טלטלה במשטרה

גלעד ארדן השר לביטחון הפנים שותק. הוא בדרך כלל שותק או נעלם כשתגובתו מתבקשת. שניים מניצבי המשטרה פורשים במפתיע - ניצב גדי סיסו, ראש אגף החקירות והמודיעין, וניצב אבי אדרי, ראש אגף התנועה. קדמה לפרישתם פרישתו של ניצב יורם הלוי, שהיה מפקד מחוז ירושלים, וניצב רוני ריטמן, שנימק את פרישתו בכך שנקלע בעל כורחו לסיטואציה הזויה. במשמרת של ארדן פרשו קצינים רבים מצמרת המשטרה, מבלי שאנחנו יודעים את הסיבה. פרישתו של ניצב אבי אדרי היא המסקרנת מכולם. אדרי, שהוא אחד הקצינים שקרובים לשר ארדן, פורש תשעה חודשים אחרי שמונה לראש אגף התנועה במשטרה. אדרי, שהיה במשך שנים סולן להקת המשטרה, שיחק סולו כאשר מונה על-ידי ארדן לדרגת תת-ניצב, כשמינה אותו לתפקיד המזכיר הביטחוני שלו, מה שהביא את אדרי לנקודת המראה לדרגת תת-ניצב וניצב מבלי שביצע תפקידי רוחב פיקודיים. כאשר שני ניצבים, שדרגתם זהה לדרגת אלוף בצה"ל, פורשים במפתיע מהמשטרה, לא רק שזכותו של הציבור לדעת את הסיבה אלא זו חובתו. מי שגזרו שכר של קרוב לשישים אלף שקלים לחודש מהקופה הציבורית לא יכולים לפרוש בחופזה מבלי שנדע את הסיבה לכך. עו"ד פנחס (פיני) פישלר, שאין בקיא ממנו בנעשה במשטרת ישראל, טוען שלא יעלה על הדעת ששני קצינים בכירים יודיעו על פרישתם ימים ספורים לפני שארבעים ושבעה ראשי מדינות מגיעים לישראל. זאת לדעתו בעיטה בפרצופו של ממלא-מקום המפכ"ל מוטי כהן, שמקדיש את עיקר זמנו בימים אלה לסידורי אבטחתם של האורחים הצפויים. פישלר, שהוא אביו מולידו של לואי דה פינס המשטרתי, באמצעות אתר שהקים לפני שנים רבות, ואשר נועד לשמש מראה למשטרת ישראל, אומר כי שכשם ששני אלופים במטה הכללי של צה"ל לא יודיעו על פרישתם מהצבא לפני מלחמה או מבצע צבאי רחב היקף, גם קציני משטרה בכירים מחויבים לקוד התנהגות בסיסי, ואין זה ראוי שיודיעו על פרישתם לפני מבצע משטרתי מורכב לאבטחת מנהיגי מדינות, שבו נוטלת המשטרה חלק מרכזי. עבור המפכ"ל הזמני מוטי כהן, פרישה של קצינים בכירים, בעיקר ותיקים, היא חלום של כל מפקח כללי. כהן יוכל עכשיו לעצב כרצונו את ספ"ק המשטרה - שהוא סגל הפיקוד קדמי, ולמנות את אנשיו לתפקידי מפתח בכירים שפינו הקצינים הפורשים. ולמה אין לנו מפכ"ל קבוע למרות שהיועץ המשפטי לממשלה אישר לשר ארדן לבצע את המינוי? זה משום שארדן מבקש להעביר לוועדת גולדנברג, בראשות השופט אליעזר גולדברג, שהיא ועדה מייעצת לתפקידים בכירים, שמות של שלושה מועמדים לתפקיד, אלא שגולדברג לא מוכן ובצדק, לשמש ועדת מיון וסינון עבור ארדן, ומבקש לקבל בכל פעם שם של מועמד אחד. ומה עושה ארדן? משתמש בנוסחת הקסם אחרי הבחירות, אלא שספק גדול אם אחרי הבחירות הוא יהיה השר לביטחון הפנים. זוכרים את המשפט, במקום שבו עומד השר ארדן לא יצמח דשא? זקוקים לעוד הוכחה?

