבים מהמגזר הערבי, שובץ במקום האחד-עשר. ח"כ סתיו שפיר, שמצאה עצמה בחוץ, היא זאת שקראה לאיחוד כזה עוד במערכת הבחירות הקודמת, והיא גם זאת ששילמה את המחיר המלא על האיחוד הנוכחי בין העבודה-גשר למרצ. שפיר, שנחשבת "סדין אדום" בעבודה בגלל החלטתה לעזוב את המפלגה, אחרי שהתמודדה והפסידה בפריימריז על ראשות העבודה לח"כ עמיר פרץ, לא זכתה לתמיכה גדולה במרצ, ולאהדה מצד ח"כ ניצן הורוביץ, יושב-ראש מרצ, לאחר שבעבר, כשהייתה במפלגת העבודה, היא לא חסכה ביקורת ממרצ. ח"כ שפיר, שהיא ללא ספק חברת כנסת לוחמת, הייתה מביאה לרשימה המאוחדת הרבה יותר קולות ממה שתביא תמר זנדברג, אבל גם בעניין הזה לא צריך להגזים. המסע שנערך בשבחה של ח"כ שפיר ברשתות החברתיות מונע יותר מטעמים רגשיים, מאשר מטעמים אלקטורליים מוכחים. אם יתבצע עכשיו סקר שיוכיח ששפיר עוברת את אחוז החסימה ברשימה נפרדת, שהיא תעמוד בראשה, אהיה יותר ממופתע. חשוב מאוד לראות מי עומד מאחורי הכנת הסקרים. גם בעניין הזה קיימת שרלטנות לא קטנה, כאשר בחברות קיקיוניות ולא מקצועיות, מזמין הסקר זוכה בעדיפות. זאת לא בושה להתגעגע בימים אלה לזהבה גלאון, פרלמנטרית אמיצה ושקולה, שניהלה בתבונה רבה את מחנה השמאל. אפשר לחלוק על אמירותיה, אבל לא על כך שהיא הייתה מנהיגה שזכתה להרבה הערכה.

אילן אוסטפלד, סא"ל במילואים, זוכר את השבוע הזה כבר 26 שנים. גם השבוע הוא נזכר בהתרסקות מסוק הסייפן, שבמהלכה נהרגו אלוף נחמיה תמרי ורב סרן אופיר קאופמן, שהיה ראש לשכתו של האלוף. בהתרסקות נספו שני קצינים נוספים טייסי חיל-האוויר. את הדברים המרגשים שכתב סא"ל (מיל') אוסטפלד קראתי יותר מפעם אחת:

• "זה היה לפנות בוקר, חשוך ערפילי וקר. הגענו בהפרש של מספר דקות לכנף 15 (שדה דב). חנינו את כלי הרכב הזהים שלנו זה לצד זה, ונכנסנו לחדר אר"מים לשתות כוס קפה ולהתחמם מהקור העז. הוא ראש הלשכה של אלוף פיקוד המרכז, ואני ראש הלשכה של מפקד חיילות השדה.
  אנשים עסוקים, עייפים במתח ובלחץ מתמיד, נחושים וחדורי שליחות לצד המפקדים עימם עבדנו, נשאנו באחריות כבדה סביב השעון.
  הכרנו עוד בחטיבת הצנחנים, נתקלנו במעלה הדרך בתפקידים שונים, לא הכרות עמוקה אך מלאת הערכה הדדית וחברות של קולגות.
  "המטוסים בשחורה, אפשר לצאת", הודיעה לנו החיילת שיצאה אתנו לנקודה בה המתינו שני ה"סייפנים" בחושך, אורותיהם מנצנצים.
  הרוטרים רק הגבירו את הקור, ריח הדלק הסלוני באוויר, הרעש המוכר, שום דבר לא זר לנו, שום דבר לא בישר על מה שעתיד להתרחש זמן קצר לאחר מכן.
  קשקנו עוד כמה מילים וניגשנו למסוקים. כשפתחתי את דלת המסוק, החלפתי מילה עם הטייסים על הנתיב ולוח הזמנים, ומיד התברר להם ולי שחל בלבול, הוא עלה למסוק שלי ואני עליתי למסוק שלו.
  זה היה מצחיק. מדובר במסוקים זהים ולכן שוב חלפנו זה מול זה, בריצה על המסלול, מחייכים, מבינים מה קרה, מחליפים צ'פחה קטנה וזהו.
  ממריאים, הוא לאסוף את האלוף שלו, אני לאסוף את האלוף שלי, ידעתי שהם ממריאים לכיוון הפיקוד, לי עוד ציפתה טיסה ארוכה דרך תל-נוף, לכיוון הדרום הרחוק.
  זמן קצר לאחר מכן הגיע הדיווח: המסוק שלהם התרסק בגישה לנחיתה בפיקוד מרכז. רב סרן אופיר קאופמן, נהרג עם מפקדו האלוף נחמיה תמרי, ושני הטייסים סרן אסף אשר, וסרן עופרי יואלי, יהי זכרם ברוך.
  את הבוקר הערפילי הזה לא אשכח, כמי שראה כנראה אחרון את אופיר ואנשי הצוות לפני ההמראה.
  כשחזרנו בטיסה לשדה דב, מספר שעות לאחר מכן, חנה עדיין הרכב של אופיר סמוך לרכב שלי, וידעתי שאופיר כבר לא יבוא לקחת אותו משם.
  26 שנים חלפו והזיכרון הצרוב מאותו בוקר ארור, על כל צירופי המקרים, לא מניח.

