בתנועת של"י קיוו לארבעה מנדטים אבל גם שלושה היו מאזנים להם את ה"סטאטוס קוו" הפוליטי – הפנימי שלהם. הכל בגלל הסכם רוטציה. על-פי ההסכם הזה היו אמורים – לאחר שנתיים של כהונה, להתפטר הח"כים שנבחרו ובמקומם הו נכנסים הבאים ברשימה. אם הייתה התנועה מקבלת שלושה ח"כים הרי שאליאב, פעיל ואבנרי היו מתפטרים ובמקומם היו נכנסים מרציאנו, רן כהן מ"מוקד" וואליד צאדק – הנציג הערבי מטייבה, שבמשולש הדרומי. אבל הרשימה קיבלה רק שני מנדטים ולפי כלל הרוטציה הרי שהשנתיים האחרונות של הרוטציה היו מוצאות את הרשימה ללא נציג של "מוקד", המרכיב הגדול והעיקרי ברשימה. לפיכך – למרות שאליאב התפטר לטובת אורי אבנרי, הרי שמאיר פעיל סירב להתפטר לטובת סעדיה מרציאנו. הטענה של "מוקד" הייתה שהיא המרכיב העיקרי ולא ייתכן ששנתיים תהיה של"י בפרלמנט ללא נציגות שלה. אבל אט, אט הסתבר שיש הרבה יותר גזענות מענייני כוח פוליטיים בלבד. ב"מוקד" – זו שהטיפה לאמץ את ה"פנתרים השחורים" אליה (מסיבות אלקטוראליות כמובן...) החלו לטעון כי מרציאנו איננו כלל איש שמאל אלא איש שכונות פשוט אשר עמדותיו המדיניות הינן בכלל ימניות, כמו אלה של רוב יוצאי מרוקו משכונות המצוקה. מרציאנו מצידו הפעיל לחצים בכול הכיוונים עד שפעיל התפטר. מיד אח"כ פרש מרציאנו והתפלג משל"י. לימים לא נטש – עד יום מותו, מרציאנו את העמדות היוניות שלו והיה פעיל בשמאל מפלגת העבודה ונגד המתנחלים. טענות אנשי של"י – לאי עריכת רוטציה למרציאנו, נאמרו גם על ה"חשש" כי האיש איננו "מתקדם" בהשכלתו ולכן הוא איננו אנטי דתי אלא קרוב לדת. כאן החלה מגמה פוליטית שתתגבר לימים בממשיכי של"י – במרצ, למרכז את ההשקפה השמאלית שלהם, בעיקר נגד הדת היהודית, ופחות על נושאים חברתיים ואפילו מדיניים. מי שהבטיח – מתנועת "מוקד", למרציאנו כי הרוטציה תתקיים, היה גם זה שיצא נגדו ראשון משתבע מרציאנו את קיום הרוטאציה. היה זה רן כהן – מזרחי שמאלי מקיבוץ גן שמואל, שלפני בחירות 1977 הוא הבטיח למרציאנו ש"כמזרחי אני לא אתן לרמות אותך", ואח"כ הוא טען כי לא אמר זאת מעולם וכי מרציאנו חשוד כאיש ימין. לימים ילמד רן כהן על בשרו את מנהל הגזענות האנטי מזרחי של השמאל הציוני. הנציג הערבי באותה קדנציה של של"י – וואליד צאדק, כיהן פחות מחצי שנה כח"כ, במחצית הראשונה של שנת 1981.

בבחירות 1981 נעלמה של"י מהמפה הפוליטית אך לקראת בחירות 1984 נקלטו פליטיה – בראשות רן כהן, בתוך תנועת ר"צ, ולימים הצטרף אליה פליט מ"שינו" ההיסטורית (במהדורתה הקודמת) בשם מרדכי וירשובסקי ופליט ממפלגת העבודה (שנכנסה ל"ממשלת האחדות הלאומית" עם הליכוד) בשם יוסי שריד. גם מפ"ם פרשה מהמער"ך עם מפלגת העבודה בגלל ממשלת ה"אחדות הלאומית". זה היה לימים הגרעין שהקים את מרצ לקראת בחירות 1992. הגרעין הזה כבר לא התרכז רק בענייני מדיניות החוץ אלא בעיקר דהר נגד הדת היהודית ולקידום התועבות והאנרכיזם החברתי והמשפחתי בישראל. מרצ בנתה את עצמה בעיקר על היותה מפלגה אליטיסטית יהודית ואנטי דתית. המושג של "מפלגה יהודית - ערבית" ירד אצלה גם בציפיותיה האלקטוראליות מהסקטור הערבי. בבחירות 1992 הפכה מרצ למפלגת הקואליציה בזכות 12 המנדטים שלה. למרות יומרותיה "היהודיות – ערביות" ו"למען השלום" הרי ששרייה המשיכו לא להתנגד לקיומן של ההתנחלויות ולפעול בענייני ימין – מרכז, שראש הממשלה דאז, יצחק רבין, כפה עליהם. וואליד צאדק היה שוב ח"כ – לשתי קדנציות, אבל כמובן שגם הוא טבע בתוך מפלגה יהודית שמאלית, שכול רעיונותיה ואופיה היו מנוגדים לתרבות הערבית. הוא היה – במקרה הטוב, "קישוט אלקטוראלי" למטבע הלשון הנדוש של המשאל הציוני: "אחוות עמים".