מיכל רבינוביץ' היא ללא ספק המפץ האמיתי של תאגיד השידור הציבורי. רבינוביץ', עיתונאית מפוצצת באמביציה, שביצעה את הראיון עבור תאגיד השידור הציבורי עם ראש הממשלה נתניהו, כשבחר להעניק ראיון לשלושת הערוצים, היא גם המראיינת שהזמינה את ראש הממשלה בשידור חי, לבקר באולפני התאגיד במודיעין בראיון שופע חנופה שערכה איתו. חנופה היא החלק החזק של רבינוביץ' בהתנהלותה מול מנהליה. לכן אין להתפלא על כך שהיא חוזרת וטוענת שהיא הצליחה להתקדם רק בשל כישוריה. כישורים? לא הייתי אומר, לדעתי רחוק מזה. כשאני רואה את דמותה של רבינוביץ' על המסך ולצידה מרואיין באולפן, אני מזדרז לעבור לערוץ אחר, כדי לחסוך מעצמי את הדקלומים המייגעים שבהם היא מתמחה. במוצאי שבת, הופתעתי לגלות שרבינוביץ' היא גם במאית כתבות שכישוריה נשאו אותה אל מעבר לים. לא ברור לי מי הציע את ההצעה לשגר את רבינוביץ' לאנגליה, כדי לבדוק את האנטישמיות בבריטניה. אני משוכנע שזאת לא רבינוביץ', שלא הייתה מציעה נושא לעוס עד זרא למהדורת סוף השבוע שהיא מגישה. תופעת האנטישמיות בבריטניה, וגם זו שמכוונת כלפי הקהילה היהודית, זכתה לסיקור מכל זווית אפשרית. ייתכן שבתאגיד השידור הציבורי לא צופים בערוצים אחרים, אבל גם בשידורי התאגיד בתוכנית "רואים עולם" זכה הנושא ללא מעט התייחסות. אם תאגיד השידור הציבורי, חפץ לצ'פר את עובדיו ולשלוח אותם לנסיעות סביב העולם על חשבון משלם המיסים, ראוי שיעשה זאת תוך בחירת נושאים עיתונאיים ראויים, ולא כאלה שנטחנו עד דק, ואין בהם כל חדש. הבמאית רבינוביץ' בחרה לפתוח את יצירתה במשפט מחץ שהיא שמעה מהרב יצחק שוחט, רב אחד מבתי הכנסת בבריטניה: "היהודים באירופה בצרות. המצב מדרדר והוא ימשיך ככה". כדי לחזק את האמירה שאין בה שום חידוש, נראה לפתע על המסך רכב משטרה בריטי, כשהוא חוצה את הרחוב בסירנה מחרישת אוזניים. זאת פתיחה דרמטית שאפילו הבמאי פליני לא היה חושב עליה, וזאת רק ההתחלה. כדי להכניס אותנו אל אווירת הקהילה היהודית בצפון לונדון, אנחנו נדרשים לשמוע מפיה של רבינוביץ' דברי שירה שכתבה בעצמה, כשהיא מתארת את היעד שהציבה לעצמה בכתבה: "מסע אל תוך קהילה חצויה, זו המותקפת וחייה על מזוודות, וזו שמתענגת על הקרפ הטוב בלונדון ושומעת שחיי יהודים באירופה בסכנה רק בחדשות". הבנתם את זה? יש כאן קהילה שהיא חצויה בין קרפ מענג לבין חיים על מזוודות. אי-אפשר של להתפעל מהאבחנה שבה ניחנה במאית חדת עין ומוכשרת. אין גם צורך ביותר מזה, כדי להצדיק את הכותרת "מיוחד", שנכתבה על המסך לכל אורך שידור יצירתה של רבינוביץ'. למי שמוכן לצפות בכתבה, מזומנות לא מעט הפתעות. אחת מהן הוא שיר שבוקע מהמסך ללא אזהרה מוקדמת: "סובב סובב הסביבון ולא רוצה לישון". שיר הילדים הזה מכניס אותנו לגן ילדים פרטי בלונדון, שמוקף באמצעי אבטחה משוכללים. כדי לשכנע אותנו שלא כדאי לזלזל באמצעים שנועדו לאבטח את הגן, נראה לפתע על המסך כלב שעשועים קטן, כשהוא חוצה בריצה את החדר. הרבינוביץ' לא מאפשרת לנו לעכל את התמונה ההזויה, שבמבט ראשון נראה שהיא שולבה בטעות בכתבה, ואז מזדרזת לפסוק: "תמונת מצב: אפילו הכלב באז, חמוש באפוד הסקיוריטי". זה לא הסוף. בביקורה הקצר בלונדון, הצליחה רבינוביץ' במאמץ עיתונאי לא מבוטל לאתר אם שבנה הותקף שש פעמים על-רקע אנטישמי. אם זה לא מספיק, גם בתה של המרואיינת הייתה קורבן לאנטישמיות. זה קרה בדיוק "כשהיא ישבה אצל רופא השיניים ופיה פעור, סיפר לה הרופא שהיהודים הם רודפי בצע וחמדנים". לא קל לעכל עדויות כאלה, ובעיקר לא עדות של ילדה ששמעה לראשונה בחייה, אמירה אנטישמית בדיוק ברגע שהיא פערה את פיה בפני רופא השיניים שלה, ולכן ראוי היה שמיד אחרי התיאור הקשה, הייתה ניתנת לצופים אתנחתה. אבל הבמאית רבינוביץ' המשיכה במסע ציד זריז ברחובותיה של לונדון אחרי כתובות נאצה, ודאגה שהצופים בישראל לא יחמיצו אפילו כתובת נאצה אחת. לא מדובר בסתם מקומות שעליהם צוירו כתובות נאצה. גם על בית הכנסת שבסמוך אליו בחרה רבינוביץ' להצטלם, צוירו כתובות כאלה, וזה קרה לדבריה "למרות שבית הכנסת הזה שופץ רק לאחרונה במיליוני פאונדים". רבינוביץ' צודקת. היה צורך להסביר למי שבחרו לחלל את בית הכנסת, שהוא עבר שיפוץ נרחב רק לאחרונה, ויתכן שהם היו נמנעים מלכתוב על קירות בית הכנסת כתובות נאצה. כדי לחפות על דלות החומר שצולם לכתבה. הוחלט לשבץ בה ראיון ממוחזר עם ג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור בבריטניה, ששודר בכל הערוצים. בראיון הוצע לקורבין להתנצל על דבריו אך הוא סירב לעשות זאת. הדברים הוצגו כאילו מדובר בקטע בעל ערך חדשותי, למרות שמדובר בקטע לעוס וממוחזר. לא היה צורך בפרשנותה של רבינוביץ' כדי לדעת ש"הרגע שבו נבחר קורבין היה נקודת שבר במדינה", את זה יודעים הצופים, ולא לשם כך היא נשלחה לבריטניה. הסרטים ששודרו מבריטניה בחודשיים האחרונים, ובהם הפגנות נגד קורבין, ששולבו בכתבה בהגזמה היו מיותרים. לא ברור מדוע היה צורך לעשות שימוש בסרטי ארכיון, כשרבינוביץ' העידה שהיא יצאה לצילומים "בקרב קהילה חצויה" אבל שום דבר מזה לא נראה על המסך. אחרי ההבטחה המפורשת, ציפיתי לוויכוח סוער בין יהודים שיישארו בבריטניה בכל מחיר, לבין כאלה שלא מוכנים לספוג יום אחד נוסף של אנטישמיות, ולכן הם החליטו לעלות מיד לישראל, אבל לדקלומים של מיכל רבינוביץ' על קהילה יהודית חצויה לא היה שום כיסוי. רבינוביץ' בחרה להסתפק רק בדבריו של הרב קורבין שסיפר לה, שבתו בת ה-11 שאלה אותו האם צריך לעלות לישראל. במאי מקצועי היה עושה הכל כדי שהצופים ישמעו את השאלה נשאלת מפי הבת ובקולה, אבל זה באמת עניין רק למקצועניים. בכתבה שובצו גם צילומים בלתי נשכחים שרבינוביץ' בחרה לשדר על-רקע מוזיקה חסידית. אחד מהם הוא של בוריס ג'ונסון ראש ממשלת בריטניה. את הקטע ליוו דברי קריינות יצירתיים פרי עטה של הבמאית, שאסור להחמיץ: "ערב חנוכה, בין עוגות הגבינה הכשרות לשבלולי הקינמון הגיע גם בוריס ג'ונסון לטגן סופגניות" - הכריזה רבינוביץ' בחשיבות רבה, ולנו לא נותר אלא לחייך. את השיא כמו תמיד רבינוביץ' שומרת לסיום היצירה. לא תאמינו מה היא מצאה בלונדון אחרי תחקיר עיתונאי מאומץ? רבינוביץ' הצליחה לגלות את ליאון ועוז סבו, בעלי דוכן פלאפל שה"טיימס" הלונדוני בחר בהם כיצרני הפלאפל הטוב ביותר בעולם. השניים מוכרים פלאפל, סביח, שקשוקה, ואפילו שווארמה צמחונית מכרובית, ואת כל זה הם עושים בלונדון - הייתם מאמינים? רבינוביץ' לא סתם במאית, היא עיתונאית חוקרת שלא מסתפקת במראה עיניים מרחוק, ולכן היא נכנסה למטבח, כדי לראות מקרוב איך מטגנים את הקציצות. "כמה שמן אתה שם?", הפנתה את שאלת המחץ לטבח, והותירה את הצופים המומים מבקיאותה בטיגון פלאפל. לי אין שום ספק - מדובר במפץ של חוכמה, ששייך בלעדית לתאגיד השידור הציבורי.

