אחריי המבול

משה כחלון שר האוצר הולך הביתה ואחריו המבול. הקריקטורה שצייר הקריקטוריסט מושיק לין, בראש הטור, בה נראה כחלון לפני הכניסה לתיבת נוח, לא רק מוצלחת אלא משקפת את המציאות. המבול יגיע בקרוב מאוד. כולנו נירטב מגל הגזירות והמיסים שיוטלו עלינו מיד אחרי הבחירות. כחלון מבקש להישאר יבש. אף שר אוצר לא נתן מעולם את הדין על ניהול כושל של משק המדינה, וכחלון לא יהיה הראשון. כחלון יודע מתי לברוח. הוא עשה את זה כשבחר להתפטר בעבר מתפקיד שר האוצר, והוא חזר על כך כשהגיע למסקנה שהבית הפוליטי שלו זה לא הליכוד, שאליו הבטיח שלא לחזור לעולם, אבל חזר בזחילה. כשאנחנו נידרש לשלם את מחיר הכלכלה הכושלת שהשאיר אחריו כחלון, ינדנדו הגלים הסוערים את התיבה שבה יתרווח כחלון. הוא יצטרך להמתין עד שירדו המים, כדי שיוכל לצאת לתחנתו הבאה. כחלון ייצא מהתיבה ולא יחמיץ פגישה עם חברו הטוב איש העסקים קובי מימון, שחברות טובה איתו יכולה להיות פתח לחיים טובים ולפרנסה טובה. השאלה ששאל נוח "האם כלו המים מעל פני האדמה" כשביקש להוריד את התיבה שבנה אל מקום מבטחים, לא תטריד את כחלון. אין לו סיכוי להירטב. הוא יהיה עד אז שר האוצר לשעבר, ומערכת הקשרים שטווה לא תזיק לו בתפקידיו הבאים. זה יהיה השלב שאנחנו נשלם את מחיר ניהולו הכושל. לכחלון היו כמה הישגים והם לא רבים. עיון ברשימת ההישגים שבה מתהדר כחלון אינו מחייב השכלה כלכלית, כדי לגלות שחלק מהדברים שאותם זוקף כחלון לזכותו כלל לא נעשו על ידו. לכחלון היו הישגים כמו ירידה בשיעור האבטלה במשק, שהגיעה לשיעורים נמוכים יותר מכמה ממדינות ה-OECD והוא פעל גם להעלאת שכר המורים והמשכורות לחיילים. אלא שכחלון הזדרז לקחת קרדיט גם על עניינים שנוגעים לאחרים, כמו הורדת מחירי התרופות, שנעשתה ע"י שר הבריאות יעקב ליצמן, ותוכנית חיסכון לכל ילד שהוביל ליצמן ולא כחלון. זה לא מפריע לכחלון לזקוף לזכותו גם את קיצור ימי החופשה לתלמידים, יוזמה של נפתלי בנט, כמו גם את הורדת מחירי המים והתחבורה הציבורית, מהלך שהוביל שר הפנים אריה דרעי. מהרגע שבו התברר שמילה של כחלון לא שווה כלום, איבד הציבור את אמונו בשר האוצר. מי שהצהיר והתחייב שלא ישב בממשלה אחת עם ראש ממשלה שנגדו יוגש כתב אישום, מצא עצמו זוחל על גחונו לליכוד, שממנו נפרד כמה שנים קודם לכן תוך הבטחה שלא ישוב אליו לעולם. כחלון יודע שלו היו נערכות היום בחירות מקדימות בליכוד, סיכוייו לעבור את משוכת חברי מרכז הליכוד כמעט שלא הייתה קיימת, כשם שהוא ידע שאם הוא יתמודד ברשימה עצמאית לכנסת, הוא לא יצליח לעבור את אחוז החסימה. החלטתו כחלון לפרוש מהחיים הפוליטיים לא מפתיעה. פרסום על כך היה כבר לפני מספר חודשים, לאחר שקבלן גדול בדרום, ממקורביו של כחלון, התרברב שכחלון סיפר לו על כוונתו. כחלון, שהתגלה כמי שאין לו כוונה להתאבד על אמירת אמת, הכחיש אז את הדברים בצורה נחרצת, ואמר שלא היו דברים מעולם. כחלון לא הודיע רשמית על פרישתו וגם לא כינס מסיבת עיתונאים. אם השיטה מוכרת לכם, אתם לא טועים. אצל משה כחלון זאת