כאשר הופיע על המפה הפוליטית של מרצ עיסאוי פרג' מהעיר כפר קאסם הוא האמין לזהבה גלאון – ואח"כ תמר זנדברג (שכיהנו, זו אחר זו, כיו"רות מרצ) כי הפעם הגיעה ה"עדנה" של "אחוות עמים" למפלגה היהודית – השמאלית האליטיסטית. הוא אפילו העז לומר בגלוי כי "מרצ איננה מפלגה ציונית". אבל אט, אט הכל חזר לקדמותו. עיסאוי היה צריך ללמוד את הלקח הגזעני של מרצ מהתעללותם במזרחיים במפלגתם, ולהבין שקל וחומר הם יעשו זאת גם לערבים. ראשית דבר הרי שתקדים רן כהן היה צריך קצת ללמד את מר פרג' למה שעלול לקרות גם לו במרצ. רן כהן היה מראשי הצעירים שפרשו ממפ"ם עקב חבירתה למפלגת העבודה, בשנת 1969, והוא החל בניסיון אשר להקים רשימות שמאל – ציוניות כאלטרנטיבה, כמו שי"ח ("שמאל ישראלי חדש"). כבר בשנת 1969 הוא היה – אז עדיין חבר קיבוץ גן שמואל ("הקיבוץ הארצי" של מפ"ם), מראשי רשימת "נס" השמאלית שנכשלה בכניסתה לפרלמנט הישראלי באותן הבחירות. לימים הוא היה ממייסדי "תכלת אדום" ושימש מספר שניים בתנועה – אחרי מאיר פעיל. רן כהן היה איש שמאל שורשי. הוא היה חבר קיבוץ שמאלי רדיקלי, הוא היה פעיל פועלים וחבר ה"וועד הפועל של ההסתדרות" מטעם "מוקד", הוא היה חבר "המועצה לשלום ישראל – פלשתין" (בשנות השבעים של המאה העשרים") ולימים הוא הפך לנושא דגלה של מרצ במלחמתו בליכוד בפרט ובימין בכלל. אבל זה לא עזר לו להפוך ליו"ר מרצ בגלל סיבה אחת: הוא היה יוצא עדות המזרח – מוצאו היה מעירק ושמו הפרטי האמיתי היה סעיד. בזה אחר זה הוא הפסיד בקרבות על יו"ר מרצ לכאלה שהגיעו אחריו ממעמקי הממסד של המער"ך. לימים – לאחר פרישתו מהפוליטיקה, הוא טען כי לא נבחר ליו"ר לא מעט משום היותו יהודי מזרחי. כששולמית אלוני פרשה מיו"ר מרצ הוא התמודד מול יוסי שריד, איש מפלגת העבודה לשעבר, והפסיד. כששריד פרש מיו"ר מרצ הפסיד רן כהן ליוסי ביילין, עוד פליט מפלגת העבודה שרק לקראת התמודדות על יו"ר המפלגה הוא התאחד עם מרצ, כראש תנועת "יחד". לבסוף הפסיד כהן הפעלתן (לאחר פרישת ביילין מיו"ר מרצ) לחיים אורון האפור, אחרון שרידי מפ"ם שנבלעה במרצ. אבל וחפוי ראש פרש רן כהן מהפוליטיקה. כהן היה צריך לזהות את הגזענות הלבנה של הקיבוצניקים והעירוניים הלבנים של השמאל הציוני כבר בימים שהביא למרצ אדם בשם משה סוויסה – חובש כיפה (ששימש דובר עיריית בית שמש), אשר גזעני מרצ עשו הכל כדי שיתנדף ממרצ למרות היותו איש שמאל ורק בגלל היותו דתי – אורתודוקסי ויוצא מרוקו. עיסאוי היה צריך להבין כי למרות ההצהרות החדשות – ישנות על "אחווה יהודית – ערבית" ועל "שוויון חברתי" הרי שהגזענות ה"צפון – בונית" ממשיכה גם במרצ שאליה חבר. מוסי רז – יוצא כורדיסטן, היה תקופות קטועות ח"כ, אבל לימים יטענו שגם הוא לא הצליח לנסוק מעלה, מעלה משום צבע עורו ומוצאו. רז היה יו"ר "שלום עכשיו" לשעבר ואף הפך לאנטי דתי קיצוני ונלחם נגד החרדים לא פעם. למרות "כרטיסי הביקור המרשימים" הללו הרי שגם הוא לא הפך בשר מבשרה של תנועת השמאל הלבנה הנעה בין צפון תל אביב לקיבוצי ה"שומר הצעיר". מול עיניו של עיסאוי זעקו עוד שני פעילי