ג'סר א-זרקא שוכנת במקום קסום, דקות ספורות מחוף ים, שבו כפר דייגים קטן והרבה סירות. אם תתרשמו שחוף הים של זרקא מזכיר לכם את חופי סיני מהימים שנפשתם שם - לא תטעו. הישוב הוותיק, הוקם על רצועת כורכר, שלמרגלותיה זורם הקטע התחתון של נחל התנינים, כשמדרום נמצאת קיסריה, ומצפון קיבוץ מעגן מיכאל. ביקרתי בג'סר לפני כמה שבועות פעם ראשונה בחיי, ואני יכול להעיד שקורה שם משהו טוב. האיש שמאמין בג'סר ויחד עם ראש המועצה עמאש מורד פתחי אחראי לתנופה בפיתוח הישוב, הוא נדב לוריא, רס"ן במילואים שהוא מלח הארץ. לוריא, שעוסק בייעוץ בתחום הפרויקטים במגזר הציבורי, התאהב בג'סר, ומאז הוא הפך לשגריר של הישוב. מכיוון שלוריא הוא בולדוזר ששום דבר לא יעצור אותו, מובטח לג'סר שכל עוד הוא שם לא יהיה מחסום שלא ניתן יהיה לעקוף אותו. ביקרתי בג'סר עם לוריא, שבקיא בכל סמטאות ג'סר כמו ברחובות תל אביב, ולא יכולתי שלא להתרשם שהתושבים מבינים היום יותר מתמיד שהמילה "צמיחה" יכולה להביא לכל אחד מהם תוספת של הכנסה גדולה מתיירות, מדיג וממסחר, ולכן עבורם לוריא, הוא התקווה שבעזרתה הם יוכלו להיחלץ מהמצב הכלכלי הקשה שבו הם נמצאים. היום מתבססת פרנסתם של רבים מ-1,500 תושבי ג'סר, בעיקר על עבודות ניקיון ותברואה, במרבית בתי החולים בצפון ובאזור. נשות הישוב מנקות גם את אולמות ההרצאות של אוניברסיטת חיפה, ושל מוסדות חינוך אחרים בצפון. לפי שיירת האוטובוסים שנכנסת בכל בוקר וערב לישוב, ניתן לחשוב בקלות שהנשים של ג'סר מופקדות על ניקוי כל המדינה. בג'סר יש היום 200 סטודנטים והמספר עולה בהתמדה. המעניין הוא שכל הסטודנטים חוזרים לישוב לאחר סיום לימודיהם. בראש המועצה של ג'סר א-זרקא, עומד עמאש מוראד פתחי, שזו הקדנציה השלישית שלו, שלא ברצף, בתפקיד ראש המועצה. הוא נבחר לראשונה לתפקיד כשהיה בן 21 ומאז הוא מנסה להביא לשינוי, אלא שהפעם השינוי נראה קרוב מתמיד. אם עד לפני עשור נחשבה ג'סר א-זרקא לטקסס מהסרטים במספר היריות והחיסולים שהיו בישוב, הרי שהמספר הלך ופוחת והיום אין כמעט עבריינות בישוב. לפני שנים החליטה המשטרה להתמודד עם מכת העבריינות וגל הרציחות באמצעות הקמת נקודת משטרה. המפכ"ל דאז רוני אלשיך והשר גלעד ארדן פיזרו כאן הרבה הבטחות, שעד לאחרונה לא יצא מהן כלום. כך למשל הם הבטיחו לדברי ראש המועצה עמאש מורד פתחי, להקצות לישוב 24 שוטרים קבועים אבל בפועל הוקצו רק שניים. המפנה הגדול התרחש כאשר הממשלה הבינה שזאת רק שאלה של זמן עד שג'סר תהפוך לחבית של חומר נפץ, שעשויה לסכן גם את התנועה בכביש החוף. לישוב ולכפר פורדיס הסמוך הוקצו 70 שוטרים של משמר הגבול שנמצאים בקביעות בישוב, והשינוי לא איחר לבוא. ג'סר א זרקא הוא היום ישוב ששיעורי הפשיעה בו נמוכים, כשלצעירים המקומיים ברורה