שיטה, שהוא אימץ לעצמו בכל פעם שיש לו סיבה טובה להסתתר מאמצעי התקשורת. זוכרים איך ניסה האוצר להסתיר מאיתנו את הקפיצה בגרעון? אם שכחתם, אז את ההחלטה לפרסם את העידכון החודשי של ביצוע תקציב המדינה, ביצע כחלון בתחילת חודש מרס 2019 שעה לפני חצות, בלילה שבין חמישי לשישי. את הנתונים האוצר חייב לפרסם, כי כך מחייב אותו החוק, אבל החוק אינו מכתיב את שעת הפרסום. רק מי שאינו נוהג לכאורה בחוסר תום לב, מסוגל לעשות מה שעשה משרד האוצר, שבראשו עומד כחלון, להביא לכך שהנתונים החשובים לא יזכו להבלטה. האיש שהבטיח לנו להיות חברתי, התגלה כחסר יכולת, חסר כישרון, וכמי שמילה שלו, והבטחה שלו לא שווים כלום. במצב הזה לא נותרה לכחלון ברירה אחרת - את זה גם הוא מבין.

משה חובב, הקריין המיתולוגי של קול ישראל ומי שהיה בעבר מנהל הרדיו, היה זקוק לעזרתו הדחופה של הרב עובדיה יוסף הראשון לציון. רעייתו של חובב, דרורה בן אב"י, הלכה לעולמה, ומשה חובב ביקש להינשא לאישה ממוצא דני, שהכיר לאחר מות רעייתו. אלא שהייתה בעיה - היא לא הייתה יהודייה. חובב חיפש מי יכול לסייע לולממש את רצונו, וגילה שהרב עובדיה יוסף, לא רק שלא מחמיר בענייני גיור אלא מקל. הוא ביקש להיפגש עם הרב שהבטיח לו את עזרתו, והדריך אותו כיצד צריכה המיועדת לנהוג, כדי שתוכל לבוא בקהל ישראל. חובב נהג כעצתו של הראשון לציון, וכעבור שבועות בודדים, הוא התייצב בלשכתו של הרב יוסף, עם בת זוגו לצורך הגיור המיוחל. הרב יוסף היפנה שאלות בודדות בענייני הלכה אל הכלה המיועדת, ולאחר שהיא השיבה על שאלותיו הוא גייר אותה בו במקום. הסיפור הזה נועד להמחיש את ההבדל בסוגיית הגיור בין הרב עובדיה ז"ל לבין בנו הרב יצחק יוסף, שהוא היום הרב הראשי לישראל. בעוד שהאב בחר שלא להערים קשיים על מי שביקשו להתקרב ליהדות ולהפוך ליהודים, בנו שהוא כיום הרב הראשי לישראל והראשון לציון נוהג בדרך הפוכה. בעוד שהרב עובדיה יוסף נהג בדרך של בית הלל, הרב יצחק יוסף, לא רק נוהג בדרך של בית שמאי, אלא שהוא לא גייר עד היום אפילו אדם אחד. הרבנים והפוסקים האשכנזיים טוענים שאם מניע הגיור הוא חתונה, יש לפסול את הגיור. בעניין זה דעתו של הרב עובדיה יוסף הייתה הפוכה. הוא דגל בשיטה שאם באה אליו רווקה שמבקשת להתגייר, לא הייתה סיבה להזדרז לגייר אותה. על-פי השקפתו של הרב, לא בטוח שהרווקה שביקשה להתגייר תישאר יהודייה, משום שיתכן שהיא תמצא בעל לא יהודי ותינשא לו. לעומת זאת, כשהגיעה אל הרב עובדיה יוסף אישה שקשרה את גורלה עם גבר ממוצא יהודי, הזדרז הרב לגייר אותה, כדי שיחד עם בן זוגה היהודי הם יוכלו להקים בית בישראל. בשנת 1968, כשמונה הרב עובדיה יוסף לרבה הראשי של תל אביב ולראש אבות בתי הדין, הוא הופתע לגלות שהרבנים האשכנזיים בתל אביב כמעט שאינם מבצעים גיורים. הוא ביקש להעביר אליו את התיקים של מבקשי הגיור, ובתוך זמן קצר החל במלאכת גיור מאסיבית. לא ברור מדוע נוקט הבן הרב יצחק יוסף דרך הפוכה. יש מי שמעריכים שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהוא למד בישיבת חברון האשכנזית, ולכן הוא מושפע מהרבנים האשכנזים. זה לא סוד שהרב יצחק יוסף, זכה בתפקיד ובמעמד רק משום שהוא בנו של הרב עובדיה יוסף. ללא הייחוס המשפחתי המכובד, ספק גדול אם היה נבחר לתפקיד. מבקריו לא מבינים מדוע הוא נוקט מדיניות הפוכה לזו של אביו בעניין הגיור, שהרי ברור לכולם, שהמאור הגדול במשפחת יוסף הוא הרב עובדיה ולא הבן יצחק.