מרצ כי הם אינם מרגישים בבית בגלל מוצאם, ואחד מהם גם פרש ממרצ, למרות שגם שניהם ניסו להתמודד על ראשות התנועה. היו אלה דבוש ובוסקילה. אבל עיסאוי עדין האמין שלו זה לא יקרה, ובמיוחד משום ה"נדוניה" האלקטוראלית שהוא מביא מהסקטור הערבי, השונה מחברי המזרחיים היהודים, שבאים בידיים אלקטוראליות ריקות. לא מכבר – בעיצומן של הבחירות, פורסם מאמרי באתר זה (שהגיע גם לסקטור הערבי ולאנשי השמאל) על כך שגב' זהבה גלאון – היו"רית לשעבר של מרצ, תרמה ששת אלפים ש"ח לישיבת הדגל של הציונות הדתית, ל"מרכז הרב" ועוד 200 ש"ח לקיצונית שבישיבות המתנחלים, ששמה "שבי חברון. עיסאוי היה צריך להבין שהרצון של מרצ להיות חלק מ"קונצנזוס" יהודי הוא חזק יותר אצלה מאשר "אחוות העמים" המאובקת. אבל ה"קש ששבר את גב הגמל" היה בעצם בחירתו של ניצן הורביץ ליו"ר מרצ.

להבדיל מתמר זנדברג הרי שלאיש הזה, ניצן הורביץ שמו, המחויבות שלו לערבים ולנושאים מדיניים קטנה יותר מכול ראש מרצ בעבר. האיש הזה רוצה להיות חלק מהחברה הציונית – המרכזית, ובמיוחד להשפיע עלייה בכיוונים של הכנסת רעיון התועבות לתוכה ולנהל במקביל מלחמה חזקה יותר בדת ישראל. האיש הזה חבר למרצ מ"התנועה החדשה" ורק אח"כ הוא התמזג במרצ. הוא נכנס ברעש של לגיטימציה לכול מה שקשור בהפיכת החברה והמשפחה הישראלית משמרנית למתירנית ואנרכיסטית. עם העניין הערבי כבר הייתה לו בעיה בקדנציות הקודמות שלו – לפני שחזר והתמודד על ראשות מרצ. באותן שנים – כשהחל לכהן כח"כ, הוא ניסה לקדם את עניין התועבות בפרלמנט הישראלי, בברית עם חד"ש אבל במקום שהוא הצליח עם ח"כ דאז, דב חינין, הוא לא הצליח עם יו"ר חד"ש דאז, מוחמד ברקה, שדחה את הנושאים הללו על הסף. לימים – משחזר הורביץ לפוליטיקה, הוא הבין שמצביע י עיסאוי מכפר קאסם והפריפריה הערבית אינם בדיוק הציבור הערבי שאותו הוא מחפש. נשים עם רעלות, הפרדה בין נשים לגברים וסילוק שחקני כדורגל מקבוצות ערביות בשל היותם אנשי תועבות, אינם הבסיסיים ה"רעיוניים" שאותם הוא מחפש. ניצן הורביץ – איש פחות שמאלי מגלאון וזנדברג, מחפש להיות שר ומשפיע ובוודאי שיאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, ואהוד ברק, יהוו עבורו "כרטיס כניסה" בדוק וטוב יותר ל"קונצנזוס" הציוני מאשר עיסאוי פרג' האנטי ציוני והשמרני, שהיה שמח להחליפו אפילו בסתיו שפיר חסרת הכוח האלקטוראלי. מה שעיסאוי לא הבין היא העובדה שהשמאל הציוני – ובמיוחד אחד כמו ניצן הורביץ, יעדיפו להפסיד קולות ערבים רבים לטובת התחברותם לכאלה שדומים להם בצבע, בתרבות וההשקפה הציונית – שמאלית – אליתיסטית והאנטי דתית, גם אם מספר המצביעים של הללו יקטן מזה של המצביעים הערבים. המדינה הזו צבועה – אצל השמאל הציוני, בצבעים של כחול בוהק ולבן חד, ולא במקרה ניסה פעם חיים אורון להעלות בפרלמנט הישראלי הצעת חוק שעל פיה כל מי שיכריז על עצמו כיהודי יוכר כיהודי. עיסאוי היה צריך להבין כבר אז, עוד לפני שנכנס לקלחת הלבנה ששמה מרצ, כי הניסיון להתחיל את "מדינת כל אזרחיה" מתוך ובתוך מפלגת מרצ הוא הזוי ואינו אלא חלום ותו לא.