המשמעות של התמודדות עם כוח של משמר הגבול. נדב לוריא אומנם צעיר, אבל צעיר עם חזון. הוא רואה את ג'סר בתוך כמה שנים כפנינת תיירות. כיום יש בישוב בית הארחה קטן, המשמש בעיקר תיירים מחו"ל ואשר נקרא ג'וחא. בעתיד הקרוב אמורים לקום בסמוך לחוף הים שני בתי מלון עם חדרי אירוח מרווחים, במרחק של פסיעה מהים. ראש המועצה כבר רואה לנגד עיניו ישוב שעובר להתבסס על תיירות ואיכות חיים, כאשר הכוונה היא להקים גם שתי שכונות מגורים חדשות בצד המערבי של הישוב. עד שכל זה יקרה אתם מוזמנים לבצע סטייה קלה בדרך לצפון ולהיכנס לג'סר מהכביש הישן לחיפה. בעתיד מתוכנן לקום מחלף שיאפשר כניסה מכביש החוף, אבל אם אתם מוכנים לביקור כבר עכשיו, תוכלו להתרשם מסמטאות של כפר ערבי, שהזמן עצר בו מלכת. תוכלו גם לבקר בנמל דייגים פסטורלי, ולאכול סעודת מלכים ערבית מקורית, שמבשלות נשים בביתן תמורת סכום הגון.

עיתון לכל מועד הוא דף פייסבוק מרשים, בעריכתו של העיתונאי זאב פרי, שהיה במשך שנים רבות עורך ועיתונאי בעיתון "דבר", ומרצה לתקשורת בבית הספר לעיתונות "כותרת". ברשותו של פרי אוסף פרטי גדול של עיתונים יומיים, ובהם מעריב, הארץ ודבר. אם אתם מסוקרנים לדעת למשל, מה התפרסם באחד העיתונים היומיים בתאריך שבו נולדתם העיתונאי זאב פרי הוא הכתובת. מתוך ארכיונו של פרי, שכולל גם אלפי מודעות מקוריות, בחרתי את העמוד הראשון של הארץ משנת 1949 שבו בישרה הכותרת הראשית: "רכבת ישראל הגיעה לירושלים". בשנת 1949 כבר פעלה הרכבת הראשונה, אלא ששנים רבות אחר כך איבד הקו לירושלים את זוהרו, בעיקר משום שתחנת הרכבת של ירושלים לא נבנתה במרכז העיר, והיה צורך באמצעי תחבורה נוספים, כדי להגיע לתחנה וממנה. מתכנני הקו החדש, שהחל לפעול בתקופה האחרונה, לא התעלמו מהסיבות לכישלונו של הקו הישן, וקבעו את תחנת הרכבת החדשה של ירושלים, בכניסה לעיר בסמוך לבנייני האומה. בעיתון הארץ מיום ה-8 באוגוסט 1949 פרסם העיתונאי אריה גלבלום, מי שהיה עיתונאי בעיתונים הארץ ומעריב וברשות השידור, שהתפרסם במאמריו החריפים והגזעניים נגד עולים מארצות המזרח, וממדינות צפון אפריקה, את הידיעה הראשית של הארץ ביום חנוכת הקו החדש. "ירושלים לבשה חג לרגל המאורע הגדול של חידוש הקשר במסילות הברזל לבין הבירה לבין שאר חלקי הארץ. הבניינים הציבוריים בירושלים קושטו בדגלי המדינה, ומאות יצאו להקביל את פני הרכבת הישראלית הראשונה. ראש הממשלה ורעייתו יצאו עד קצה שכונת מקור חיים, אחת השכונות שהייתה במצור משך חודשים רבים, ובגבולות שכונה זו נעצרה הרכבת כדי שראש הממשלה יוכל לנסוע בה לירושלים". בשנה האחרונה זכה הקו לירושלים ליחסי ציבור רבים. במשרד התחבורה מקווים שהוא יקל משמעותית על העומס בכביש מספר אחת, וכבר ניתן לומר שהוא זוכה להצלחה רבה.