יש ימים שאני מתקנא באנגלים. יש להם בית מלוכה ויש להם מלכה. גם לנו מגיע סידור כזה, שיכול להוסיף הרבה עניין וטעם לחיים ולהפיג קצת את המתח. במערכות העיתונים ובערוצי הרדיו והטלוויזיה, יהיו כמו באנגליה כתבים לענייני בית המלוכה, נזכה בסיפורים עסיסיים ונוכל ליהנות מניחוח מלכותי, שיזכיר לנו תקופות מעברנו ההיסטורי, שבהם היה מלך בישראל. נדלקתי על הרעיון שגם לנו מגיעה מלכה, ומיד עלו במוחי כמה מועמדות ראויות. תאמינו לי שחשבתי על כל השמות שאתם חושבים, ואני גם מנחש את מי תציעו בציניות כמועמדת ראויה לתפקיד. תרשו להציע לכם שתי אפשרויות שאני משוכנע שאחת מהן תבחרו בוודאות לתפקיד. אל תזדרזו לקטול אותי, זה לא עניין פשוט עבורי לנקוב בשמה של מי שראויה לתפקיד כזה, מבלי לקפח אחרות. אני מודה שאני מתלבט, ומבקש לעשות את זה יחד אתכם. שני השמות שעולים בראשי הם השרה מירי רגב ודוברת הליכוד העולמי מאי גולן. לגבי רגב, אני לא מוצא מקום לנמק את בחירתי, שלדעתי אין עליה מחלוקת. אני משוכנע שגם אתם מסכימים שהיא נולדה לזה. אם יש מישהו שזקוק להוכחה שמירי רגב היא מותג, די בכך שלא יתעלם מהעובדה שלא מעט ילדות התחפשו השנה בפורים לרגב, אבל אף תחפושת לא הצליחה לעלות על המקור. אשר למאי גולן, אני מרגיש שאני חייב הסבר. גולן היא הדוברת הבינלאומית של הליכוד. אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי על קיומה, עד שצפיתי בראיון אתה בתוכנית של אופירה וברקוביץ. אם החמצתם את הראיון, זה הפסד ענק. שווה לכם לחפש אותו ב"יוטיוב". הופעה כזאת לא רואים כל יום, ושווה לטרוח קצת כדי לזכות בהנאה צרופה. למי שלא צפה. הכל התחיל רגוע, ואיש גם לא יכול היה לצפות למה יתגלגלו הדברים, עד שהגב' גולן החליטה להעביר הילוך. זה השלב שלא יכולתי להתאפק שלא לשאול את עצמי, מי המרואיינת המדהימה, שנראה שהגנים של מירי רגב עברו אליה ועשו לה רק טוב. האמת, אם לא הייתי רוצה להישמע הזוי, הייתי מציע לבדוק האם השתיים תאומות, אבל מי אני שאנסה להתהדר בידע בגנטיקה, כשבשיעורים בתיכון לא הבנתי בזה כלום. ואיך זה קשור לבית המלוכה שאני חולם שיקום גם אצלנו? כשאני חושב על כך שמתפקידו של בית מלוכה לאחד את העם, אני לא מצליח להעלות על דעתי שמות ראויים יותר ממירי רגב וממאי גולן. לרגב יש קבלות, וגולן כבר הוכיחה שהיא לא נרתעת להיכנס לנעליים גדולות מבלי לטבוע בהן. אני משוכנע שגם אתם מאמינים כמוני שזה הפתרון הראוי והטוב ביותר עבורנו. בתקופה שבה אנחנו ממתינים בקוצר רוח לטילים האירניים מסוריה, חשוב שתצטרפו לקריאה לבנות מיד ארמון - כדי שגם לנו תהיה מלכה. ואל תגידו שלא שכנעתי אתכם.