פסח בלקין, ראש המועצה המיתולוגי של רמת השרון, הלך לעולמו. הוא כיהן כראש המועצה בשנים 1978-1969 בימים שרמת השרון הייתה עדיין מושבה - ותושביה רצו שתישאר כזאת. בלקין ז"ל, שהתנדב לקבל עליו את התפקיד, הגיע לרמת השרון משדה בוקר, שם היה קיבוצניק. הוא הכיר את בן-גוריון, ששכנע אותו להתמודד על אחד התפקידים הציבוריים הראשונים שבהם כיהן במסגרת סיעת רפ"י. בתקופה שברמת השרון היו אורוות סוסים ופרדסים, בניו של בלקין שהם אוהבי בעלי חיים, לא ויתרו על ההזדמנות לגדל כל אחד את בעל החיים המועדף עליו. . בנו האמצעי של בלקין דרור, ביקש לגדל חמור לבר המצווה, והאב פסח בלקין נענה לבקשה.. באותה תקופה שימש בלקין כראש המועצה, וכרת הסכם ברית ערים תאומות עם אחת הערים בגרמניה. הוא מצא דרך מקורית להפגין את הידידות הרבה עם ראש העיר התאומה, והחליט לקרוא לחמור שגידל הילד בחצר ביתו בשם "זיפלמאייר", על שמו של ראש העיר שחתם על ברית ערים תאומות עם רמת השרון. כשמר זיפלמאייר המקורי הגיע לביקור בישראל, הוא הוזמן לארוחת ערב בביתו של פסח בלקין, והופתע לגלות שהאהדה אליו כל כך גדולה, עד שראש המועצה החליט לקרוא לחמור שבנו מגדל על שמו. בלקין הציג את החמור בפניו של ראש העיר הגרמני שקיבל את העניין בהומור. חלפו מספר חודשים, ובלקין ורעייתו זיוה הוזמנו לביקור גומלין בעיר המארחת. באחד מימי הביקור הם הוזמנו לבקר בגן החיות, ושם הציג ראש העיר המארח זיפלמאייר, בפני אורחו מישראל גמל שהוא החליט לקרוא לה... בלקין. משפחת בלקין היא משפחה שורשית, דור רביעי בישראל. הבן המבוגר רון גרשון "רוני" בלקין, הוא קצין במילואים בדרגת תת-אלוף, שהיה בין השאר חייל ומפקד בסיירת מטכ"ל, מפקד חטיבת העמקים והבקעה, וסגן מפקד עוצבת הפלדה. הוא פיקד גם על יחידת מגלן, שהיא יחידת הקומנדו של צה"ל, שמתמחה בהשמדת מטרות איכות בעומק שדה הקרב, וביצירת מודיעין צבאי. לאחר שעשה לביתו, החליט תא"ל (מיל') בלקין, שראוי שילך בדרכי אביו, ויתרום לעיר שבה התחנך וגדל. אלא שתושבי רמת השרון לא הבינו כנראה איזו מציאה נפלה בחלקם, והעדיפו לבחור בעסקן בשם אבי גרובר, שהביא עמו נדוניה מרשימה לתפקיד, בדמותה של שירלי פאר יגרמן, מנכ"לית שתלטנית שמוכרת גם כאשת מדון. לו בלקין היה נבחר לתפקיד ראש העיר, אני מהמר שפאר יגרמן, הייתה מחפשת באותו יום עבודה. פאר יגרמן, שמעניקה את התחושה שהיא ראש העיר האמיתית של רמת השרון, נמצאת במצב שכל מנכ"ל שהיה שומר על כבודו היה מניח מיד את המפתחות ומתפטר. כפי שניתן להתרשם, שירלי פאר יגרמן, זוכה לאי-אמון גורף מצדו של ראש העיר גרובר, שהעביר חלק מהסמכויות החשובות שהיו בידיה של המנכ"לית ליעקב קורצקי, ממלא מקומו, אבל למרות זאת פאר יגרמן עדיין בוחרת להיאחז בכיסא ולא מרפה. גרובר מצטייר כראש עיר בובה, שמופעל באמצעות חוטים שנמצאים בידי המנכ"לית שאמורה להיות כפופה לו, ובידי מנהלת לשכתו שנמצאת ביחסים מתוחים עם המנכ"לית. כאשר נוצר חלל ניהולי, יש תמיד מי שממלא אותו, ונראה שמנהלת לשכתו של גרובר, שהיא דמות אהודה הרבה יותר מפאר יגרמן, זוכה היום לתמיכתו ולאמונו של גרובר, מה שיוצר לא מעט מתחים בין השתיים. גם זה לא שכנע עדיין את שירלי פאר יגרמן לשים את המפתחות, אולי בגלל שאין לה לאן ללכת. כמי שיש לו כנראה חוט שידרה, שבנוי מאדרה של דג, גרובר לא מצליח או חושש להראות לשירלי פאר יגרמן את הדלת. כדי לעשות את הצעד הזה, הוא צריך לנפח קצת את האשכים - אבל כנראה שאין לו משאבה.