רון קובי ראש העיר המודח של טבריה לא הפנים שצוחק מי שצוחק אחרון, וזה לא יהיה הוא. במקרה שלו זה שר הפנים אריה דרעי, שלקובי לא היה שום סיכוי נגדו. לו הייתי מכיר את קובי, הייתי מציע לו, ביום שבו הוא התחיל להשמיץ את שר הפנים דרעי, לקנות שעון חול כדי שיוכל לעקוב מקרוב איך זמנו הולך ואוזל. קובי מול דרעי, לא כוחות שקולים ותסריט שנועד לכישלון מראש של רון קובי, שלא הספיק ללמוד מה שאריה דרעי שכח. דרעי, אחד הפוליטיקאים הממולחים בישראל, גילה הרבה סבלנות כלפי קובי, משום שלא היה לו ספק בנצחונו, והיה ברור לו שהוא חייב לממש את הניצחון עוד לפני הבחירות. השיטה המיושנת, לפיה תלוי ראש עיר נבחר בחברי מועצת העיר כדי לאשר את תקציב העירייה, היא מוקש שפוצץ דרעי בפרצופו של קובי. ראש העיר זכה אומנם לאמונם של התושבים, אבל זה לא הבטיח לו שחברי מועצת העיר יתמכו בו. כשלא היה לקובי רוב להעברת התקציב, גורלו נחרץ כבר בתחילת הקדנציה. בעיריית טבריה היה ברור לכולם שזאת שאלה של זמן עד שהמוקש יתפוצץ. עכשיו בדיוק הגיע הזמן, לפני הבחירות. דרעי, לא מסתכן, ורוצה לראות את קובי בחוץ. הוא מעדיף להפטר ממנו מיד, כשלא ברור האם הוא יכהן בתפקיד שר הפנים גם בממשלה הבאה. העובדה שדרעי נמנע מלטבול את ידיו במדמנה בנימוק של ניגוד עניינים, לא מנעה ממנו לשלוט במצב. התבטאות בעבר של דרעי, שהתפרשה כאמירה בגנותו של ראש העיר המודח, הספיקה לבית המשפט להוציא את דרעי מהמשחק, אבל לא מנעה ממנו לחרוץ מאחורי הקלעים את גזר דינו הפוליטי של קובי. את הודעת ההדחה מסר לקובי השר זאב אלקין, שלדברי קובי לא טרח להיפגש איתו לפני קבלת ההחלטה ולא ערך לו שימוע. המשפט המוכר "הקול קול יעקוב, הידיים ידי עשיו", מקבל במקרה הזה משמעות מעשית, שהרי שלא היה ספק שהשר אלקין ינהג אחרת. לא ברור מה הספיק קובי לעשות בתקופת כהונתו הקצרה. מה שברור שהוא הצליח להכניס רוח חיים לעיר המנומנמת שעל שפת הכנרת, ולהוכיח לכולם שכדי להיבחר לראש עיר בטבריה, צריך לא יותר מטלפון נייד.

דב ירמיה, שהיה פעם חברו הטוב של משה דיין, לא סלח ולא שכח. ירמיה ז"ל הלך לעולמו החודש לפני ארבע שנים. גם בגיל 101 כשהוא עצם את עיניו נותר לו חשבון פתוח עם הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין, ששכב עם רעייתו הדסה מור. השניים, מור ודיין, למדו יחד בשנת 1958 באוניברסיטה העברית בירושלים, ובאותה תקופה נוצר ביניהם הקשר הרומנטי. באותה תקופה השתחרר דב ירמיה משירותו בצה"ל. בין הדסה מור ומשה דיין הייתה הכרות מוקדמת. דיין היה במשך שנים רבות חבר ילדות של דב ירמיה. באחרית ימיו שב ירמיה לקיבוץ אילון שם נפטר. הוא הותיר אחריו את רעייתו השלישית, מנוחה לבית יפה, בתו של אליעזר יפה, שהיה ממייסדי נהלל והמנהל הראשון של תנובה, עם שלושה ילדים, שניים עשר נכדים, ושישה עשר נינים. הדסה מור הייתה עורכת דין וסופרת. היא הוסמכה להיות מורה, קיבלה דחיית שירות מצה"ל, ולאחר שדחיית השירות שלה לא הוארכה, היא הוצבה במחנה צריפין. סא"ל דב ירמיה, שהיה מפקד הבסיס, בחר בה להיות מזכירתו. בין השניים נקשר קשר רומנטי, למרות שירמיה היה נשוי ומבוגר ממנה ב-16 שנים. ירמיה בחר להתגרש מאשתו לטובת הדסה מור, ולאחר גירושיו נשא אותה לאישה. הסיפור שהסעיר בשנות החמישים את המדינה, זכה בעיקר לעמודי שער ולכתבות ענק ב"העולם הזה", שהעז לפרסם מה שעיתונים אחרים חששו לעשות. ירמיה, שהיה מפקד בה"ד 4 כשחשף את בגידת אשתו עם חברו הטוב משה דיין, שלח את העתק המכתב ששלח למשה דיין גם לדוד בן-גוריון, שהיה ראש הממשלה, ובו כתב: "נואף שפל וארור שכמותך. הדסה הודתה בפניי ובפני עדים על כל אשר עשית לה, נבל מנוול שכמותך. השתמשת בחולשה של אישה אומללה ומשכת אותה לתהום שלא תצא ממנה. אתה חייב כעת לעזור לה אם יש בך עוד שמץ של ניצוץ אנושי נוסף לתאוותיך הפרוצות, ויומרתך להנהיג את הארץ הזאת לייעודיה הנעלים, תוך ניאוף פרוץ וניצול מעמדך ואפשרויותיך הבלתי מוגבלות לגבי צעירות חסרות מגן - ארור תהיה עד עולם". בן-גוריון, שקיבל את העתק המכתב ששלח ירמיה למשה דיין, השיב לירמיה במכתב ארוך שבו הוא ערך אבחנה בין הצד האינטימי באישיותו של דיין לבין הצד הציבורי: "לא רק בימינו אנו, אלא גם בדורות קודמים ובימי קדם - הבחינו ויש הכרח להבחין - בין שני מישורים: המישור הפרטי שבפרטי שבינו לבינה, והמישור הציבורי. אדם יכול להיות נזיר וקדוש כל חייו ולא יצלח לשליחות ציבורית, ויתכן ההפך", כתב בן-גוריון והוסיף: "אי-אפשר (ולדעתי אסור), לבדוק החיים האינטימיים הכמוסים של אדם - גבר או אישה - ולקבוע לפיהם מעמדם וזכותם בחברה". ואיך הגיבה רות דיין שהייתה רעייתו של משה דיין על הפרשה החדשה? "שום דבר מתעלוליו של משה אינו מדהים אותי. אני רק מתפלאת על הטיפשים שעוד מאמינים בו ונושאים אותו על כפיים. האשליה שבמשך שנים רבות הייתי בה הנקראת 'משה דיין' כבר איננה מזמן. עבורי הוא איש חולה, גס ומחוסר בסיס אנושי כלשהו, וחבל שרק נותנים לו להדביק במחלתו ילדות חפות מפשע".